שמחת יום טוב כד

תיקשי ליה הברייתא. לכן נראה דבלא"ה התוס' הקשו לשמואל ור' יוחנן ל"ל הטעם הואיל ומתיר עצמו הא בלא"ה לא ס"ל מוקצה. לכן נראה לפמ"ש התוס' דאיתרמי שנפתחו עיניו ולקמן קאמר ראב"י אומר אף בחול אסור לפי שלא נתפתחו עיניו משמע דבסתמא לא נתפתחו עיניו. וא"כ י"ל למאי דקאמר לקמן (דף כ"ז ע"ב) דמודה ר"ש בב"ח שמתו ואינו מותר רק ביושב ומצפה כגון במסוכנת. א"כ י"ל דאפרוח קודם שנתפתחו עיניו אסור ודמי לבעלי חיים שאינו יושב ומצפה שיתפתחו עיניו א"כ אפילו לר"ש אסור להך מ"ד. א"כ י"ל להכי צריך טעמא דמתיר עצמו בשחיטה להתיר אפילו אינו יושב ומצפה. וא"כ שפיר י"ל דידעו ברייתא דלקמן דעגל מותר ואפרוח אסור. אלא דמ"מ לא קשיא ליה אברייתא די"ל דעגל לא הוה מוקצה משום דיושב ומצפה מתי תלד בהמתו אבל אפרוח אינו יושב ומצפה שיתפתחו עיניו ודמי לב"ח שמתו א"כ הוה מוקצה דמיגו דאתקצאי לבין השמשות שהיה בביצה אתקצאי לכולה יומא ולא הוה יושב ומצפה. אבל לרב דס"ל מוקצה בכל מקום אין לחלק בין מוקצה דיושב ומצפה לאינו יושב ומצפה פריך ליה שפיר ושתיק רב. אבל לדידן לאו פירכא הוא כלל. וכן אם נולד כל האפרוח ונתרקם לגמרי ביו"ט ואתמול לא היה שום ריקום בביצה לא תקשי דנימא אין מוקצה לחצי שבת די"ל דהוה נולד חדש ואסור אבל לרב לשיטתיה פריך ליה שפיר דלא שני ליה בין מוקצה דיושב ומצפה למוקצה דאין יושב ומצפה וא"ש. אלא דאכתי לא אתי שפיר להרי"ף דפסק ג"כ מוקצה ביו"ט א"כ תקשי ליה מעגל שנולד מן הטריפה. אבל לגאונים שלא פסקו כרב נחמן לעיל א"ש כמ"ש

ולשיטת הרי"ף אפשר לומר בע"א דהתוס' הקשו הא הוה מוכן דיכול לשוחטו במעי אמו ותירצו כיון דאין שוחטין לכתחילה לא מקרי מוכן. וקשה לזה דלקמן (דף כ"ו ע"ב) מסיק בבכור שנולד הוא ומומו עמו שאין מבקרין אותו לכתחילה ואפ"ה אם בקרו בדיעבד הוה מן המוכן. ודחי לברייתא דאדא בר אוכמי היא דמשבש ותני א"כ חזינן בשביל האיסור לכתחילה לא ימנע שיהיה מן המוכן. וצ"ל דרב דשתיק ס"ל כרבה בר הונא תלמידיה דרב דמבקרין אותו לכתחילה. וא"כ דוקא רב לשיטתיה שתק דס"ל דדבר שאין ראוי לכתחילה לא הוה מן המוכן. והשתא לדידן דקיי"ל דאין מבקרין אותו לכתחילה אפ"ה אם ביקרו הוה מן המוכן א"כ גם בעגל שנולד מן הטריפה י"ל דמוכן דיכול לשוחטו במעי אמו ודוק היטב. ולהך תירוצא שכתבו התוס' דלא ס"ל ד' סימנין אכשר רחמנא. א"ש בפשיטות דלדידן לאו קושיא הוא ורב ע"כ לא ס"ל ד' סימנין אלא שתירוץ דחוק הוא. וכן לתירוצא דדמי לגרוגרות וצמוקין יש ליישב כפי דרך הראשון ודוק

שם לימא להו הואיל ומוכן אגב אמו לכלבים. וקשיא לי כיון דהטריפה בחייה אינה ראויה לכלבים ולנחור לכלבים ביו"ט אסור דקיימ"ל לכם ולא לכלבים וא"כ ביו"ט גם לכלבים אינה ראויה וכ"כ התוס' בשבת (דף קנ"ו ע"ב) שכתבו דיש דברים ראויים להאכיל לכלבים חיין כגון עופות. ובחולין (דף י"ד) כתבו כגון עוף וטלה משמע דפרה אינה ראוייה בחיים לכלבים. וא"כ היכא הוה מוכן לכלבים כיון דגם האם טריפה אינה ראויה לכלבים בחיים. ונראה דהכי פירושו דמוכן לכלבים הוה מוכן לאדם כיון דעדיין לא הקצה אותה מדעתו וכבר היה דעתו עליה להשליכה לכלבים דעתיה אכל מידי דחזי ליה וכיון שאינה מוקצה מדעתו אע"ג דביו"ט אינה ראויה לכלבים מחמת איסור מ"מ כיון שלא נסתלקה ממנה הכנה דאדם דמוכן לכלבים הוי מוכן לאדם וניהו דבהאי עגל נסתלקה הכנה דכלבים ביו"ט מ"מ לעולם מקרי מוכן לאדם. וזהו כעין סברת התוס' לקמן בשם הר"י מקורבי"ל. ואף ע"ג דשייך כאן מוקצה מחמת איסור שבין השמשות לא היתה ראויה לא לאדם ולא לכלבים אינו בשביל חסרון הכנה רק אריה דרביע עליה. וזהו כעין סברת הר"ן בביצה שנולדה בשבת לא מקרי מוקצה מחמת איסור מיהו לשאר תירוצים התוס' לקמן וכן כתבו התוס' בשבת גבי נבילה הוה מוקצה מחמת איסור. א"כ קשה עגל שנולד מן הטריפה נמי הוה מוקצה מחמת איסור שבין השמשות אינה ראוים לא לאדם ולא לכלבים וצ"ע. עכ"פ י"ל מכאן דעגל שכלו ח' ימים ביו"ט ודאי שריה לשוחטו ביו"ט דשייך נמי טעמא דמוכן לכלבים הוה מוכן לאדם. וכיון דטעמא משום ספק נפל א"כ דעתו עליה ממנ"פ או להשליכו לכלבים כשיהיה נפל או לשוחטו ולא הוה מוקצה כלל ודלא כמהרש"א ודוק

