שמחת יום טוב לא

אתיין רק להתירה דשל אחרים ושל גבוה. ועפ"ז יש לומר דשפיר הוכיח הרמב"ם שאין לאו בשאור יותר מבחמץ דאי איכא בשאור לאו יתירא א"כ תיקשי לך דחמץ ל"ל לענין דשל אחרים מותר נלמוד משאור שחימוצו קשה. ול"ל דחמץ חמור דהא בשאור איכא שני לאוין ובחמץ רק לאו אחד. אלא ודאי ס"ל להש"ס כיון דפתח בשאור וסיים בחמץ ליכא שום חילוק בין איסור שאור לחמץ ולא צריך תרי קראי דלך רק אהיתירא דשאור וחמץ. ושפיר הוכיח הרמב"ם דשאור וחמץ שוין לענין הלאוין. ובזו יש לכוון דברי הכ"מ דכוונתו דודאי חמץ ושאור אחד כדאמרינן פתח הכתוב בשאור וסיים בחמץ שדין אחד להם אלא דמהך דפתח בשאור לא מוכח רק שדין אחד להם לענין איסור ומהך דלא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור מוכח נמי לענין היתר דלך שדין אחד להם וא"כ שווין הן לגמרי בין לענין איסור ובין לענין היתר כדמוכח מדכתיב לך נמי בשאור ולא נלמד ק"ו בחמץ דליכא רק חד לאו. אלא ודאי מדכתיב לך בחמץ מוכח דליכא לאו בשאור טפי מחמץ דאילו שאור הוה שני לאוין א"כ לא צריך היתרא בחמץ לשל אחרים דהוה ק"ו משאור דאיכא שני לאוין אלא ע"כ גם בחמץ איכא לאוין דשאור ומ"ש. וכדאמרינן בריש יו"ט פתח בשאור כוונתו כיון דאמרינן משום דפתח בשאור מוכח מדפתח בלך דחמץ וסיים בלך דשאור שאין שאור חמור בענין הלאוין טפי מחמץ ודו"ק

ובזה ניחא דקשה לדברי הכ"מ שכתב כיון ששאור וחמץ אחד לא הוה רק חד לאו דאדרבה כיון ששאור וחמץ אחד וכתב שני לאוין ש"מ תרי לאוי נינהו דכה"ג איתא ריש פ' איזהו נשך זו נשך וזו תרבית ולמה חלקן הכתוב לעבור בשני לאוין. וע"כ לומר כמ"ש דאותן לאוין שנאמרו אהיתירא לא חשיב להו. ועיין בסמוך

בפירש"י בד"ה והא קעביד לר' יהודה פריך אלמא טעמא דמתניתין לאו משום דאתי עשה ודחי ל"ת וכו' עכ"ל. לכאורה נראה כוונתו לתרץ מדנקט האי קושיא ארב יהודה משמע ליה לרש"י דבל"ז לא קשיא מתניתין. וקשה הא בלא"ה איכא לאקשויי מ"ט דב"ש דשרו לשחוט לכתחילה ולחפור בדקר. ולכתחילה לא שייך לומר דאתי עשה ודחי לא תעשה שישחוט לכתחילה ע"ד כן. ולכאורה נראה דאב"ש לא קשיא לן כלל די"ל אפילו מלאכה גמורה שרי כיון שהוא לצורך אוכל נפש. דאם לא נתיר לו לחפור אי אפשר לו לשחוט ולאכול ואף דלא הוה אלא מכשירין. ואפילו לר' יהודה לא שרי אלא מכשירין שאי אפשר לעשותן מעיו"ט והכא אפשר לו להכין עפר מעיו"ט. י"ל דאיירי דלא ידע מעיו"ט שיצטרך לשחוט ביו"ט. וכמו שפירש"י לקמן (דף כ"ח ע"ב) גבי גריפת תנור שלא היה יודע מבעוד יום. וה"נ י"ל כיון דלא ידע שיצטרך לשחוט לא היה לו להכין מאתמול. ואף דיש לחלק מ"מ יש לומר דהכי ס"ד טעמא דב"ש. ולהכי נקט נמי השוחט לשון דיעבד משום דאיירי שלא היה יודע מבעוד יום שישחוט ביו"ט רק ביו"ט נזדמן לו ששחט משא"כ לב"ה דלא שרו אלא בדיעבד בשחט כבר. ותו ליכא צורך אוכל נפש דיכול לאכול בלא כיסוי ופריך שפיר דעביד כתישה. וע"ז פירש"י דבל"ז היה אפשר לומר דאתי עשה ודחי ל"ת. וא"ש

אלא דאכתי קשיא לי מאי פריך מכתישה נימא דכתישה שריא לב"ה לשיטתיה דס"ל לקמן (דף י"ב) מתוך שהותרה מלאכה לצורך הותרה נמי שלא לצורך. ואם כן כתישה הותרה לצורך אוכל נפש כשחיקת תבלין י"ל דהותר נמי שלא לצורך משא"כ בחפירה שהוא תולדה דחורש דלא שייך באוכל נפש ולכן צריך דקר נעוץ. וע"כ צ"ל דהקושיא לב"ש דלא ס"ל מתוך ולב"ש קשה בלא"ה היכא שוחט לכתחילה. ועיין מ"ש לקמן. ולכן אפשר לומר בכוונת רש"י דבלא דרב יהודה גם לב"ש לא קשיא דכיון די"ל דבשחט כבר אתי עשה ודחי ל"ת א"כ לדידן דקיי"ל כרבה לקמן (דף כ"א) דאי אמרינן הואיל א"כ לכתחילה נמי ליכא איסורא דאורייתא. וכדאמרינן בפסחים (דף מ"ה) דאי אמרינן הואיל אחרישה לא לחייב הואיל וחזי לכיסוי דם ציפור וא"כ ליכא רק איסורא דרבנן. ומשום שמחת יו"ט שרו ב"ש אף לכתחילה דגם ב"ש מצי סברי הואיל כמ"ש התוס' בפ' אלו עוברין. וא"כ פריך שפיר מכתישה ולא מצי לשנויה דכתישה שרי משום מתוך דהא ב"ש לית להו מתוך וא"ש

