שמחת יום טוב לה

העלה גוש עפר ה"ז לא יכתוש אותו ביו"ט ע"כ. ותמוה איך מפרש הסוגיא דב"ה מודו שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה. גם קשה מהיכן המציא הרמב"ם דין מה שכתב ונתקו והפר"ח הקשה ממנ"פ אם נתקו שוחט לכתחילה ואם לא נתקו אפילו דיעבד נמי לא. ואיך יפרנס המשנה לב"ה דלכתחילה אסור ובדיעבד מותר. והנלע"ד דגם הרמב"ם שכתב ונתקו ביו"ט כו' ה"ז מכסה בו ומטלטלו היינו דוקא בדיעבד משום מצות כיסוי. ובזה נבא אל הענין דקשיא ליה להרמב"ם חדא דר' יהודה שמוקי בדקר נעוץ מבעוד יום. וקשיא למאי דס"ל לב"ה לא ישחוט א"כ למאי נ"מ הכין הדקר נעוץ כיון שאינו מועיל לו וגם מאי מהני הדקר נעוץ לענין הכנה כיון שאינו שוחט על ידו. גם קשיא ליה קושיית התוס' הא בעפר תיחוח לא שייך גומא וגם אידך קושיא ל"ל דקר נעוץ. לכן נראה דהרמב"ם מפרש דדרך היה להכין בדקר נעוץ עפר והיינו לנעוץ הדקר ולנתקו קודם יו"ט כדי שיעלה עפר תיחוח לכיסוי. ולכן דקר נעוץ היינו הכנה אלא שאם שכח לנותקו קודם יו"ט אסור לנותקו ביו"ט וגם אסור לכתוש ע"י הדקר ביו"ט ג"כ. ואם לא נתקו מעי"ט הרי העפר מחובר ואסור לנותקו ביו"ט דהוה חופר גמור כיון שמחובר העפר לקרקע. ופלוגתייהו דב"ש וב"ה בעבר ונתקו ביו"ט. דלב"ש כיון דאדעתא דהכי נעצו שיהיה עפר מוכן הגם שלא נתקו בעי"ט אם עבר ונתקו ביו"ט שפיר הוה בכלל עפר מוכן. והיינו דאמרי יחפור בדקר ויכסה היינו שאם העלה עפר תיחוח מוציאו בדקר לכסות. וב"ה ס"ל כיון שלכתחילה היה אסור לנתקו ביו"ט. בטלה הכנתו שהרי לא יכול לנתקו ביו"ט. ולהכי פריך הא עביד גומא דהא העפר בא ע"י חפירה ואעפ"י שנתקו מ"מ הא עביד בקרקע ע"י הוצאת העפר. וע"י הדקר לא נעשה תיחוח לגמרי כי אינו רק ע"י נתיקת הדקר מדקדק העפר ויכול למצוא לכיסוי אבל אינו נעשה תיחוח לגמרי שלא יעשה גומא ומשני דהוה חופר גומא ואין צריך אלא לעפרה. והשתא ב"ה מודו לענין דיעבד שאם שחט אעפ"י שנתקו ביו"ט מ"מ יחפור בדקר. וכ"כ המ"מ בהדיא דהרמב"ם בדיעבד קאמר. והיינו דלנתקו ביו"ט לכ"ע אסור ולא פליגי רק אם נתקו ונתלש מן הקרקע. והיינו דאמר רב יהודה והוא שיש לו דקר נעוץ מבעוד יום שהכינו לכיסוי רק שלא נתקו מעי"ט ופליגי ב"ש וב"ה בנתקו באיסור יום טוב אבל לכתחילה אסור גם לב"ש לנתקו. רק אם נתקו ב"ש ס"ל דשפיר הוה הכנה אף שנתקו באיסור וב"ה ס"ל דלא מקרי הכנה אא"כ היה לו עפר מוכן מעי"ט והיינו שנתקו מעי"ט ובדיעבד סמכינן להתיר אפילו נתקו ביו"ט. וניחא לקמן דפריך ולכסייה בדקר נעוץ שתמהו איך פריך אליבא דב"ש. ולפמ"ש הרמב"ם ניחא דודאי עיקר פעולות הדקר כדי שיהיה מוכן להכנה אלא דב"ה ס"ל כיון דלא נתקו מעי"ט אינו מוכן עוד אבל בנתקו מעי"ט הו"ל עפר מוכן. ופריך דלכסייה בדקר נעוץ שהעלה עפר שנתקו מעי"ט. הגם שקצת דחוק לאוקמה בעבר ונתקו עכ"פ למדנו מחכמת לשונו לפרש המשנה ויש לנו לפרש דאיירי בדקר נעוץ שמועיל לענין הכנה. והיינו אם הפריד העפר ונתקו מעי"ט י"ל דלב"ה נמי שרי כיון שנתלש מעי"ט וזהו פעולת הדקר נעוץ ופליגי בלא נתקו מעי"ט ולב"ש שרי לנתקו גם ביו"ט כיון דחופר גומא וא"צ אלא לעפרה פטור. והה"ד בדיעבד לב"ה שיחפור היינו נתיקת העפר מקרי חפירה ואם נתקו מעי"ט היינו עפר מוכן ופליגי בלא הפריד העפר ע"י הדקר. וניחא דפעולת דקר נעוץ גם אליבא דב"ה והיינו כשנתקו מעי"ט תו לא מקרי חפירה ומותר אפילו לב"ה

