שמחת יום טוב ל

והנה כתבנו טעמא דב"ש הוא משום שאיסור שנדחה לאחר שחיטה נדחה קודם שחיטה א"כ למאי דדחי דב"ש לענין שמחת יו"ט לחומרא טעמא דב"ש הוא משום דאיכא דקר נעוץ. וביאור הענין כי בודאי לענין איסור גומא שפיר יתכן ששוחט לכתחילה ומקילין משום שמחת יו"ט היינו משום הך סברא גופיה דס"ל לב"ש דאיסור דרבנן שנדחה בשביל מצות כיסוי אין לחלק בין שכבר נתחייב במצוה או שמביא עצמו לחיוב המצוה דניהו דבדאורייתא אין עשה דוחה ל"ת רק היכא דבעידנא דמעיקר לאו מקיים עשה באיסורא דרבנן בעלמא לא דייקינן כולה האי ואמרינן הואיל ואדחי יכול לעשות אפילו לכתחילה אסור מאחר שמקיים המצוה בדחיית איסור זה, וכמו שנרמז בלשון המשנה שב"ש סבורים דמה שמותר בדיעבד מותר נמי לכתחילה אלא דאי הוה שרי אפילו איסורא דאורייתא בשביל מצות כיסוי בוודאי לא שייך אם עדיין לא חל עליו חיוב המצוה ואי הוה שרי ב"ש בלא דקר נעוץ בע"כ לומר הטעם דחשבינן ליה החפירה אוכל נפש משום שלא יוכל לשחוט בלא כיסוי והקילו בשביל שמחת יו"ט לעשות מלאכה גמורה בודאי היתה קולא יתירא בשביל שמחת יו"ט. והוה שייך למרמי ב"ש וב"ה אהדדי. אבל השתא דאיכא דקר נעוץ וליכא איסורא רק משום גומא א"כ לא פליגי רק בעיקר הסברא, דב"ש ס"ל דמה שמותר משום מצוה לא העמידו חכמים דבריהם ושרי לכתחילה להביא עצמו לידי כך שידחה איסור דרבנן ואפילו נימא שאין לעשות כן בחנם בשביל המצוה כגון בחול אם יצטרך לכסות ולעשות מה שאסור לכתחילה רק אם נזדמן לו שכבר שחט היינו משום שבחול יכול להמתין שהרי לעולם כשישחוט יקיים המצוה באיזה זמן שיהיה. אבל ביו"ט שצריך לשמחת יו"ט א"צ למנוע מלשחוט בשביל שידחה איסור דרבנן כיון דאין לקרותו עבריינא בכך שכבר נדחה דרבנן בשביל מצות כיסוי. וב"ה ס"ל דניהו דהתירו משום מצות כיסוי דחיית איסור גומא דרבנן מ"מ אם חופר לכתחילה מקרי איסור גמור לב"ה, שאין לדמות תחילה לאם נזדמן. וממילא לא שרינן איסורא משום שמחת יו"ט נמצא פליגי בעיקר דינא. אבל לא שמקיל ב"ש משום שמחת יו"ט טפי מב"ה. רק בשביל עיקר איסורא שנדחה, לכן משום שמחת יו"ט אין להחמיר

בפירש"י ד"ה שיעורו להכי לא יליף כו' שלא תאמר דיו כו' עכ"ל. לכאורה קשה דטפי הו"ל לרש"י לפרושי בפשיטות דאי לא כתב רחמנא שאור גם בחמץ לא הוה ידעינן דבככותבת דלא ידעינן שיעורא אחרינא בחמץ רק מדאיצטרך שאור. ונראה דרש"י כתב כן למאי דמסיק דהלכתא גמירי לה והתוס' הקשו א"כ קרא ל"ל. ורש"י ס"ל דלא היתה הלמ"מ בפרטות על שאור בכזית וחמץ בככותבת רק סתמא לענין בל יראה איכא שיעורא בככותבת וא"כ אי לאו קרא יתירא ה"א דלענין בל יראה ליכא שיעורא אחרינא רק בככותבת אפילו שאור ומדכתב רחמנא שאור ש"מ שאור בכזית. וא"כ א"ש דליכא למימר דאי לא כ' רחמנא אלא חמץ ה"א דגם חמץ בכזית. דהא ליכא למימר כיון דאיכא הלמ"מ לשיעורא דבל יראה בככותבת ולפחות אוקמה אחמץ ודו"ק ועיין בסמוך

בא"ד ולהכי נקט כותבת דבהכי הוה יתובי דעתא אי נמי שיעורין הלמ"מ עכ"ל. ונראה דתרווייהו קושטא נינהו דבס"ד דפליגי נמי לענין אכילה שפיר י"ל מכח סברא בעינן שיעור גדול דהוה יתובי דעתא משא"כ למסקנא דלענין אכילה לכ"ע בכזית רק לענין ביעור לא מסתבר כלל לתלות ביתובי דעתא. וצ"ל משום דהלמ"מ הוא. והתוס' הקשו א"כ קרא ל"ל . ועיין מ"ש בסמוך. ונראה עוד די"ל דהלכה היתה בפירוש דחמץ בככותבת ומ"מ צריך קרא דאי לאו קרא ולא כתב רק שאור לחודיה לא הוה ידעינן שיעורא אחרינא בשאור די"ל דגם שאור בככותבת. והא דצריך קרא היינו משום דאין דנין ק"ו מהלכה. רק השתא דכתב חמץ שפיר איכא למילף מקרא שאור בק"ו ש"מ דשאור בכזית

