שמחת יום טוב כה

אלא כשיש לומר דהאיסור נשאר ואין כאן התיר אבל לא נחמיר בשביל זה לבטל מצוה ולהכי לעיל שפיר צריך מנין אחר להתירו ואף דבהך דשובו לכם לאהליכם איכא ביטול פ"ו י"ל כיון שצריך מנין אחר להתירו ממילא בטלה מצות פ"ו שהפה הקדוש שציוה על המצוה הפה שהתיר ביטול פ"ו אבל הך שהתירו מלאכת יום טוב בשביל כבוד המת אי אפשר לומר כשעברה החששא שנתבטל מצות כבוד המת שלעולם כבוד המת במקומו וכן בגילוי די"ל דמעיקרא לא אסרו רק במקום שנחשים מצויים ובמקום שאין מצויים לא נאסר כלל א"כ כשאין מצויים בטל האיסור דמעיקרא אבל כאן א"א לבטל כבוד המת

בא"ד ורצו להתעסק בו כו'. עיין שבת משמע שעשו כבר מעשה וכן הוא ברא"ש

בא"ד וגער בהן ר"ת ושלח להם בני בשכר אינן בני תורה כו' עכ"ל. לפי טעם זה היה לו לאסור אפילו ע"י כותים כדאיתא התם להדיא. וקשה על מ"ש הטור בשם ר"ת דמשמע שלא החמיר רק ע"י ישראל. ואפשר לומר כיון דבלא"ה כתבו התוס' דלכמה דברים אינו בני תורה רק משום דאוושא מילתא וע"י כותים ליכא למיחש כולי האי וגם טעם השני לא שייך רק ע"י ישראל ודו"ק

בתוס' ד"ה וכי מה כו' תימא הא מוכן הוא כו' וא"כ יכול להושיט ידו במעי אמו כו' עכ"ל. וצ"ע דהא מבואר בפ' ח' שרצים בהושיט ידו למעי בהמה ודלדל עובר שבמעיה חייב משום עוקר דבר מגידולו. וא"כ לפמ"ש התוס' לעיל קצירה אינה מותרת ביו"ט ועוקר דבר מגידולו תולדה דקוצר הוא. וכמ"ש הרמב"ם בהלכות שבת. וא"כ אסור לתלוש העובר ממעי בהמה דהוה כקוצר. וכן מבואר בבכורות פ' הלוקח דעוקר דבר מגידולו אסור ביו"ט וא"כ לא מצי לתלוש ולדלדל העובר במעי הבהמה. ואפשר התוס' כאן ס"ל כמ"ש בע"ז (דף כ"ח) לחד תירוצא דכלו חדשיו ליכא משום עוקר דבר מגידולו והכא קושיית התוס' בכלו חדשיו. ומ"מ צ"ע כיון דאין מילדין הבהמה ביו"ט משמע ודאי דאיסורא איכא מיהו לעקור העובר ממעי הבהמה. ואין לומר דהא דאין מילדין הוא דוקא שלא לצורך אוכל נפש. דהא סתמא קתני אפילו צריך לולד לאכלו ביו"ט וא"כ אסור לדלדל העובר שבמעיה וגם לתלוש ממנו משום עוקר דבר מגידולו ולק"מ קושיית התוס'. ודו"ק

בא"ד וי"ל דקאמר גמ' אליבא דרב אושעיא כו' עכ"ל. לפ"ז לדידן דקיי"ל דניתר בד' סימנין בלא"ה הוה מוכן דיכול לשוחטו במעי אמו כפי דברי התוס'. ואפשר שכן דעת הרי"ף שלא חילק בין עגל הנולד מבהמה עומדת לאכילה לנולד מבהמה עומדת לגדל אע"ג דס"ל מוקצה. ועיין מהרש"ל ביש"ש שכתב שצ"ל אלישנא דש"ס. ולפ"ז ניחא בלא"ה דהרי"ף לשיטתיה בלא"ה מקרי מוכן. אלא דיש לדקדק לתירוץ זה מלישנא דברייתא לקמן ל"ל לטעמא דמוכן אגב אמו תיפוק לים בלא"ה שהעגל מוכן מצד עצמו לפי מאי דקיי"ל דניתר בד' סימנין. ונראה דודאי ידעי התוס' דבלא כלו חדשיו עד היום לא שייך שיהיה מוכן מצד עצמו. אלא דלהך תירוצא לא משמע דהקושיא דוקא בכלו חדשיו ביו"ט. ומ"מ אברייתא דנקט טעמא דמוכן אגב אמו לא קשיא דנקט האי טעמא משום דנ"מ בכלו חדשיו ביו"ט ודו"ק. והיינו כפי מה שנראה מדברי התוס' דקיי"ל ד' סימנים אכשר רחמנא אבל לכמה פוסקים הוה בעיא דלא אפשטא כ"כ רמ"א בי"ד סימן ד'

