שמחת יום טוב לב

עכ"ל. עיין מ"ש בסמוך. ואפשר לומר בפשיטות דאיירי בסתמא ספק יש שם תרנגול ספק אין שם לכן בבדק לא תלינן ביצאה רובה וחזרה אבל בלא בדק הוה ס"ס שמא יש תרנגול ואת"ל אין תרנגול וספנא מארעא מ"מ שמא נולדה ביום . מיהו אפשר דבכה"ג לא מקרי ס"ם דהכל ספק א' אם נולדה ביום. (עיין ט"ז יו"ד ס"ס ט"ו)

בתוס' בד"ה לומר לך כו' ופ"ה דהלכתא גמירי לה ולא נהירא דא"כ קרא ל"ל כו'. לכאו' היה נראה דהלכה היתה שפיר דחמץ בככותבת ומ"מ צריך קרא דמכח סברא הייתי אומר דדוקא חמץ שאין ראוי להיות שאור כגון לחם . אבל בעיסה שאם תשהה תעשה ממנו שאור י"ל דהוה בכזית . להכי צריך הצריכה דלכתוב חמץ וכ"ש שאור שכבר הוא שאור א"כ אפילו בעיסה נמי נאמרה הלכה בככותבת

ועפ"ז אפשר ליישב ג"כ הסוגיא דיומא דדייק דכותבת לא הוה כביצה. דאל"כ מכדי ב"ש אשיעורא דנפיש מכזית מהדר ליתני כביצה. ולפירש"י תמוה הא הלכה מפורשת ככותבת. וכבר הרגיש בצל"ח בזה. אך י"ל דודאי רש"י פירש דלהכי נקט ככותבת דהוה יתובי דעתא כדאיתא ביומא. א"כ שיעורין הלכתא גמירי לה. וי"ל דודאי למאי דבעי לפרש דב"ש לענין אכילה נמי פליגי. שפיר י"ל דיליף מיה"כ. אבל למאי דמסיק הכא דלענין ביעור לחוד פליגי אי אפשר לומר דיליף מיה"כ. דהא התוס' ביומא הקשו נימא שיעור כגרוגרות דהוה שיעור לענין הוצאת שבת ותירצו דס"ל דהפסוק נאמר לשיעורין. וכיון דדרשינן הפסוק דתאנה שנאמר הוא להוצאת שבת לא שייך לומר דאתי להוצאה ואכילה דתרי ענינים הם. ולפ"ז קשה על מ"ש התוס' דיליף מיה"כ הא דב"ש נאמר על יה"כ בכותבת הגסה ביה"כ והיינו לענין אכילה. א"כ לא שייך ללמוד ביעור מיניה דתרי ענינים הם כמו אכילה והוצאה לכן צריך לומר דהלכה למשה מסיני הוא. וכפירש"י

ועפ"ז י"ל דהא קשה כיון דאיכא הלכה למ"מ בככותבת קרא ל"ל. וצ"ל כמ"ש דצריך קרא אפילו בדבר שראוי להיות שאור. וס"ד שיעבור מיד והלכה לא אתי רק בדבר שאינו ראוי להיות שאור. דמסתמא לא מפלגינן כל כך בין חמץ לשאור כמ"ש התוס' ביומא אלא דקשה מאי נ"מ בזה הא ודאי אם נימא דאיירי בראוי להיות שאור א"כ פשיטא דאיכא איסורא להשהות דבר הראוי להיות שאור דשמא יתחמץ יותר ונמצא משהה שאור בביתו. רק לענין מלקות הו"ל התראת ספק דאכתי לא נעשה שאור ושמא יבערנו קודם שיהיה שאור . ואיסורא מיהא איכא ומלקות ליכא בחמץ דבל יראה ניתק לעשה כמ"ש המפורשים. א"כ אין נ"מ בין איסורא ללאו כיון דליכא מלקות. מיהו הרמב"ם כתב בקנה חמץ בפסח לוקה. וכתבו דלא הוה ניתק לעשה כגון שקנה בשביעי של פסח. מיהו זה אינו אם מצי לבערו גם ביו"ט. אלא דמ"מ משכחת לה כגון שקנה סמוך לערב שאין שהות עוד לבערו. אלא דלפ"ז קשה ל"ל קרא דחמץ בככותבת הא הוה הלכה למשה מסיני. ואין לומר דקרא אתי בדבר שראוי להיות שאור דהא ליכא מלקות. ואי קנה סמוך לערב בשביעי של פסח א"כ כיון דסמוך ליה לילה ממש מאי איכפת לן במה שראוי להיות שאור כיון שיצאו ימי הפסח א"כ לא צריך קרא כלל דבראוי להיות שאור ליכא לאו דבהמשך זמן יכול לבער והוה ניתק לעשה. מיהו לדידן דקיי"ל קיימו ולא קיימו לעולם חייב כשלא ביערו. א"כ שפיר י"ל דס"ד בראוי להיות שאור ילקה בכזית כשלא ביערו בסוף. מיהו למ"ד ביטלו ולא ביטלו לא משכחת רק כשקנה סמוך לליל מוצאי פסח. א"כ קשיא שפיר קרא ל"ל הא נשמע כבר מהלכה דשיעורו בככותבת. ואי משום דראוי להיות שאור אתי קרא דאפ"ה לא עבר רק בככותבת בהא איסורא פשיטא לן ומלקות לא משכחת לה רק בסמוך למוצאי פסח ואז אינו ראוי להיות שאור. וצ"ל למ"ד ביטלו ולא ביטלו ס"ל דפליגי לענין אכילה . ושפיר י"ל דיליף מיה"כ כיון דתרוייהו אכילה נינהו. וא"כ שפיר י"ל דהסוגיא דיומא כמ"ד ביטלו ולא ביטלו וליכא הלכה מפורשת בחמץ שיהיה בככותבת דאי הוה הלכה קרא ל"ל. ואי קשיא מנ"ל בככותבת י"ל דיליף מדאשכחן שיעורא ביה"כ מסתמא הוא בשיעור המפורש ביה"כ. וכיון דמסברא יליף שפיר קשיא ליה נימא כביצה דמסתבר טפי למילף משיעורין שנאמרו בכביצה והוא שיעור אוכל הנאכל בבת אחת. וס"ל דע"כ לענין אכילה פליגי ונוכל ללמוד שיעור המפורש במקום אחר ושפיר פריך ליתני כביצה וא"ש. ובהכי ניחא דרש"י פירש אי לא כתיב שאור ה"א דיו לבא מן הדין להיות כנידון. וקשיא אמאי לא פירש בפשיטות דאי לא כתיב שאור ה"א גם חמץ בכזית. ולפ"ז ניחא דרש"י נקט הכא אי הוה הלכה למשה מסיני בפירוש בככותבת א"כ תו ליכא למטעי בחמץ שיהיה בכזית. לכן פירש"י דאיכא למימר דיו לבא מן הדין. כ"ז יש לומר בדרך פלפול . ומ"מ עדיין צריך ליישב כיון דב"ה ע"כ לית להו הך הלכה למשה מסיני וא"כ ל"ל למימר דפליגי בקראי. לימא בפשיטות דפליגי בהלכה וכמו שהקשו התוס' ביומא. מיהו יש ליישב כמ"ש שם בתוס' דבברייתא מוכח דבקראי פליגי. וא"כ מוכח לומר כמ"ש דמן ההלכה לא הוה מוכח בלא קראי. ומ"מ הוכרח רש"י לומר דהלכה הוא דאל"כ כותבת מנ"ל. וע"כ דתרווייהו צריכי הלכה על שיעור והצריכא נמי צריכא כמ"ש לעיל. ודוק היטיב