בפירש"י בד"ה פתח הכתוב בשאור שאור לא ימצא בבתיכם כו' עכ"ל. הא דשביק רש"י קרא קמא דאך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם כי כל אוכל חמץ ונכרתה ודאי צריך טעם. ובצל"ח דחק. ונראה לענ"ד דבלא"ה קשה למאי דמסיק דב"ש אית ליה דר"ז. א"כ קשה לב"ש הך קרא דלא יראה לך שאור ל"ל דנלמד מה חמץ שאין חימוצו קשה כדלעיל. ומשום שיעורא דכזית לא צריך קרא דלא יראה לך שאור. דאיכא למילף מהא גופא דפתח בשאור לא ימצא בבתיכם וסיים כי כל אוכל חמץ. ותיקשי לכתוב שבעת ימים חמץ וכ"ש שאור אלא ודאי חמץ בככותבת. וא"כ אי הוה כתיב חמץ א"כ הוה קאי כי כל אוכל חמץ אשיעורא דלא ימצא. וא"כ הוה אמרינן שיעורא דאכילת חמץ כמו לא ימצא שהוא בככותבת לב"ש. ולהכי פתח בשאור לומר דאכילה חמץ הוא בשיעורא דבל יראה דשאור שהוא בכזית. וא"כ מהך קרא לחודא נמי מוכח כן לדברי ב"ש דשאור בכזית ולענין אכילה גם חמץ בכזית. וי"ל לזה דאי מהאי קרא איכא לפרושי דאכילת חמץ הוא בככותבת. וקמ"ל קרא דלא ימצא דשאור הוא דוקא בככותבת דומיא דאכילת חמץ ואכילת שאור הוה בכזית. ולהכי פתח בשאור וסיים בחמץ לומר דלא ימצא דשאור בשיעורא דאכילה בחמץ והיינו בככותבת. אבל השתא דדייקינן מלא יראה דשאור שהוא בכזית תו ליכא למימר דאכילה דחמץ בככותבת. וקרא דשאור לא ימצא על בל יראה דשאור שהוא כמו אכילה דחמץ דהא נפיק מקרא דלעיל דבל יראה דשאור בכזית. ומוכח שפיר דאכילת חמץ בכזית אבל מקרא דתשביתו שאור מבתיכם איכא למימר דאכילה דחמץ הוה בככותבת. וקרא קאמר דתשביתו דהיינו מצות עשה דתשביתו דשאור היינו כמו אכילה דחמץ ואכילה דחמץ היינו בככותבת. ואף דכבר מוכח בל יראה דשאור בכזית מ"מ ס"ד דמצות עשה דתשביתו לא שייך רק בככותבת דהא תשביתו חל אפילו מעיו"ט ובהא שיעורא ככותבת. מיהו לפי האמת דמוכח דאכילת חמץ בכרת בכזית אמרינן איפכא דהשבתה דשאור נמי בכזית כמו אכילה דחמץ. כן נ"ל לפירש"י. ודו"ק היטיב

ובדרך הזה נ"ל ליישב דברי הרמב"ם שפסק בפ"א מחמץ והמניח חמץ ברשותו עובר בשני לאוין שנאמר ולא יראה לך שאור ונאמר שאור לא ימצא בבתיכם . וכתב בכ"מ וא"ת הו"ל ג' לאווין דכתיב לא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור לא חשיבי אלא לאו אחד משום דלא בא אלא ללמד היינו חמץ היינו שאור כלומר אין בין חמץ לשאור וכדאמרי' בריש יו"ט פתח הכתוב בחמץ וסיים בשאור לומר לך היינו חמץ היינו שאור. ובצל"ח תמה עליו דהש"ס לא קאמר אהך קרא כלל. גם קשה כיון דמצריך להו הכא א"כ דילמא איכא בשאור שני לאוין ובחמץ רק אחד לענין בל יראה. ותו קשה דלא חשיב הרמב"ם כלל תרי לאווין דלא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור דכתיב בפ' קדש. לכן נראה דס"ל להרמב"ם דקשיא ליה ג"כ קושיא הנ"ל דלא צריך ללמוד טעמא דב"ש כי אם מהך קרא דשאור לא ימצא בבתיכם וסיים כי כל אוכל מחמצת ותקשי לכתוב חמץ וכ"ש שאור אלא ודאי יש חילוק בשיעורין. לכן י"ל דלמסקנא שפיר יש להוכיח מהך דפתח בשאור וב"ש ס"ל דשאור כ"ש מחמץ א"כ לכתוב חמץ ותרי קראי דלא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור מצריך להו בפסחים (דף כ"ג) ללמוד דשלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה. ולהכי מסיק הצריכא לעיל אע"ג דלמסקנא יש להוכיח לב"ש מהך דפתח בחמץ וסיים בשאור מ"מ צריך הצריכא על לך דכתיב בתרווייהו וא"כ הצריכא לב"ה דאי כתב חמץ י"ל בחמץ הוא דמותר של אחרים כיון שאין חימוצו קשה וכדאיתא בפסחים וכן בשאור ה"א של אחרים מותר משום דאין ראוי לאכילה. וא"כ י"ל דלהכי לא חשיב להנך לאוין דולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור דלא