שמחת יום טוב כא

לוחות ראשונות. אלא ודאי ליכא איסורא מכח לוחות ראשונות אחר שנסתלקה השכינה וא"כ במשוך היובל ל"ל. אלא ודאי לאוריי אתא דאי לא פרט קרא היתירא הוו אסורים מכח דבר שבמנין וקמ"ל קרא דצריך להתיר בפירוש ורש"י ותוס' לא פירשו כן. ואפשר משום דמשמע להו דשריותא דבמשוך היובל היה צריך שיהיו מותרים אז בשעת לוחות ראשונות ועדיין לא נאמר אזהרה דצאן והבקר וגו' וא"כ הוצרכו להתיר מיד אחר לוחות ראשונות. ולהכי הוכרח רש"י לומר דלא הוצרך ההיתר אחר לוחות ראשונות דלא נסתלקה שכינה עד כ' אייר

שם וכ"ת הנ"מ בדאורייתא אבל בדרבנן לא כו'. ויש לדקדק דהא מר' יוחנן בן זכאי גופיה מוכח דמשחרב בית המקדש התקין שיהיה מקבלין עדות כל היום ולמה צריך לתקנה הא ממילא כשנחרב הבית תו ליכא קלקול ואפ"ה הוצרך לתקן וע"כ משום שצריך מנין אחר להתירו. ואפשר דהא מקרי דאורייתא שלא לקבל העדות א"כ היה אותו יום חול והוא תקן שיהיה קודש ולמחר חול. וצ"ע

שם עדות מסור לב"ד ביצה לכל מסורה. ויש לדקדק דכיון דכשהיו מקבלין עדות החודש כל היום א"כ היו נוהגין קדושה בו ביום ולמחר היה חול ומותר במלאכה א"כ יש לחוש מהרה יבנה המקדש ויאמרו אשתקד מי לא עשינו מלאכה כשבאו עדים מן המנחה ולמעלה עשינו מלאכה למחרת השתא נמי נעשה מלאכה ביום מחרת ובאמת כשיבנה המקדש יום טוב דאורייתא למחר ואיכא חששא דאורייתא טפי מביצה טובא שאינו אלא גזירה דרבנן בעלמא. וצ"ל דידוע אימת קדשו החודש כיון דעדות מסור לב"ד מפרסמין אימת מקדשין החודש ובמקום שלא נודע קביעת ר"ה ממילא עושין שני ימים ובמקום שיודעין שבאו מן המנחה ולמעלה יודעין שלא קדשו ב"ד החודש ויום טוב למחר

בפירש"י ד"ה ת"ש מהכא במשוך היובל שימשוך בהסתלק שכינה כו' לא במשוך היובל שימשוך התוקע מלתקוע כו' עכ"ל. תמוה לפירש"י שלא נסתלקה השכינה עד אחד בניסן וכי לא פסקו הקולות עד אחד בניסן או עד כ' באייר ונראה דרש"י מפרש לפי פירושו במשוך היובל היינו שניתן להם סימן שתסתלק השכינה יצוו לתקוע ולא אקול השופר אשר מן השמים רק שאז יצוו לתקוע למען יכירו וידעו כל העם שנסתלקה השכינה ולא קאי אקולות שמן השמים

וארווח לן בזה דיש לתמוה על פרש"י שלא נסתלקה השכינה עד אחד בניסן. א"כ תמוה למה הוצרך להזהיר הצאן והבקר אל ירעו הא בשעת שריית השכינה על ההר ודאי היו אסורים. והוא תימא גדול לפירש"י. ולפמ"ש יש ליישב שמבואר בפרקי ר"א ובטור ריש הלכות ר"ה כשעלה משה לקבל לוחות אחרונות ציוה לתקוע משה עלה להר שלא יטעו עוד אחר ע"ז. וא"כ כיון שהיה אפשר לטעות שבמשוך היובל קאי על תקיעה זו וכבר נסתלקה השכינה אז או שכיון שנאמר במשוך היובל שמא תקיפה זו לסימן שמותרין לעלות בהר . לכן הזהיר הוא ית' בפירוש ואיש לא יעלה וגו' גם הצאן והבקר וגו' ודו"ק היטיב

בתוס' בד"ה וביקש כו' וא"ת אי קסבר כו' מאי מרויחין הענים כו' ע"כ. וכתב מהרש"א וליכא לאקשויה כיון דלא קדשה אמאי הוצרך כלל להעלותן הא לא הוה ביה דין רבעי כלל די"ל דמ"מ הוצרך להעלותו משום דבר שמנין כמ"ש התוס' בר"ה עכ"ל. ולא הבנתי דבריו דניהו דלא קדשה לעתיד לבא מ"מ כיון דתרומה בזמן הזה מדרבנן מיהת לכ"ע א"כ דרבעי נוהג ג"כ שיש לו דין תרומה ומעשר לענין זה. וכן מבואר בפוסקים דגם בזמן הזה נוהג רבעי עיין בי"ד סימן רצ"ד וכן מבואר בתוס' ריש פרק כיצד מברכין דבח"ל אינו נוהג רבעי רק בכרם דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל ואם נימא למ"ד לא קדשה לעתיד אין רבעי נוהג אפילו מדרבנן בא"י א"כ בח"ל אינו נוהג אפילו בכרם אלא ודאי נוהג מדרבנן לכ"ע. ואולי כוונת התוס' בר"ה דכיון דמעיקרא הוה דאוריי' וכבר בטל רבעי מן התורה וניהו דגזרו על רבעי דאורייתא שיהיה עולה מ"מ אח"כ שלא היה רק מדרבנן לא היה חייב להעלותו אי לאו דבר שבמנין דלא בטיל הטעם לגמרי. ומיושב ג"כ מה שתמה בזה בס' פ"י ודו"ק וצ"ע. ומה שפירש"י דר"א ס"ל קדושה ראשונה קדשה לעתיד היינו משום דבלא"ה אין קדושה לירושלים וא"צ להעלות שם הפירות אבל פדיון ודאי בעי אפילו לא קדשה לעתיד מדרבנן בעי פדיון כמו תרומה בזמן הזה. אלא דצ"ע דבפ"ק דמגילה ובשבועות (דף ט"ו) מספקא לן לר"א אי ס"ל קדושה ראשונה לעתיד לבא. והתוס' בר"ה הביאו ג"כ סוגיא דשבועות דמספקא לן והאיך כתבו כאן דס"ל לר"א קדשה לעתיד לבא. ואפשר כוונתם לקדושת עזרא דקידש קדושת מחיצות לעתיד לבא וכמ"ש התו' בשבועות (דף ט"ז) ורש"י דנקט קדושה ראשונה לאו דוקא

