שמחת יום טוב כ

הפירות בירושלים וסגי לעטר בם שוקי ירושלים התקינו שיהיו נפדין סמוך לחומה א"כ לא היה שוה בכל זמן רק עד שיתרבו הפירות. ומי שנודע לו שכבר רבו הפירות יש לו רשות לפדות סמוך לחומה א"כ לא היו מבוררין על איזה פירות שתחול התקנה. וא"כ תליא בברירה דאי אמרינן ן ברירה כיון שכבר חלה התקנה על הפירות ולא נתבררו שוב לא יבאו לכלל היתר. וא"כ י"ל דת"ק ס"ל יש ברירה ויכולין לתקן שיתבררו הפירות שבאו אחר שרבו הפירות בירושלים. והרמב"ם לשיטתיה פסק אין ברירה א"כ ע"כ כר' יוסי ס"ל שהיה התיקון אחר החורבן. ואף דבדרבנן פסקינן יש ברירה לאו כל דרבנן שוין דהא הרמב"ם פסק תרומה בזמן הזה דרבנן כמ"ש בספ"א מתרומות ואפ"ה פסק כמה פעמים דאין ברירה בפ"ז ממעשר דין א' וכ"ש כאן דתקנת חכמים כעין דאורייתא. עיין י"ד דנשבע שלא ליכנס בתקנת הקהל הזה שבועת שוא דתקנת הקהל דאורייתא. וא"כ י"ל דאין ברירה לכן פסק כר' יוסי ודלא כת"ק ודו"ק

מתוס' ד"ה ונתקלקלו הלוים וכו'. והקשה הפ"י הא איכא קלקול גבי מוספין כו' עכ"ל. ואפשר לומר למ"ש התוס' פ' התכלת דעשה דהשלמה אינה לאחר הקטרת התמיד וכיון דקיי"ל הקטרת אברים זמנה כל הלילה א"כ י"ל דעדיין לא הקטירו האיברים של תמיד של בין הערבים ושפיר היו יכולין להקריב מוספין. אלא דמשמע כאן דנתקלקלו בשיר והשיר אומרים על הנסכים כמ"ש התוס' בר"ה. והאברים הם קודמין לנסכים וא"כ בודאי כבר הקריבו התמיד וא"כ אי אפשר לעשות המוספין וא"כ איכא קלקול לענין המוספין ואמאי נקט דנתקלקלו בסיר. מיהו לפענ"ד אפשר לומר כי תירוץ התוס' דחוק מה שחששו כ"כ לשיר עד שבשביל כך התקינו שלא יקבלו עדים מן המנחה ולמעלה. ולכן נראה דבודאי עיקר התקנה בשביל המוספין כדאיתא בר"ה שם להדיא שיהא שעות להקריב מוספי יום כו' אלא שלא היו העדים משתהין לבא כ"כ רק פעם אחד נשתהו לבא עד שנתקלקלו בשיר ולא חשיב קלקול התמיד דיש לומר דלא מקרי קלקול רק כשהיה אפשר וראוי לשיר של יו"ט ואמרו שיר של חול זהו מקרי קלקול וכמו כן לענין מוספין אם באו בזמן הראוי לקרב מוספין ולא הי' אפשר מפני שקדמו להקריב התמיד זהו מקרי קלקול. אבל הכא י"ל לפמ"ש התוס' בזבחים (דף נ"ז) דדם נפסל בשקיעת החמה. ופירשו התוס' בתחילת שקיעה אף דהוה יום לכל מילי וא"כ י"ל ששהו כ"כ עד אחר תחילת שקיעה. וא"כ לענין לקבל עדות החודש מקרי יום. ומ"מ אי אפשר להקריב מוספין כיון דדם נפסל בשקיעה. ומ"מ מדין תורה אף דאי הפשר להקריב מוספין אין ענין מזה לענין שלא לקבל עדות החודש כיון דדינו לקבל כל היום. וא"כ לענין המוספין אין כאן טעות רק שבא בזמן שאי אפשר להקריבן משא"כ לענין שיר של חול מקרי טעות. ומתני' קמ"ל גופא דעובדא היכא הוה שנשתהו כ"כ עד שנתקלקלו בשיר והמוספין בלא"ה לא היה מוכשר להקריבן . וכיון שראו שמשתהין לבא התקינו בשביל זה שלא לקבל עדים מן המנחה ולמעלה כדי שיוכלו להקריב ג"כ מוספין ולומר שירה שלא בשיבוש. ומתני' לא נקטה אלא גופא דעובדא היכא הוה דאירע דנתקלקלו בשיר דלענין מוספין לא תקרי קלקול כיון שלפי האמת לא היה שוב פנאי להקריבן כן נלענ"ד ליישב. ועם מ"ש יש ליישב מ"ש הרמב"ם בפ"ג מהלכות קדוש החודש שהוא נגד הש"ס. ולמ"ש א"ש ודו"ק היטיב

בא"ד ועוד י"ל דאתי עשה דרבים ודחי עשה דהשלמה כו' ע"כ. לכאורה היה נ"ל בפשיטות דדחי עשה דהשלמה דבריש יבמות בעי למילף דעשה דוחה לא תעשה שיש בה כרת מתמיד ודחי שכן צורך גבוה. וא"כ י"ל בפשיטות כיון דמוספין דחי שבת דהוה קרבן ציבור שקבוע לו זמן א"כ כ"ש דדחי עשה דהשלמה. ולא שייך כלל קושיית הש"ס מאי אולמיה דהאי עשה מהאי וכנ"ל ודו"ק