בא"ד הואיל וכו' דאסור לכתחילה לא מקרי מוכן כו' ע"כ . ויש לדקדק כיון דאי אפשר לעשות כן להושיט ידו לפנים מהאי טעמא יהא מותר לשחוט הטריפה כדי שיהיה הולד מוכן לשחוט דאף דאין אמו ראויה לשחוט כיון שהיא טריפה. מ"מ כיון שאי אפשר לשחוט כעובר בלא"ה יש להתיר לסחוט גם האם. כמו דשוחטין בשביל כזית בשר כיון דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה. וא"כ הולד מוכן מצד עצמו שראוי לשחוט האם או לנוחרה ואח"כ ישחוט הולד. ואפשר כיון דאם האם ניתרת בשחיטה זו ואין השחיטה מועלת לאם כי אם בשביל הולד שבמעיה לא שרי לשחוט האם דלא מקרי שחיטה לצורך אוכל נפש כיון שאין האם ניתרת כי אם העובר לאחר שישחוט לא הוה רק כמו מכשירין ואסור לשחוט האם ביו"ט בשביל הולד מאחר ששחיטה זאת אינה מתרת שום דבר ודו"ק. ולכאורה יש לתרץ כיון דהאם טריפה אסור לשחוט הולד משום אותו ואת בנו. מיהו אכתי אינו מיושב דיכול לשחוט האם לנבילה כגון בסכין פגום וכדומה נוחר

בא"ד ועוד י"ל כו' והכא מיירי בלא כלו לו חדשיו עד היום כו' עכ"ל. ולכאורה קשה דהא דלא חזי בין השמשות היינו משום שמא עדיין יום הוא וא"כ הוה לים מוקצה מחמת יום שעבר דאם לילה הוא כבר כלו חדשיו ולעיל כתבו התוס' דלא אמרינן מוקצה מחמת יום שעבר ואי בעינן כלו חדשיו מעת לעת מיום שנתעברה. ולא אמרינן מקצת יום ככולו א"כ שפיר משכחת לה שלא כלו מע"ל בתחילת יו"ט וא"ש. ומיושב מה שהקשה מהרש"א דלימא עגל שלא כלו חדשיו וכלו ח' ימים ביו"ט. ולפ"ז ניחא כיון דלענין ח' ימים אמרינן מקצת היום ככולו ואינה מוקצה רק מחמת יום שעבר ולא אמרינן וא"ש. מיהו יותר נראה דלא שייך כאן מוקצה מחמת יום שעבר דדוקא היכא שאינו מוקצה מחמת אותו יום כגון ביו"ט ושבת לא שייך מיגו דאתקצאי בין השמשות שהרי לא היה הוקצה בין השמשות רק מכח יום שבת. ומה שמוקצה בשביל יום שבת אין לאסור ביו"ט משא"כ הכא דצריך באמת מקצת יום זה כדי שיכלו חדשיו אלא דאמרינן מקצת יום ככולו. וכיון דההיתר תלוי באותו יום שייך שפיר מיגו דאתקצאי בין השמשות וא"ש. מיהו נ"ל ליישב קושיית מהרש"א בלא"ה דהא דצריך ח' ימים היינו לאפוקי מספק נפל ואי הוה ידעינן שרי מיד לאחר לידה רק מאחר שלא נודע אי כלו חדשיו צריך ח' ימים לאפוקי מספק נפל וא"כ למחר כששהה ח' ימים איגלאי מלתא למפרע שהיה ראוי גם אתמול. ודמי לבכור שנפל לבור אם יורד מומחה ורואה שיש בו מום קבוע מאתמול אף דאיהו לא ידע מ"מ איגלאי מלתא דלא הוה מוקצה כלל שגם אתמול היה ראוי. וכן במוקצה שיבש ואין הבעלים מכירים בו דשרי כדאיתא לקמן (דף כ"ו ע"ב). והכי נמי אגלאי מלתא למפרע דמעיקרא לא היה מוקצה כלל שאף מאתמול היה ראוי לאדם. משא"כ התוס' כתבו שפיר דאיירי דאתמול באמת לא כלו חדשיו וא"כ אתמול בין השמשות לא היה ראוי כלל ודוק ועיין בסמוך

ע"ב בגמרא תניא כוותיה דרב עגל שנולד ביו"ט מותר אפרוח שנולד ביו"ט אסור ומה הפרש בין זה לוה זה מוכן אגב אמו בשחיטה. וקשה דלעיל משמע דרב מודה בנולד מן הטריפה דשרי ג"כ אעפ"י שאינו מוכן אגב אמו בשחיטה

ליישב דברי רבינו יחיאל בטור א"ח סימן תקי"ב שאוסר אפרוח שנולד בשבת ביו"ט שאחריו משום הכנה והרב"י הרבה להקשות עליו דא"כ למה התירו באפרוח שנולד, ביו"ט ולא גזרינן אטו יו"ט אחר שבת. והאחרונים השיבו דלא גזרינן נולד ביו"ט אטו נולד בשבת. וכבר כתבתי בחידושי דמ"מ יש לגזור נולד היום אטו נולד מאתמול ולכאורה היה נ"ל ליישב פירש"י דרש"י פירש וכי מה בין זה לעגל שנולד ביו"ט דתניא לקמן שמותר בו ביום. ותמהו עליו דאי ידע ברייתא דלקמן הרי מפורש שאפרוח אסור ואי לאידך ברייתא בהדיא תני דאפרוח מותר ג"כ. ולפ"ז אפשר לומר דודאי ידע הברייתא רק דבברייתא י"ל הטעם משום הכנה דבאפרוח שייך הכנה וא"כ בלא רב יש לפרש משום הכנה. אבל לרב דאמר הטעם משום מוקצה ע"כ ס"ל דלא שייך הכנה פריך שפיר ולפ"ז מוכח לפי האמת לא שייך הכנה ומה שאמר בעגל מוכן אגב אמו. יש לפרש כפמ"ש הרא"ש דבעגל לא שייך הכנה דדוקא בביצה שאינו טוב כ"כ במעי התרנגולת או שמוכן לגדל