ומה שתירץ מהרש"א דמ"מ הוצרך להעלות משום דבר שבמנין דבריו תמוהין דכיון דלא נוהג אין כאן נטע רבעי כלל ולא צריך פדיון כלל ולא שייך לומר דבר שבמנין כאן נטע רבעי כלל וא"כ מ"ד תרומה בזמן הזה דרבנן ואמאי לא ליחייב מן התורה משום דבר שבמנין. אלא פשוט כיון דבטלה קדושת הארץ בטלה תרומה מיניה לגמרי וכמו כן אין חיוב להעלות לרגל משחרב המקדש מאחר שאין הענין שייך כלל כיון דאי אפשר בראיה ובקרבנות. אלא פשוט התוס' ס"ל דנהוג רבעי כמו ערלה שנוהג גם בחורבן הבית גם רבעי נהוג. ומ"ש התוס' בר"ה הכוונה כמ"ש כאן וכמ"ש בפ"י שכתבו התוס' מהכא לא מצי למפשט די"ל דהוה דבר שבמנין ומה שהקשה בצל"ח הא אפילו קדשה לעתיד כיון דלא שייך הטעם לעטר שוקי ירושלים בפירות א"כ ע"כ נמי הוה משום דהוה דבר שבמנין נראה דודאי אם אפשר לאכול בירושלים פשיטא להו דהוה דבר שבמנין דכמו שקודם החורבן היה דין לאוכלו בירושלי' גם אח"כ הדין כן משום דבר שבמנין אבל אי אסור לאכול בירושלים ס"ד דלא הוה דבר שבמנין שהרי אי אפשר לקיים התיקון לאכול בירושלים כמו שתחילת התיקון היה לאכול הנ"ר בירושלים וזה אי אפשר א"כ י"ל דלא הוה דבר שבמנין בכה"ג כלל דלא היה התיקון רק לאכול הנ"ר בירושלים וכשאי אפשר לאוכלו בירושלי' ממילא בטלה תקנה ראשונה כיון דגם בירושלי' צריך פדיון א"כ גם בגבולין יכול לפדותו ואדרבה כשהיה המקדש קיים לא היה יכול לפדותו בירושלים כלל. ולזה כתבו התוס' דאף שצריך פדיון בירושלים ואינו כמו תקנה הראשונה מ"מ הוה דבר שבמנין גם בכה"ג. וזה ברור בכוונת התוס'. ואפשר לתרץ קושיית התוס' דר"א פדאו ג"כ ונתן לעניים

בתוס' ד"ה מכדי כו' לכן י"ל ה"פ כו' שלא תאמר במשוך אתי למשרי כשיפסקו הקולות אע"פ שלא נסתלקה שכינה כו' עכ"ל . ויש לדקדק כיון דלפי האמת במשוך היינו הסילוק שכינה א"כ לידוק במשוך היובל ל"ל כיון דמסברא בשעת סילוק שכינה אסור א"כ מהיכא תיתי לומר דקרא אתי להתיר כשיפסקו הקולות דיותר מסתבר דבסילוק שכינה תליא מילתא ובמשוך היובל לדבר שבמנין שצריך מנין אחר להתירו ובלא הצאן והבקר אל ירעו מהיכא תיתי לאוקמה במשוך היובל כשהיתה שכינה עדיין בהר. וצ"ל דזהו מסתבר טפי לאוקמה במשוך היובל בשעת שריית שכינה מדנוקמה על דבר שבמנין. מיהו דבריהם דחוקים דאטו קולות גרמו הקדושה ואם נאמר דמשוך היובל סימן לגמר נתינת התורה וכיון שנגמר נתינת התורה אף שעדיין השכינה שרויה מותר לעלות א"כ לא מוכח מן הצאן והבקר אל ירעו שהאיסור משום שכינה דילמא משום מתן לוחות אחרונות. ולולי פירושם היה נ"ל דודאי מסברא בלא קרא יש להתיר בסילוק שכינה וכן בזמן שהשכינה שרויה על ההר מסברא אסור והשתא דייק הכי מכדי כתיב הצאן והבקר אל ירעו ומצריך אזהרה שאל ירעו ע"כ מוכח שבין לוחות ראשונות לאחרונות היו מותרין לעלות מדצריך אזהרה ש"מ שאיסור