שמחת יום טוב לג

אמרינן לענין בל יראה דיש חילוק. ולפ"ז הדרא קושיא לדוכתא ל"ל למימר לב"ש לא ילפינן ביעור מאכילה הא אית ליה קרא. והנראה בזה דגם לב"ה קשה למה הוצרך הש"ס לומר דב"ה ילפי ביעור מאכילה הא בלא"ה כיון דב"ה מצריך לחמץ ושאור תרי קראי א"כ מהיכי תיתי לחלק בין חמץ לשאור וכן הקשה מהר"מ שיף ולא תירץ כלום. לכן נראה דהש"ס תיקן בזה דקשיא מנ"ל לדרוש ולומר דפתח בשאור וסיים בחמץ לומר דחייבין כרת אשאור. הא איכא למימר אדרבה דלהכי סיים בחמץ לומר דדוקא בחמץ שראוי לאכילה איכא כרת ולא בשאור דלא נטעי ונאמר דשאור ק"ו מחמץ שחימוצו קשה להכי קמ"ל קרא דדוקא בחמץ איכא כרת ולא בשאור. אלא דלפ"ז קשיא ל"ל לא יראה דחמץ דק"ו משאור. ואי משום דשאור חימוצו קשה הא חזינן דהתורה מיעטה שאור מכרת אלמא חמץ חמור. וא"כ לכתוב רחמנא בשאור ולא בעי חמץ ונצטרך לומר דחמץ חמור לענין ביעור וחומרא דחמץ דראוי לאכילה עדיפא ושאור בככותבת וחמץ בכזית. ולהכי קאמר דב"ה ס"ל דילפינן ביעור מאכילה והיינו דמסתמא שוה ביעור לאכילה להכי ניחא לן טפי לומר דפתח בשאור וסיים בחמץ אתי לחייב כרת אשאור כמו בחמץ וקרא אתי להכי כדי שלא נצטרך לחלק בין ביעור לאכילה. מיהו לב"ש נקט הש"ס שפיר דלא יליף ביעור מאכילה היינו שלב"ש לא אכפת ליה בסברא שיהיה שוה ביעור לאכילה. ומזה מוכחא סברת ב"ש דהא לא מצינו מאן דפליג דיש כרת משאור וב"ש ס"ל דשאור חמור מחמץ ולב"ש מוכח בפשיטות דחייבין כרת אשאור כיון דכתיב חמץ בכרת כ"ש שאור. וא"כ לענין מאי פתח בשאור וסיים בחמץ ע"כ אתי דחמץ נמי לענין כרת בכזית. דל"ל כסברת ב"ה דשאור לא חמיר מחמץ משום דבחמץ איכא חומרא דראוי לאכילה דא"כ מנ"ל כרת בשאור דילמא דוקא בחמץ איכא כרת ולא בשאור וקמ"ל דשאור אינו רק בלאו דלא ימצא. ואין לומר לפ"ז ל"ל לא יראה דחמץ הא כ"ש הוא משאור. די"ל איפכא דאתי לשיעורא דחמץ בכזית ושאור בככותבת כיון דב"ש לא מדמי ביעור לאכילה י"ל דחמץ לענין בל יראה הוה שיעורא זוטא משאור כיון דחייבין עליו כרת ובאמת ליכא מאן דפליג לומר שאין בשאור כרת. אלא ודאי כסברת ב"ש דשאור חמור מחמץ. וא"כ שפיר מוכח כרת בשאור מק"ו דחמץ דכתוב ביה כרת בהדיא. וא"כ הא גופא קשיא לפתוח בחמץ ולסיים בחמץ ולמה פתח בשאור וסיים בחמץ. אלא ודאי להורות נתן דחייב אאכילת חמץ בשיעורא דבל יראה דשאור דהיינו כזית. כן נ"ל. ודוק היטיב

ובדברי מרן מהרש"א ראיתי גמגום שכתב ולב"ש ל"ל דאצטריך הא דר' זירא דבלא דר' זירא לא הייתי משים כרת בשאור אלא בככותבת דה"א דדיו לבא מן הדין להיות כנדון כיון דלא אתי אלא בק"ו מחמץ דא"כ גם השתא דנפקא ליה מדר' זירא מהיקשא דשאור לחמץ נימא דלא עדיפא מחמץ דאתי אע"כ דאית לן לאוקמה כרת כל חד לפום שיעור איסורו ע"כ. ודבריו תמוהין דודאי הוה אמרינן דיו אי הוה שיעורא דחמץ לאכילה בככותבת. אלא דמהא גופא מוכח דשיעורא דחמץ בכזית לאכילה מדפתח בשאור וסיים בחמץ דחמץ לענין אכילה כשיעורא דשאור לבל יראה בכזית. אבל אי הוה שיעורא גם לענין אכילה דחמץ בככותבת א"כ פשיטא דלענין אכילה גם שאור בככותבת. א"כ הו"ל למפתח בחמץ ולסיים בחמץ ושאור אתיא בק"ו. אלא ודאי אי הוה פתח בחמץ ה"א בככותבת כשיעור בל יראה להכי פתח בשאור להורות אכילה דחמץ כבל יראה דשאור. וזהו ברור