ועפ"ז יש להמליץ בעד הרב בעל ט"ז שחישב ליישב דעת ר"ת במה שלא הצריך עפר לכתחילה וכמ"ש התוס' בשמו לקמן. וכתב בט"ז שטעמיה דאתי עשה ודחי ל"ת, ותמה עליו בס' פ"י דהאיך שייך שישחוט לכתחילה. ולמאי דפרישית לק"מ דכוונתו לדידן דקיי"ל כרבה דאמרינן הואיל אי מקלעי ליה אורחים א"כ אף לכתחילה ליכא איסורא דאורייתא הואיל וחזי בשחט כבר ואיסורא דרבנן שרי משום שמחת יו"ט לר"ת. ובהכי ניחא נמי מה שיש להקשות עוד על הט"ז דאם טעמו דר"ת משום דאתי עשה ודחי ל"ת הא אמרי' לקמן דבעינן דוקא דבהדי דכתיש מכסי. משא"כ בלא"ה לא דחי דבעידנא דמעיקר לאו לא מקיים עשה. וא"כ מה שתמה ר"ת למה מצריכין העולם הכנה הא צריך טובא שלא יצטרך לכסות דוקא בהדי דכתיש. (דבשלמא אפירש"י כאן לא קשיא די"ל דמשכחת נמי בהדי דחפיר וכתיש מכסי. וכן משמע בפסחים דאחרישה לא לחייב הואיל וחזי לכיסוי דם ציפור ולא אמרינן דהוה בעידנא. והיינו משום דמשכחת לה נמי דבהדי דחפר מתפרק העפר ע"י החפירה בדקר והדם מתכסה ובזה יש ליישב התמוה שם דפריך כתישה ביו"ט מי שרי ותיקשי ליה נמי אחרישה וכמ"ש התוס' שם גם כן. ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דודאי היכא דלאו אבנים מקורזלות משכחת לה בהדא דחפר כתיש ומכסי שיתפרק העפר ע"י חפירה מה שאין כן באבנים מקורזלות לא שייך כן). ולפ"ז א"ש דודאי לקמן קאמר שפיר כיון דמשני משום הכי אינו מוכן לספק משום כתישה. ע"כ צ"ל דלא סמכינן אטעמא דהואיל וחזי לכיסוי דם ציפור דאל"כ גם בספק נימא הואיל וחזי לכיסוי דם ודאי. אלא ע"כ דלא שרינן מטעם הואיל קשיא ודאי נמי הא בעינן בעידנא. אבל לפי האמת דקיי"ל דאמרינן הואיל שפיר י"ל דהתירו איסורא דרבנן לגמרי אפילו לא הוה בעידנא כיון דשייך הואיל וחזי לכיסוי היכא דהוה בעידנא ודוק היטיב. כ"ז כתבתי להליץ בעד הט"ז דלא נשוויה טועה. ומ"מ עיקר ישובו אינו מחוור שנסמוך לכתחילה על כך. וגם מ"ש דלא ס"ל כרב אשי רק כרבא. אינו נכון. מ"מ כתבתי מה שנ"ל שלא לייחס אליו הטעות והשגיאה. וליישב לשון רש"י דמסייע ליה

ולכאורה ודאי דברי רב לא נאמרו על דברי רב יהודה תלמידו. וצ"ל דמסדר הש"ס נקט לקושיא על דברי רב יהודא. אבל רב פריך אמתניתין גופיה הא עביד כתישה. וקשה למה לא מקשי אחפירה ויאמר שצריך דקר נעוץ כדאמר רב יהודא תלמידו, ואפשר דהמקשה פשיטא ליה דבעי דקר נעוץ דס"ל דא"ל חפור שחוט וכסי א"כ לא שייך לדחות משום מצות כיסוי ורב פשיטא ליה דמוקצה אסור. א"כ י"ל דרב לשיטתיה דס"ל בשבת (דף נ') דמחשבה לא מהני להכנה וצריך מעשה. אם כן בלא דקר נעוץ דעביד מעשה להכנה פשיטא שאסור משום מוקצה. ולא מהני משום שמחת יו"ט כמו כל מוקצה שלא התירו משום שמחת יו"ט. לכן לא מקשי המקשה לרב רק משום דעביד כתישה. אבל רב יהודא שפיר אשמועינן דבעינן דקר נעוץ משום הכנה וכמ"ש התוס' לקמן. א"כ לרב דס"ל בשבת (דף נ') גבי חריות של דקל דצריך לקשר ולא סגי בה הזמנה בעלמא. פשיטא ליה שצריך דקר נעוץ משום הזמנה דבעי מעשה. ולא קשיא ליה רק מכתישה. ורב יהודה אפשר דס"ל דדוקא ביש לו עפר למטה וכרבה. וא"כ צריך לאשמועינן דבעי דקר נעוץ אפילו לאחר שחיטה ולא דחי משום מצות כיסוי ודו"ק וצ"ע

מתוס' בדה כי לא בדק כו' וא"ת הא הוה דבשיל"מ כו'