שמחת יום טוב כו

ולד. מיהו ליישב דברי רבינו יחיאל נ"ל דבלא"ה הקשו התוס' גבי נבילה איך נקרא מוכן לאדם הא בשבת הוה מוקצה מחמת איסור. ודחקו בזה דמדנקט משנה יתירה שאינו מן המוכן וזה דוחק לומר תנהו ענין ליו"ט. אך נ"ל יותר למאי דמוקי בחולין (דף ט"ו) בשוחט בשבת בהיה לו חולה בתוך ביתו . א"כ י"ל דנקט אינו מוכן בכל גווני אפילו היה לו חולה בתוך ביתו נמצא שהיה מוכן לאדם

ועפ"ז אפשר לומר דאפילו לא היה לו חולה בתוך ביתו . הנה התוס' פ' אילו עוברין הקשו צרכי שבת לשתרי הואיל וחזי לחולה שיש בו סכנה ותירצו דלא שכיח וזה דוחק . וכבר הקשיתי ע"ז למ"ד מכשירי מילה דוחין שבת לישתרי מלאכה בשבת הואיל וחזי סכין למילה וגם קשה במנחות פ' ר' ישמעאל באמדוהו לשני גרוגרות וקצר שלש חייב. ונימא הואיל וחזי אם יצטרך עוד אחד דכבר הסכנה מבוררת ויש ליישב ואין להאריך. אך כבר אמרתי דמשום הואיל לא שייך להתיר רק מלאכת יו"ט שהותר אוכל נפש ומקרי אוכל נפש מכח הואיל הוה צורך אוכל נפש משא"כ בשבת שלא הותרה כלל ועפ"ז י"ל לענין מוקצה נמי לא מקרי מוקצה מחמת איסור רק כשהוא מכח איסור שבת עצמו ואינו ראויה כמו מיטה שהיה עליה מעות שעיקר האיסור היה מכח שבת. אבל כאן כיון שהבהמה עצמה מותרת למאכל אדם רק שאסור לשוחטה בשבת. מ"מ י"ל בו הואיל וחזי לשוחטה לחולה שיש בו סכנה מקרי מוכן לאדם שאין האיסור מצד אחר מונע שמצד עצמה ראויה לאדם רק משום איסור שבת. וי"ל כיון דראויה לחולה שיש בו סכנה מקרי שפיר מוכן לאדם וא"ש. וכה"ג כתב הר"ן משום דחזי לחולה שיש בו סכנה

ואפשר לומר עוד דהתוס' (דף י"ב) הקשו אהא דתני השוחט עולת נדבה ביו"ט לוקה. והקשו התוס' אמאי לא לקט עולת חובה. ונראה ליישב דבלא"ה יש להקשות אמאי יתחייב בשוחט עולת נדבה הא בפ' אין מעמידין איתא דגבינות נכרים אסורים מפני שמעמידין אותן בקיבת נבילה ואמר ר' ישמעאל והלא קיבת עולה חמורה מקיבת נבילה . ואמרינן כהן שדעתו יפה שורפה חיה. אבל אמרו לא נהנין ולא מועלין עכ"פ מן התורה הקיבה מותרת. וא"כ קשה הא אמרינן בבהמה חציה של נכרי וחציה של ישראל מותר לשוחטה ביו"ט דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה. וא"כ אמאי חייב שוחט עולת נדבה ביו"ט הא יכול לשחוט כדי לאכול הקיבה ואי אפשר לו לאכול מבלי שישחטנה קודם. ובזו לא שייך לומר משולחן גבוה קזכי כמו בנדרים ונדבות דהקיבה הוא פירשא בעלמא שהיא ממקום אחר. ולכן טריפה שינקה מן הכשירה קיבתה מותרת. ואפילו תימא שאין בקיבה כזית מ"מ הוה התראת ספק ואיך ילקה. מיהו בעולת נדבה משכחת לה שהתנדב גם מה שבקיבה. אבל בלא"ה כיון דהקיבה חזי ליה מן התורה א"כ מן התורה אוכל נפש היא. וצ"ל דמיירי בכה"ג שהתנדב גם הקיבה. והא דטריפה אסור לשחוט ביו"ט מדרבנן לא סמכינן אקיבה. וא"ש

ועפ"ז אפשר לומר דודאי רבינו יחיאל לא ס"ל סברת הר"ן שראוי לחולה שיש בו סכנה דמשום הכי לא מקרי מוכן. אלא די"ל כיון דמן התורה ראוי אף לבריא דהיינו כשישחטנה ע"י חרש שוטה וקטן. וא"כ גם ביום שבת שנולד האפרוח ראוי ג"כ שישחטנה ע"י חרש שוטה וקטן ואחרים רואין אותן א"כ מן התורה ראוי לשבת עצמו. ואין האיסור רק מכח דדבריהם שאסור מדרבנן א"כ אין כאן הכנה מן התורם רק מדרבנן וא"כ לא גזרינן אטו יו"ט אחר שבת. דגם ביו"ט אחר שבת אין בו אלא הכנה דרבנן כיון דמדרבנן אסור ביומו וא"ש. ולפ"ז גם במ"ש בסימן תק"ז בעצים שנשרו מן הדקל בשבת אין בו הכנה דמן התורה יכול לתולשן ע"י נכרי. וא"ש דברי רבינו יחיאל