ומ"מ דברי התוס' תמוהים בעיני במה שהקשו ל"ל הצריכותא דלא ימנע ממנ"פ אם נאמר כוונת הש"ס דלכתוב רחמנא חמץ ולא בעי שאור היינו דוקא אפסוקי דלא יראה לך חמץ ולא יראה שאור. והך דפתח בשאור לכתוב בקרא א"כ איך אפשר לפרש די"ל חמץ שראוי לאכילה הא בהדיא כתיב לא ימצא בשאור. ואיך אפשר למטעי דשאור אינו בלאו דהרי מפורש בהדיא. אלא ברור דאכולהו קראי דשאור קשיא ליה דלכתוב רק חמץ ושאור אתי בק"ו ולא צריך כלל למפתח בשאור ולסיים בחמץ דהכל נפיק הן הלאו הן כרת בק"ו מחמץ. ולהכי צריך לומר דשאור לא אתי מחמץ וצריך נמי למפתח בשאור ולסיים בחמץ להורות כרת בשאור אף עפ"י שאין ראוי לאכילה ולא נלמד מחמץ. וזה ברור ודו"ק ובהכי מיושב מה שהקשה מהר"מ לובלין שכתב ומ"מ יש לדקדק לב"ה דאית להו דילפינן ביעור מאכילה הדרא קושיא לדוכתה לכתוב רחמנא חמץ ולא בעי שאור מאי אמרת אי כתב רחמנ' חמץ משום דראוי לאכילה הא ילפינן ביעור מאכילה כדרשת ר"ז דפתח בשאור וסיים בחמץ ונדחק. ולפ"ז אין מקום לדבריו כיון דאכולהו קאי לכתוב חמץ ולא בעי שאור והיינו אפתיחא דשאור לא ימצא נמי קשיא ליה וא"כ לא היה צריך לדר' זירא כלל דא"צ כלל לאו וכרת מפורש בשאור דאתי בק"ו מחמץ ולהכי צריך הצריכא וזהו ברור. ולא מצאו כל אנשי חיל ידיהם

דף ח' ע"א גמרא אפר כירה מאן דכר שמיה. ופירש"י דיהיב טעמא לדלעיל. ויש לדקדק דנפרש הכי דקמ"ל במה שאין העוף מוקצה אף שאין לו עפר מוכן והוה ס"ד דהעוף מוקצה ואסור באכילה וכיון דאסור באכילה אסור נמי בטלטול ואי אפשר לכסות בחיה שצריך לבדוק הריאה קודם כמ"ש הפוסקים בי"ד (סי' כ"ח) וא"כ אי אפשר לו לכסות ביו"ט. ולזה יהיב טעמא דהחיה אינה מוקצה כיון דאפר כירה מוכן הוא ולא אסח דעתיה מינה כיון דאפשר לכסות באפר כירה. וכיון שהחיה אינה מוקצה שפיר יכול לבדוק הריאה ולחפור בדקר ולכסות. ואע"ג דמסיק דאפר כירה לא הוה מוכן רק בהוסק מעיו"ט וביש לו אפר שהוסק מעי"ט ודאי לא שרי לחפור בדקר. מ"מ י"ל דמ"מ לא הוי מוקצה כיון דראוי לכסות בהוסק ביו"ט וכשראוי לצלות בו ביצה ונראה דאפילו הוה החיה אסורה משום מוקצה מ"מ כשאי אפשר לו לבדוק הריאה מ"מ מכסה בלי בדיקה דאי אפשר להמתין עד הלילה שמא יתייבש הדם ושרי בכל גווני משום מצות כיסוי וא"כ לא צריך לטעמא דאפר כירה מוכן הוא. ודו"ק

שם אמר רבה ה"ק כו'. והקשו התו' לקמן לפרש"י למאי נ"מ פליגי רבה ורב יוסף אליבא דב"ש. ובהשקפה ראשונה עלה בדעתי דלרב יוסף י"ל דב"ה מודו ביש עפר למטה. ומצאתי ג"כ ברמב"ן במלחמות. ולמאי דפרישית לעיל בריש מכילתין ליישב קושיית התוס' מההיא דלא יטול מוכח דס"ל לב"ש מוקצה. וכתבתי שם דלרב יוסף דהכא י"ל דחיישינן לאמלוכי וכיון דחופר תחילה יש לחוש שחפר שלא לצורך, וא"כ לרבה ע"כ צ"ל דבית שמאי אית לי' מוקצה וכיון דב"ש אית להו מוקצה ע"כ צריך להפך ההיא דמגביהין דב"ש כר"י וב"ה כר"ש והלכה כר"ש. משא"כ לרב יוסף שפיר י"ל דב"ה כר"י ונ"מ טובא, ולק"מ. ודוק

שם לא שנו אלא שהוסק מעי"ט כו'. ויש לדקדק כיון דמתני' תני בתר ושוין שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה ותני ע"ז ואפר כירה מוכן הוא. מצי רב יהודה לפרש דקאי אדיעבד דהוה מוכן אם שחט כמ"ש התוס' בשם הירושלמי דאם שחט מכסין אפילו באפר כירה שהוסק ביום טוב. וי"ל דהאי לא מקרי מוכן רק שמותר בשביל מצות כיסוי. וא"כ הא דקאמר שהוא מוכן ע"כ אלשחוט לכתחילה קאי ואהא לא מהני הוסק ביום טוב. ועיין לקמן

שם תניא נמי הכי כו' הכניס עפר לגינתו ולחורבתו מותר לכסות בו. דעת הרשב"א הביאו הפר"ח דדוקא שכבר שחט שהוא כדקר נעוץ אבל לכתחילה אין סומכין עליו (וזה ג"כ כוונת הא"ח בשם הרשב"א אלא שיש בו ט"ס . ובט"ז גמגם בזה). וקשה לי הא רישא דברייתא דהוסק ביו"ט אסור ע"כ הוא לכתחילה דבשחט כבר אפילו הוסק ביו"ט שרי. וע"ז