שמחת יום טוב כט

בעי שאור. ולכאורה קשה הא אין עונשין ומזהירין מן הדין וכן הקשה בספר פני יהושע ותירץ דבחמץ ליכא מלקות מיהו להרמב"ם שסובר יש מלקות קשה, וכן הקשה ג"כ בספר פ"י. מיהו הרמב"ם לשיטתיה בלא"ה לא קשיא דכתב המ"מ בהלכות מאכלות אסורות דהיכא דאיכא עשה בלא"ה עונשין מן הדין וא"כ הכא בשאור איכא עשה דתשביתו ושפיר עונשין מן הדין. מיהו לפמ"ש במקום אחר דטעמו של הרמב"ם דס"ל דכיון דלא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור הוה תרי לאוי דסמיכי ולא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי. והוגד לי שכ"כ ג"כ בס' שאגת אריה. וא"כ קשה טובי מאי קשיא הכא לכתוב רחמנא חמץ ולא בעי שאור הא בעי לתרי לאוי דסמיכי לא נקט ליה בחד לישנא כי אם לא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור דהוה לישנא מעליא טפי וכדכתבו התוס' בר"פ איזהו נשך גבי נשך ותרבית וא"כ אי לא כתב רחמנא שאור לא הוה לקי דהוה לאו הניתק לעשה. מיהו מדברי התוס' זבחים נראה דלא מקרי תרי לאוי דסמיכי רק כשסמוכים לעשה וא"כ בחמץ מה"ט לא מקרי תרי לאוי דסמיכי. וצ"ע

שם ואי תני חמץ משום דראוי לאכילה כו'. קשה איך אפשר לומר דשאור לא הא קרא כתיב שאור לא ימצא בבתיכם. וניהו דצריך שלא יטמין כדאיתא פ"ק דפסחים ההיא מלא ימצא שמעינן כפירש"י שם. ועוד בהדיא כתוב בפרשת ראה ולא יראה לך שאור וניהו דצריך לשדיה אלא ימצא כדאיתא בריש פסחים שם. מ"מ ממקרא דלא יראה שמעינן איסורא גם בשאור אעפ"י שאין ראוי לאכילה. וא"כ הא מקרא דלא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור האי שאור מיותר לגמרי. ואפשר דחד קרא צריך להיות מופנה לב"ש כדאיתא בפ"ק דפסחים. ואין להאריך כאן בזה

שם השוחט שבא לימלך. לכאורה עדיין לשון השוחט אינו מדוייק כיון דמתירין לכתחילה. ואפשר דמורי לן לשון דיעבד דהיינו אם אין לו עפר למטה שלא ישחוט לרבה ואם שחט חיה א"כ הדין שיגרור הדם ויתן עפר למטה ולמעלה ואחר שנותן עפר למטה אחר ששחט החיה שפיר יכול לשחוט העוף אפילו לכתחילה במקום שכיסה דם החיה שזו עפר למטה לב"ש ולב"ה כיון שאין לו עפר למעלה אסור. מיהו לרב יוסף לא א"ש דמתיר לחפור לכתחילה. ואפשר דדוקא באם בא לסחוט שני ענינים חיה ועוף דאמלוכי תרי לא חיישינן ואינו במשמע. עיין בסמוך

שם ואי איכא עפר למטה אין אי לא לא. וקשיא לי לפמ"ש התוס' והרא"ש לקמן גבי כוי להכי אין שוחטין אותו ביו"ט דלתוך הכלי אי אפשר לשחוט ואם ישחוט על הקרקע יבלע הדם וקשה הא תינח בכוי דצריך להמתין עד הלילה משא"כ הכא ניהו דלית ליה עפר למטה ולא התירו לחפור קודם שמא ימלוך מ"מ ישחוט על הקרקע ומיד לאחר שחיטה יגרור הדם מן הקרקע ויחפור ליתן עפר למטה ולמעלה כדין ואמאי יהא אסור לשחוט דהא כתב הרא"ש דבשביל שלא יכסה לאלתר לא ימנע משמחת יו"ט וגם לרב יוסף למה התירו לו לחפור קודם כיון דסגי בלא"ה ואף אם מקצת הרם יבלע בקרקע הא קיימ"ל שאין צריך לכסות כל הדם ובודאי בשעה מועטת אין הדם נבלע. דהא אנן לא מכסינן עד אחר בדיקת הסכין והריאה ואכתי לא מבלע הדם. ואפשר דטעמא משום שהדם אסור בטלטול וגם לב"ש לא שרו אלא בדקר נעוץ כדלקמן. ולכן אסור לשחוט ע"י שיטלטל הדם אח"כ וצ"ע

ולפמ"ש המג"א בסי' (תצ"ח ס"ק כ"ה) בנתייבש הדם קצת אסור לגוררו דהוה מלאכה דאורייתא וא"כ י"ל דלכך אסור לשחוט בליכא עפר למטה על סמך שיגררנו דשמא יתייבש ויהיה אסור לגוררו וא"ש. ודוק