וארווח לן בזה הסוגיא דפריך הא איכא כתישה דרש"י מתרץ אמאי לא פריך בפשיטות על המשנה. ותירץ דבמשנה י"ל דדחי לא תעשה. ומקשין איך שייך דחייה לשחוט לכתחילה. ולפמ"ש יש ליישב בגמרא דבל"ז לא קשיא דיש לומר דב"ש מתירין חפירה בדקר ולכסות יהיה מאיזה טעם שיהיה. אלא דפשיטא ליה דדקר נעוץ אינו ממעט באיסור חפירה דדקר נעוץ לא משמע שנתק העפר רק דקר נעוץ אינו רק משום הכנה. אבל חפירה הוה אפילו בדקר נעוץ כיון שלא נתלש העפר א"כ לא אהני דקר נעוץ מבעוד יום רק משום דבאינו נעוץ איכא תרי איסורי איסור חפירה ואיסור הכנה. וא"כ נעוץ מבע"י לא מהני רק לענין הכנה דתו ל"ה רק איסור חפירה לחוד. והשתא פריך אכתי איכא איסור כתישה וא"כ אכתי איכא תרי איסורי איסור חפירה ואיסור כתישה. ואין לומר דתרי איסורי נמי שרינן אלא דלהכי בעי דקר נעוץ משום דבאינו נעוץ איכא תלתא איסורא חפירה והכנה וכתישה ובנעוץ ליכא רק תרי דא"כ למה מוקמית בנעוץ מבעוד יום לוקמה אפילו באינו נעוץ. ובעפר תיחוח דליכא רק תרי איסורי חפירה והכנה וכתישה ליכא דודאי ידע דאיכא בעולם עפר תיחוח . וניחא טפי לקיים דברי ב"ש כפשוטן דיחפור בדקר אפילו אינו מעי"ט. ומשני דבאמת מוקי בעפר תיחוח דפשיטא ליה דאין מתירין איסור כתישה וע"כ בתיחוח מיירי ותרי איסורי נמי אין מתירין היינו חפירה והכנה. לכן בפי נעוץ מבעוד יום דליכא רק חפירה לחוד. כן נ"ל. ודוק היטב

וגם פירש"י יש ליישב בדרך זה דפירש דבל"ז ה"א דעשה דחי לא תעשה. והקשו דקודם שחיטה ליכא עשה. וי"ל כוונת רש"י דבפסחים הקשו התוס' צרכי שבת לישתרי הואיל וחזי לחולה שיש בו סכנה ותירצו דלא שכיח ע"ש. וא"כ י"ל דלא קשיא איך מותר לשחוט לכתחילה בשביל דחיית העשה י"ל דאי אמרינן מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה שלא לצורך. הכי נמי י"ל מתוך שהותרה החפירה לאחר שחיטה משום דעשה דחי לא תעשה הותרה נמי קודם שחיטה. ואף דב"ש לית להו מתוך איכא למימר דמדאורייתא ס"ל מתוך רק מדרבנן לא ס"ל. ובהא שריא משום שמחת יו"ט כיון דליכא רק איסורא דרבנן. ואף דר' יוחנן אמר לקמן (דף י"ב) את"ל משנה ב"ש היא. משמע דב"ש ס"ל מדאורייתא לא אמרינן. מ"מ אינו מוכרח מן המשנה. אבל השתא דבעי רב יהודה דקר נעוץ משום הכנה דלענין חפירה לא מהני דקר נעוץ כדפרישית. א"כ אפילו הכנה דרבנן שהיא מוקצה דהוה איסורא בעלמא לא שרינן כ"ש כתישת עפר דהא אפילו תבלין בעי שינוי כדלקמן (דף כ') דכתישה שלא לצורך אוכל נפש לא שרי ואיסור גמור טפי ממוקצה, ועיין בחידושים ישינים כתבתי משום הואיל

בא"ד וי"ל דהתם מיירי שכל המקום תיחוח כו'. והקשו דמאי פריך הא עביד גומא דילמא מיירי בתיחוח לגמרי . ותירץ מהר"מ שי"ף דא"כ לב"ה נמי שרי ואינו מוכרח כ"כ . ולכאורה היה נראה דקשה בלא"ה כיון דדקר נעוץ כל תועלתו לענין שתהיה הכנה כיון דלכתחילה אסור לסמוך עליו (לא הוי הכנה). לכן היה נראה לפמ"ש דבתיחוח לגמרי דליכא איסור גומא גם לב"ה שרי וא"כ ודאי הכנתו בדקר נעוץ עכ"פ מועלת לענין שישחוט עוף הקל שאין צריך רק מעט עפר ואין גומא ניכרת בו וכי מתרמי ליה ביו"ט לשחוט חיה שצריך הרבה עפר אז צריך לעשות גומא לכן פליגי ב"ש וב"ה בהא בדקר נעוץ לכן נקט השוחט חיה ועוף ביו"ט להורות כי בודאי בשביל עוף דזוטר יספיק לו התיחוח לגמרי שיטול ולא יהיה גומא ואם כן שפיר נקרא מוכן בדיעבד לב"ה שהרי הועילה לו ההכנה לענין עוף

ומזה נראה דלאו דוקא שיהיה העפר מונח על הארץ כמו הר כמ"ש הט"ז (סי' תצ"ח סקי"ח) דא"כ לא משכחת לב"ה הכנה סתם כמו לב"ש לכתחילה דבכה"ג שרו ב"ה בדיעבד אלא דתלי' עפר שאם יטלנו אין ניכרת הגומא שמיד נופל סביביו ואינו ניכרת הגומא בקרקע הקשה אף שמ"מ מתמעט קצת כיון שאין הגומא ניכרת בקרקע הקשה לא חיישינן לגומא אלא כשדופני הגומא מתקיימין. וכן נראה מדברי התו' פ' כירה (דף ל"ט) ד"ה איכא בינייהו וכן משמע מפירש"י