שמחת יום טוב כב

הראשון פקע א"כ מסתמ' מכח סברא ידעינן דנסתלקה השכינה וא"כ מסברא נמי מותר בלא שום קרא ש דלפי האמת נמי במשוך היובל סימן לסילוק שכינה ובסילוק שכינה מותרין מסברא ול"ל במשוך היובל והא דמייתי מהצאן והבקר ולא מייתי בפשיטות במשוך היובל גופיה שהוא סימן לסילוק שכינה ול"ל קרא הא מסברא מותרין בסילוק שכינה. י"ל דלא נטעי דבמשוך הוא לאסור עד אחר לוחות אחרונות וכפירש"י דמשוך היובל לא היה עד אחר לוחות אחרונות וכפשטא דלישנא דגמרא בתענית (דף כ"א) דנקט כל זמן שהשכינה כו' אמרה התורה הצאן והבקר אל ירעו נסתלקה השכינה אמרה תורה במשוך היובל. ולזה מייתי דעל כרחך אלוחות ראשונות קאי דאי אלוחות אחרונות קאי כבר הוזהרו על עלות ההר וכיון דאלוחות ראשונות קאי הא לא צריך קרא כלל דמסברא נמי יהיו מותרין אלא ודאי אי לאו היתירא בפירוש היו אסורין מטעם דבר שבמנין. ובהכי ניחא מה שהקשה בצל"ח כיון דבמשוך היובל קאי על לוחות ראשונות היכן הותר האיסור דבר שבמנין שנאמר בלוחות אחרונות שנאמר הצאן והבקר אל ירעו ולפמ"ש ניחא דודאי על היתירא דבין לוחות ראשונות לאחרונות לא צריך במשוך דמסברא נמי יהיו מותרין בסילוק שכינה. ואי משום דבר שבמנין בין לוחות ראשונות לאחרונות לא תמצא דבר שבמנין שינהוג איסורו אף כשבטל הטעם. ולומר דבמשוך היובל נקט ההיתר דבר שבמנין לא מסתבר שיכתוב ההיתר עליה בלוחות ראשונות כדי שיאסור בלוחות אחרונות איסור עולם אלא אמרינן במשוך היובל קאי אימת שיהיה סילוק שכינה מותרים לעלות ובכללו נמי בלוחות אחרונות אחר שתסתלק השכינה הוא כולל בכל זמן שיהיה סילוק שכינה מותרים הם לעלות שהרי גלוי לפניו שיהיה לוחות אחרונות לזה אמרינן משוך היובל שהוא סילוק שכינה לעולם מותרין. והכי דייק לישנא דגמרא בתענית נסתלקה השכינה אמרה תורה במשוך היובל יעלו בהר. משמע דקאי נמי אלוחות אחרונות שנאמר בהם הצאן והבקר אל ירעו כן נ"ל ודו"ק היטב

וע"פ דברינו אלה אפשר ליישב קושיית התוס' בשבת פ' ר' עקיבא (דף פ"ז) בדיבור המתחיל ואתה וכן ביבמות (דף ס"ב) שהקשו כיון דא"ל הקב"ה ואתה פה עמוד עמדי למה כעסו עליו אהרן ומרים וכי לא ידעו שא"ל הקב"ה ואתה פה עמוד עמדי. ולפמ"ש י"ל דודאי מואתה פה לא מוכח שיפרוש מן האשה לעולם די"ל דהיינו לפי שעה שהרי הוצרך לעלות אל הר סיני לקבל הלוחות אלא דהכי דייקינן כיון דצריך מנין אחר להתירו ואי לאו דאמר קב"ה שובו לכם לאהליכם לא היה להם היתר בתשמיש וא"כ למשה שנאמר ואתה פה עמוד עמדי לא היה בכלל היתר ושוב לא התיר לו הקב"ה ממילא נשאר האיסור ותליא בדבר שבמנין אם צריך מנין אחר להתירו. והשתא י"ל כיון דדבר שבמנין אתיא מקרא דבמשוך היובל והיינו אם נאמר דמסברא בנסתלקה שכינה מותר מסברא ולא צריך קרא וע"כ משום שצריך מנין אחר להתירו אבל אהרן ומרים היו סבורים דגם בנסתלקה השכינה צריך קרא להתיר כיון דנחתא ליה קדושה א"כ לא מוכח שדבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו וא"כ מואתה פה עמוד עמדי לא מוכח איסור כלל רק שלא הותר לו דבר שבמנין