ליישב לשון הרמב"ם שתלה הקלקול בתמידין. אפשר דס"ל בודאי כיון דקיי"ל בריש זבחים דסתמא כשר בקדשים א"כ ממילא היה התמיד נשחט בסתם א"כ אם באו עדים י"ל שעולה שפיר ל"א מכבשי מוספין כיוון דאין מפרשין בשביל התמיד סתמא קאי לקרבן שצריך אבל כשאמרו עליו שיר של התמיד הוה כאלו פירשו לתמיד ועולה בשביל התמיד ותו לא אפשר להקריב אח"כ

בתוס' ד"ה הא לן והא להו פי' בקו' כו' וא"ת לר' יוסי וכו' עכ"ל. בס' פ"י הקשה על התוס' דע"כ לא שריא ביצה לחוד אלא במקום הועד לחוד דגם בכל א"י היו עושין שני ימים שהשלוחין לא היו יוצאין עד אחר יום טוב וא"כ נ"מ גם בהך שלא במקום הועד עיי"ש שהניח בצ"ע . ולפענ"ד דברי התוס' נכונים דבכל דוכתי דאמר בש"ס הא לן והא להו פירושו בגולה ולהו בא"י כמו שמוכח מלשון רש"י . וגם דוחק גדול לומר דשריותא דביצה תליא במקום הועד שיוכל להיות בכל ארץ ישראל וא"כ בשנה זו במקום הועד שמקדשין בו החודש ביצה מותרת וכשישתנה מקום הועד למקום אחר תאסר הביצה. והרי לקמן אמרו לאסור ביצה מטעם מהרה יבנה המקדש כו' והרי כמה שנים שלא חזרה בירה למקומה. ובתענית אמר רבי גבי כהנים קלקלם תקנתן. וא"כ פשיטא אי תליא במקום הועד שראוי לאסור ביצה בכל מקום כיון שאין מקום הועד מיוחד וראוי להיות בכל א"י. אלא נראה דהדברים כפשטן דבכל א"י ביצה שריא מטעם שבא"י כולה ראוי למקום הועד א"כ משכחת לה שיהיה ר"ה יום א' בכל א"י. והיינו באיזה מקום שיהיה הועד לא שייך לומר שישארו שני הימים בקדושה. וכן אמרינן בר"ה (דף כ"ה) דרבי א"ל לר"ח זיל לעיין טב וכיון שכל א"י ראוי למקום הועד ניכר שם ההפרש בין קודם תקנה לאחר תקנה שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה קודם תקנה היו ב' ימים ולאחר תקנה אין שם רק יום א' לכן לא חשיבא כיומא אריכתא משא"כ בח"ל לעולם ב' ימים. וא"כ שפיר הקשה התוס' דודאי בכל א"י הדין שוה להך שינוי. כנ"ל ברור

ע"ב גמרא וכ"ת למצות עונה היא דאתא . והקשה מהרש"א הא בלא"ה כיון שנתבטל הטעם ודאי הוזהרו מכח מצות פריה ורביה. ותירץ דהכוונה כדי שתהיה מצות פריה ורביה נשנית בסיני וגם בני נח מוזהרין עליו . איברא דה"ק בש"ס סנהדרין. אבל הלשון בש"ס דחוק. גם קשה איך יעלה על הדעת שיהיו אסורין לעולם הא התורה מלאה כי יקח איש אשה ובעלה דמוכח שלא היו אסורין. לכן נראה לפרש דפשיטא ליה דאי אפשר שיהיו אסורים בתשמיש לעולם אלא דה"ק דמהכא לא מוכח דצריך מנין אחר להתירו ונשאר האיסור דודאי לא ס"ד אלא דכיון דכבר נתבטל מהם מצות עונה בימי הגבלה ופרישה י"ל דנתבטלה המצוה ונשאר רשות כיון שכבר נפקעה המצוה בימי פרישה. ולזה היתה אזהרה דשובו לכם למצות עונה דייקא שהמצוה שייכא ג"כ כמקדם וכן דייק לשון רש"י. מיהו אכתי קשה הא כתיב ועונתם לא לא יגרע בתורה. וי"ל לפמ"ש כיון דהעונה עכ"פ רשות ממילא בנשאת בסתם אדעתא דהכי נשאת כדי שלא ימנע ממנה העונה לכן לא יגרע. אבל באותן נשים שכבר נשאו והתורה הפקיעה מהם העונה י"ל דלעולם נפקעת ואין חיוב עונה עליו כלל, מיהו לפי האמת אתיא לגופה כיון דצריך מנין אחר להתירו א"כ י"ל אף דמכללא הוה נשמע התירא משום מצות פ"ו מ"מ אי אפשר שיותר אם לא שיותר בפירוש משום דצריך מנין אחר להתירו לכן התירן בפירוש ודוק היטיב

שם ת"ש במשוך היובל המה יעלו בהר מכדי כתיב הצאן והבקר אל ירעו וגו' במשוך היובל ל"ל. לכאורה יש לפרש בפשיטות דמדאיצטרך לאזהורי בלוחות שניות הצאן והבקר אל ירעו ש"מ דקדושה ראשונה בטלה. דאל"כ הרי אסורים מכח