ויש לדקדק לרבה דמיירי דיש לו עפר תיחוח למטה א"כ תיקשי גם לב"ה יכול לשחוט שהרי יכול ליקח מן העפר מעט לכסות אחר שחיטה דהא אין צריך לכסות כל הדם כדאיתא בי"ד סימן ק"כ בדם הניתז ושעל הסכין וא"כ איך משכחת שלא יהיה לו עפר לכסות אחר שחיטה. ואפשר לומר דיש לו עפר למטה בקרקע שלא הכינו מעיו"ט ויכול לשחוט במקום העפר. ולמאי דס"ל לר' יהודא דבעי דקר נעוץ א"כ שפיר יש לומר דיש עפר תיחוח בלא דקר נעוץ ויכול לשחוט במקום העפר ומ"מ אין לו עפר מוכן למעלה. ולפ"ז דברי ר' יהודה מוכרחים במשנה דאי שרי ב"ש לחפור בדקר לכתחילה א"כ לרבה שיש לו עפר לשחוט תיקשי גם לאחר שחיטה יכול לכסות בעפר זה ששוחט במקומו ול"ל לחפור בדקר כיון דע"כ איירי שכבר יש לו עפר תיחוח למטה יקח קצת מאותו עפר לכסות גם למעלה אלא ודאי שהעפר שלמטה אין לו שום דקר נעוץ ולרב יוסף י"ל שאין לו שם שום עפר ומ"מ חופר לכתחילה ואם שחט גם ב"ה מודו דיחפור בדקר אפילו אינו נעוץ. ומיושב קושיית התוס' לקמן למה פליגי אליבא דב"ש ולמ"ש ניחא דנ"מ דלב"ה בשחט נמי לא בעינן דקר נפוץ ואפילו תימא נמי לא פליג ארב יהודה מ"מ פליגי אם דברי רב יהודה מוכרחים במשנה. ודוק היטב

שם דילמא ממליך ולא שחוט והקשה במג"א (סי' תצ"ח) על הרא"ש בכורות שסובר דקודם שחיטה לא מקרי מלאכת אוכל נפש לכן אסור למרוט הנוצה א"כ ל"ל טעמא דממליך ת"ל דלא הוה מלאכת אוכל נפש וכבר כתבתי בחידושי' ועוד הקשה איך אפשר טעמא דב"ה משום דלא מקרי אוכל נפש א"כ ביש לו עפר למטה אמאי לא ישחוט וע"כ משום דאסור לטלטל העפר לכך. ונראה לי לפרש כוונת הרא"ש דאדרבה לשון השוחט אינו מדוייק כמ"ש בסמוך. לכן נראה דודאי הרא"ש לא בא רק להשיג על סברת הרמב"ן שסובר דמה שמותר לאחר שחיטה מותר קודם שחיטה לכן מתיר למרוט הנוצה וע"ז ס"ל להרא"ש דלא שייך לומר כיון שהותר לאחר שחיטה יהיה מותר קודם שחיטה דאחר שחיטה אוכל נפש הוא ואינו בגדר מלאכה כלל נמצא שאחר שחיטה תלישת הנוצה אין שם מלאכה עליו כלל שזו תיקון אוכל נפש שהותר ביו"ט ואין שום דחיית איסור. אמנם דקר נעוץ דאית ביה איסור גומא כמ"ש התוס' לקמן אין לומר שאין כאן איסור כלל שאין זה מענין אוכל נפש רק שנדחה האיסור בשביל מצות כיסוי כמ"ש לקמן ובזו הסברא פליגי ב"ש וב"ה דב"ש ס"ל כיון שהותר האיסור משום מצות כיסוי שלא העמידו חכמים דבריהם משום מצות כיסוי כי היכא דשרי אם שחט מותר נמי לכתחילה לשחוט שהרי כשישחוט יתחייב בכיסוי וידחה איסור דרבנן בשביל מצות כיסוי שרינן אפילו לכתחילה עכ"פ המצוה של כיסוי שקולה יותר מאיסור גומא דרבנן לכן מותר נמי האיסור דרבנן כדי שיביא עצמו לידי חיוב המצוה . וזהו שרמז התנא בחכמת לשונו טעמן של ב"ש השוחט לשון דיעבד דאחר שלא העמידו דבריהם בדיעבד וכדאי מצות כיסוי לדחות איסור גומא דרבנן ממילא שוחט נמי לכתחילה ויחפור בדקר ויכסה שהרי סוף סוף ירויח המצוה ע"י איסור גומא דרבנן וב"ה ס"ל דלא שרינן רק משום ביטול מצית כיסוי אבל בשביל חיוב מצוה שיתחייב בה לא שרינן. וא"כ שפיר צדקו דברי הרא"ש דע"כ לכתחילה לא חשיב אוכל נפש אף שלא יוכל לשחוט בלי שידחה איסור גומא ע"כ קודם שחיטה לא חשיב אוכל נפש וב"ש נמי לא שרו רק בשביל שידחה האיסור אחר שחיטה בהכרח. אבל תלישת נוצה לאחר שחיטה אין כאן דחיית איסורא כלל משא"כ קודם שחיטה לא דחינן איסורא כלל ודברי הרא"ש נכונים. וכן פסק בש"ע

ועם מ"ש יובנו דברי התוס' לקמן ד"ה ואינו שכתבו דמשום שמחת יו"ט שרי ב"ש והקשה בס' פ"י דהא לקמן דחינן דב"ש לא הוה לקולא לענין שמחת יו"ט רק משום דאיכא דקר נעוץ. והאריך וצלל במים אדירים וכבר השגתי עליו בחידושי. אכן לפמ"ש הדבר מובן דבלא"ה כתב מהרש"א דשמחת יו"ט לאו דוקא ולאחר שחיטה משום מצות כיסוי