ובהכי ניחא מה שדייקו התוס' אהא דקאמר ק"ו מה ישראל שלא דיברה עמהם שכינה אלא לפי שעה וקבע להם זמן אמרה תורה אל תגשו אל אשה אני שמיוחד לדיבור כל שעה כו'. והקשו התוס' הא אין זו ק"ו דאטו משום שצוה פעם א' לבטל יבטלו לעולם. ולפמ"ש ניחא דאין זו ק"ו גמור אלא דמ"מ קאסר שפיר והוא דאילו לא היתה סברא זו דמיוחד לדיבור א"כ לא היה נלמד לו איסור ואתה פה די"ל שכבר הוא בכלל ההיתר שתשובו לכם לאהליכם כמו כל ישראל שהותרו מכח היתר זה דבר שבמנין ואף דמשה הוצרך להשתהות ארבעים יום לקבל הלוחות י"ל דמ"מ הוה בכלל היתר אחר שירד מן הסר אבל השתא דאיכא סברא לאסור לעולם משום שמיוחד לדיבור א"כ כי היכא דישראל אילו לא אמר שובו לכם לאהליכם היו אסורין לעולם א"כ ק"ו שהוא יהיה אסור לעולם ובכלל ההיתר אינו כיון דיש להחמיר בו יותר א"כ הוה ק"ו אילו לא הותרו מכח שובו לכם לאהליכם היו אסורין וכ"ש משה רבינו וכשהותרו י"ל רק ישראל הותרו ולא משה רבינו שלגבוה לא הותר דבר שבמנין כיון דהוא היה נאסר בק"ו א"כ אין משה רבינו בכלל היתר דשובו לכם כיון דאיסור היה חמור אצלו יותר ודו"ק היטיב

ומה שהקשה בצל"ח לפי האמת דשובו לכם לאהליכם אתי לדבר שבמנין שצריך מנין אחר להתירו קשה לכתוב שלשת והוה קביעות זמן ולא צריך קרא להתיר. י"ל דבשלשת מפרש הטעם משום חשש פליטת שכבת זרע וא"כ לא היתה הכוונה רק משום שקבלו הנשים התורה בטהרה. וקשה מנ"ל הוא די"ל דגזירת הכתוב הפרשה שלשה ימים. וי"ל משום הא גופיה דנקט לשלשת ימים משמע שיהיו נכונים לאו משום עכשיו רק לשלשת ימים כי ביום השלישי ירד ה' לעיני כל העם על הר סיני משמע שגם הנשים בכלל וצריך שיקבלו גם הם בטהרה משא"כ מי נקט שלשת משמע דאינהו גופייהו גזור עלייהו משום לתא דידהו ולא הוה מוכח פולטת ביום השלישי שהיא טהורה או שמא לא צריך כולה האי רק משום גזירת הכתוב ודו"ק

גם י"ל בפשיטות כיון דמסיק בשבת דקודם השלשה ימים א"ל מצות פרישה לכ"ע א"כ הלשון לא יצדק רק שיהיו נכונים למחר לשלשת ימים ואי נקט שלשת הוה משמע מיד. ותדע דא"כ תיקשי בפשיטות אפילו בלא דברי התוס' למ"ד דלשלשת ל"ל אע"כ כך הוא צריך לפי טבע הלשון ודו"ק

מתוס' ד"ה מי לא מודה וכו' וי"ל שאם לא באו עדים עד סמוך לחשיכה כו' עכ"ל. וקשה הא קודם תקנת ריב"ז נמי נימא דהוה קדושה אחת מה"ט שיבאו כשאין שהות ביום לקדש ותו קשיא הא גופא מנ"ל שאין עושין מלאכה משום קדושת היום דילמא באמת עושין מלאכה אם יש להם שהות. ואפשר לומר דמה"ט גופיה לא היה עושין מלאכה דכיון דלא קדשו באותו יום אם נתיר להם מלאכה י"ל מהרה יבנה המקדש ויחזור התיקון אם יבאו עדים מן המנחה ולמעלה שינהגו אותו היום קודש ואם יעשו מלאכה כשלא יקדשו באותו יום יאמרו אשתקד מי לא עשינו מלאכה כשלא קדשו באותו יום עכשיו נמי נעשה ובזמן המקדש היה אותו יום קודש ולמחר קודש דבשלמא בקדשו באותו יום אין עושין מלאכה שיום קדוש הוא וגם כשיבנה המקדש הוה יום קודש אבל אם נתיר מלאכה בלא היה שהות לקדש יש לחוש מהרה יבנה המקדש לכן פשיטא ליה לנהוג קודש בהאי פורתא וזהו דוקא אחר שהתקינו שינהוג אותו יום קודש צריכין ליזהר מלאכה אפילו אין שהות לקדש אבל קודם תקנה אם לא היה שהות לקדש נהגו בו חול באמת ודו"ק

דף ו' ע"א גמרא משא"כ בביצה. ופירש"י לענין ביצה לא הקילו כו' ולכאורה היה נראה בלא"ה לשיטת רש"י לעיל רבא לשיטתיה דס"ל דתקנה ראשונה לא נעקרה רק לענין למנות למועדות מראשון אבל מ"מ היו עושין שני ימים. וא"כ י"ל בפשיטות דבשלמא לענין מת שהקילו ביו"ט שני דרבנן. גם לרבא לא חיישינן לאלול מעובר. רק דרבא לשיטתיה ולא חיישינן שלא באו עדים עד יום ל"א דאז השני עיקר אלא דחשיבא קדושה א' משום דכשבאו עדים מן המנחה ולמעלה עושין שני ימים. ומ"מ לאחר תקנת ר' יוחנן בן זכאי הראשון עיקר יו"ט מן התורה והשני דרבנן ולגבי מת כחול שויוהו רבנן. משא"כ לענין ביצה השני מיהו חשיב חשיב כקדושה א' מדרבנן לפירש"י לעיל. ובהכי ניחא במת ביו"ט שני דיתעסקו בו ישראל ולא חיישינן דלמא עברו לאלול