והנה מבואר במשנה למלך בפ"ז מהלכות חמץ ומצה שהביא בשם מהר"ש אבוהב לתרץ דברי הרמב"ם שפסק מלקות בחמץ דאיירי בשביעי של פסח שחל בשבת דאין יכול לשורפו ע"ש. וקשה לזה דא"כ איך אמר במכות (דף ט"ו) דלא משכחת לה ביטלו ולא ביטלו הא משכחת לה בקנה חמץ בשבת שאין יכול לשורפו ולקיים העשה שהרי ביטלו בידים וע"כ לומר דגם בכה"ג לא חשיב ביטלו בידים דאפשר לשורפו ע"י נכרי ולא מקרי ביטלו. והרמב"ם באמת פוסק קיימו ולא קיימו. וכמ"ש בתשובת חכם צבי (סימן מ"ב) שהובא שם בהג"ה משנה למלך. וא"כ לא הועיל מהר"ש אבוהב בתירוצו כלום. דלמ"ד קיימו ולא קיימו א"ש בפשיטות לשיטת הרמב"ם כשהניח החמץ ולא ביערו. ולמ"ד ביטלו גם בשבת ע"כ לא מקרי ביטל במה שאין יכול לשורפו. וצ"ע

בתוס' בד"ה דאמר ר' זירא כו' וא"ת ל"ל צריכותא דלעיל כו' עכ"ל. ע' מהרש"א. ונ"ל כוונת התוס' דקשה בגמרא ל"ל למימר לב"ש לא ילפינן ביעור מאכילה דכיון דב"ש מיתורא דקרא מוכיח לכתוב רחמנא חמץ פשיטא דלא שייך ללמוד כיון שהפסוק סותר. וע"כ לומר דאי הוה יליף ביעור מאכילה לא הוה משגחינן ביתורא דלא דשאור די"ל דקרא אתי לעבור בלאוין יתרים דבלא"ה כתיב כמה לאוין בשאור לא יראה לך שאור פ' בא. ושאור לא ימצא ולא יראה לך שאור דפ' ראה. וא"כ קשיא להו שפיר כיון דב"ה ילפי ביעור מאכילה א"כ לא צריך לצריכותא דלעיל ותירצו דהש"ס לא קאמר הצריכותא רק שלא נטעה משום יתורא נאמר שיעור אחר בשאור ולא נסמוך על הא דיליף ביעור מאכילה קמ"ל הצריכא וקרוב לזה במהרש"א. והשתא לפי האמת ליכא לאוי יתירא בשאור דצריכא. מיהו נ"ל בלא"ה דע"כ צריך צריכותא על התירא דלך בפסחים דמצריך להו וא"כ שפיר צריך הצריכא דבתרווייהו של אחרים מותר. ועוד י"ל דאפילו לפי האמת צריך הצריכא דאם נימא דמדפתח בשאור וסיים בחמץ מוכח דשיעורן אחד וא"כ לב"ה איכא לאוי יתירא בשאור שאינו בחמץ ולב"ש דאתי לשיעורא ליכא לאוי יתירא א"כ הו"ל מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה וא"כ דלב"ש ליכא רק לאו אחד בשאור ולב"ה שני לאוין לכן מוכרח הש"ס לומר הצריכא. לומר דגם לב"ה ליכא רק לאו אחד. וא"כ לפי האמת צריך הצריכא לומר שאינו רק לאו אחד אפילו לב"ה כמו לב"ש א"כ מוכח דמהך דפתח בשאור לא מוכח שאין לחלק בשיעורין דאי לאו הצריכא ע"כ הוה