קשה לי על דברי הרא"ש שנתן טעם דבעגל לא שייך הכנה דטוב במעי אמה גם כן. וגם ביצה אינה ראויה לגדל אפרוח במעי אמה. וזה הטעם הביא במג"א סימן תצ"ח וקשה לי עגל שלא כלו חדשיו עד יו"ט שאחר שבת יהיה בו משום הכנה דבשבת גמרה יצירתו דמעיקרא נפל הוה. ואי לא בעינן מעת לעת אפשר לומר שבת לעצמו הכין בגמר הלידה דמתחילת שבת כבר נגמרה יצירתו. אך אי בעינן מעת לעת ושלמו לו בשבת ונולד בתחילת ליל יו"ט צ"ע

שם מאי עם יציאתה נגמרה. יש לדקדק נימא עם יציאתה נ"מ לספק טריפה דבעינן שתטיל ביצים. ומהרש"ל מסיק דוקא כשנולדו הביצים וכמ"ש בי"ד סימן נ"ז ובש"ך שם. וא"כ קודם יציאתה לאויר העולם עדיין לא נגמרה והיא ואמה אסורין

שם למאי נ"מ. י"ל בפשיטות נ"מ אם נתערבו לאחד ביעי דפחיא עם ביצה דשחוטה אותן שגבלו אפרוחים ודאי הם של זה שהיו לו ביצים הנולדים ולזה שהיה לו ביעי דשחוטה אין לו חלק באפרוחים

בפירש"י בד"ה ביצים גמורות ואע"פ שמעורה כו' עכ"ל . לכאורה קשה דרש"י לא צריך כאן לזה דודאי קושיית הש"ס שפיר דחזינן דקודם יציאתה נמי מותר לאכלה בחלב. ואפשר דהוה מצינן למימר דרב הונא קמ"ל עם יציאתה נגמרה אעפ"י שעדיין לא נגמרה ממש בקליפה קשה כדאיתא ביו"ד סימן פ"ו בהכה תרנגולת על זנבה ויצא ממנה ביצה כל שאינה מעורה בגידין שרי. וא"כ י"ל דמברייתא דוקא בגמורות ממש שרי והיינו שכמוה נמכרת בשוק משא"כ באינה גמורה ממש אסור לאכלה בחלב וקמ"ל רב הונא דעם יציאתה נגמרה אפילו אינה גמורה ממש שרי לאכלה בחלב. ולזה פירש"י דת"ק אפילו במעורות שרי ור' יעקב נמי לא פליג רק במעורות אבל באינם מעורות לכ"ע שרי אפילו נמצא בתרנגולת וא"כ אין ליישב לישנא דרב הונא בכך ודוק

מפירש"י בד"ה ביו"ט וה"ק כו' לא נגמרה בחול ואסורה משום הכנה דרבה עכ"ל. ונראה דרש"י לשיטתיה אזיל שפירש לעיל טעמא דהכנה שלא הוכן מעיו"ט וא"כ בנגמרה ביו"ט שפיר שייך הכנה כיון דלא הוכן מאתמול כדפרישית לעיל. והא דפריך שבת דעלמא תשתרי היינו משום דמאתמול גמרה לה. וא"כ בלא יצתה בחול אסורה משום דלא ידעינן דנגמרה בחול ושמא ביום טוב נגמרה דכל שלא יצתה בחול לא ידעינן דנגמרה בחול ויש לחוש שנגמרה ביום טוב והוכרח לפרש כן מלתא דרב הונא דקאמר עם יציאתה נגמרה משמע בלא יצאה לא נגמרה ואמאי תתסר. ולהכי פירש"י דקאמר אם לא יצתה בחול אסורה. והיינו מטעם שיש לחוש שנגמרה ביום טוב. ובזה א"צ למה שנדחק בס' פ"י דרב הונא לא ס"ל כרבה דמאתמול גמרה לה. והוכרח רש"י לפרושי טעמא דהכנה דטעמא אחרינא ליכא לאסור ביצה במעי אמה דלא שייך לא משקין שזבו ולא פירות הנושרין. וגם משום מוקצה לא שייך דאם עומדת לגדל גם התרנגולת אסורה. מיהו לשיטת רוב פוסקים דלא שייך הכנה רק משום דמאתמול גמרה לה. א"כ קשה איך יתיישבו דברי רב הונא שאמר עם יציאתה נגמרה ובעי למימר דמוקי הכי לא נגמרה ואסור לאכלם ביו"ט ואמאי יהא אסור כשלא נגמרה בחול ואפשר דה"ק ביציאתה בחול ידעינן דנגמרה בחול משא"כ בלא יציאתה בחול ונמצא במעי אמה יש לחוש שנגמר ביו"ט ואסור משום נולד. ואע"ג דאמרינן לעיל בריש מכילתין דבתרנגולת עומדת לאכילה אוכלא דאפרת היינו משום דמאתמול גמרה לה במעי אמו ולכן לא מקרי נולד. אבל כשלא נגמרה כי אם ביו"ט ס"ד לאסרה. כן נ"ל ודו"ק. וע' מ"ש בסמוך

בתוס' בד"ה השתא כו' ע"כ נראה להר"י דגרס מעיו"ט ולא נראה דבהדיא אמרינן לעיל כו' עכ"ל. ואפשר ליישב דלת"ק ודאי איירי בשבת דדבר הלמד מענינו הוא דמיירי בשבת. אלא דר"י לשיטתיה דס"ל מוקצה אפילו מחמת