בפרש"י בד"ה לא אמרן דיתעסקו בו ישראל עכ"ל. ונראה דס"ל דביו"ט ראשון ע"י עממין מודה דאע"ג דלא אשתהי נמי שרי ע"י עממין וכמו שמסיק הר"ן ג"כ. מיהו יש לדקדק לפ"ז דאם נימא דבאשתהי דוקא שרי וע"כ היינו משום כבוד המת א"כ באפשר בעממין גם באשתהי לא הו"ל למשרי ולרב אסי שרי אפילו באפשר בעממין וא"כ גם באשתהי הו"ל לפלוגי בין אפשר בעממין ללא אפשר. ויש ליישב מיהו הרא"ש דייק מפירש"י במסכת שבת דס"ל דוקא באשתהי שרי וכ"כ הטור וא"כ קשה למה פירש"י הכא דקאי אנתעסקו בו ישראל ולא פירש דקאי אכולה מילתא בין ביו"ט ראשון ע"י עממין בין ביו"ט שני ע"י ישראל. וצ"ל לדברי הרא"ש כיון דביו"ט ראשון לכ"ע בעינן אשתהי לא הוצרך מר זוטרא לומר כן איו"ט ראשון כיון דלכ"ע בעי אשתהי גם רב אשי לא פליג בהא רק ביו"ט ב'. מיהו לפמ"ש הר"ן י"ל דניהו דרש"י פירש שם כן דעובדא דר' יוחנן מ"מ לפי האמת שרי לכ"ע ביו"ט ראשון ע"י עממין אפילו בלא אשתהי ודו"ק

בפירש"י בד"ה דאיכא חברי כו' ואם יראו אותם מקברים מיתיהם כו' עכ"ל. משמע דלאו משום גלימא פירש"י, לכן דברי מהר"מ שיף תמוהים בכוונת רש"י

בפרש"י בד"ה חזייא רבינא לרב אשי עכ"ל. צ"ע דאפשר דרב אשי חזייא לרבינא ואי משום דאמר מר בעירובין פ' הדר (דף ס"ב) נמי אמר לרבינא מר. ואפ"ל דלקמן (דף ט"ז) מבואר דאבוה דשמואל ואינך אמוראי מערבי אכולה מתא א"כ מסתמא גם רב אשי שהיה הראש אחז צדיק דרכו להניח אכולה מתא ורבינא שהיה תלמיד חבר דרב אשי סמך על רב אשי וא"כ אי רב אשי בעצמו שכח לא היה לו על מי לסמוך עוד אבל אי רבינא שכח ולא רב אשי א"כ היה לו לסמוך על רב אשי דמסתמא מערב אכולה מתא כן נ"ל

בתוס' בד"ה מימות כו' י"ל דר' יוסי אוסר אי אתרמי כו' עכ"ל ויש לדקדק לפמ"ש התוס' לעיל הא דעיקר מאי דקמ"ל ר' יוסי היינו משום דנ"מ גם לבני בבל ולנהרדעי ליכא נ"מ כלל דשאר מקומות אין חוששין לכך שיהיה אלול מעובר ובמקום הוועד הן שתי קדושות. וגם אם נימא דטעמא דביצה אסורה משום מהרה יבנה בית המקדש ג"כ לא שייך כיון דלא מצינו אלול מעובר ולא חיישינן שמא עיברו הכי נמי ליכא למיחש שמא תתעבר. ודוחק לומר דדמי לשמא ימות דחיישינן טפי משמא מת. וא"כ מאיזה טעם יאמר לבני א"י לאחר תקנת ריב"ז. ואפשר ליישב קושיית התוס' דדוקא נהרדעי לא חיישי לאלול מעובר כיון דרוב פעמים לא עבדי הכי משא"כ ר' יוסי לשיטתיה דחייש למיעוטי חייש שמא עיברו. מיהו למ"ש הר"ן דבדבר שיל"מ לא אזלינן בתר רוב ליכא למימר הכי. ועי' מ"ש לקמן (דף ו') וצ"ע

בתוס' בד"ה והאידנא דאיכא חברי כו' ואין לומר צריך מנין אחר כו' ועברה החששא עברה הטעם עכ"ל צ"ע כרם רבעי שהטעם לעטר שוקי ירושלים ובחורבנה הרי עבר הטעם שהרי העיטור שאז אין ראוי ואפ"ה חשיב דבר שבמנין וכן שובו לכם לאהליכם דחשש פרישה משום פולטת שכבת זרע ולאחר קבלת התורה עבר חשש זה דלא איכפת לן ואפ"ה חשיב ליה דבר שבמנין וצריך לחלק וצ"ע. ולולא דברי התוס' היה נראה דלא שייך צריך מנין אחר להתירו