שמחת יום טוב יט

וא"כ י"ל דלכך נימנו לתקן שיתבטל התקנה דאל"כ יש לחוש מהרה יבנה המקדש ושוב יתמעטו הפירות ויחסר יין לנסכים לכך היה צריך מנין אחר להתיר שלא לחוש לכך. לכן ניחא ליה לרש"י דהדיוק הוא למ"ד נטע רבעי ואיירי בשאר פירות שאין כאן טעם יותר רק לעטר שוקי ירושלים בפירות וזה הטעם בטל לגמרי כשיבנה המקדש ואפ"ה צריך מנין אחר להתירו ועיקר הראיה למ"ד נטע רבעי וא"ש. ולק"מ. אבל במשנה ליכא נ"מ דלא דייקינן מן המשנה כלל. ופירש"י אהך דמוכח מיניה. ודו"ק

ועפ"ז אפשר ליישב מה שהקשה מהרש"א לקמן דקאמר שובו לכם לאהליכם למצות עונה אתי. וקשה הא מופר ממילא אי לא אמרינן צריך מנין אחר להתירו וא"כ ממילא נצטוו על פ"ו. תו קשיא למה מייתי כלל הך שובו לכם לאהליכם. ולפ"ז י"ל דודאי בהך י"ל דהיכא דאיכא למיחש לחזרת טעם תקנה ראשונה צריך מנין אחר להתירו א"כ י"ל דקרא למצות עונה אתי להתיר להם תשמיש לגמרי שהרי גלוי לפניו ית' שינתן להם לוחות אחרונות. וכמ"ש במדרש ראה ראיתי את עני עמי כי הוא ית' צופה מראשית אחרית. א"כ י"ל דה"ק למצות עונה אפילו שיהיה שייך טעם האיסור כגון בלוחות אחרונות אפ"ה היו מותרים בתשמיש בנתים. גם לא מצינו איסור תשמיש בלוחות אחרונות. ובהכי ניחא דתמוה איך יעלה על הדעת שיהיו אסורין בתשמיש לעולם הרי כל התורה מלא כי יקח איש אשה כי תהיין לאיש וגו' ולפ"ז ניחא דצריך קרא למצות עונה בין לוחות ראשונות לאחרונות דאי לא הותר בפירוש היה בו איסור שעדיין אגודין לקבל לוחות אחרונות וישובו לפרישתן בעת קבלת לוחות האחרונות . וא"כ בכה"ג מוכח שפיר משובו לכם לאהליכם שצריך מנין אחר להתירו. ובמשוך היובל אתי אפי' שבטל הטעם לגמרי לפירש"י שנאמר על ההיתר שלאחר לוחות האחרונות שלא תשוב הקדושה עוד ואפ"ה צריך היתר בפירוש

וניחא נמי בזה מה שדייק בצל"ח דאי לא מוכח משובו לכם לאהליכם שצריך מנין אחר להתירו א"כ תיקשי ל"ל כלל היתר דשובו לכם וגו' לכתוב שלשת ימים דהוה נקבע הזמן וממילא בטל האיסור. ולפמ"ש ניחא דניהו דכתבו התוס' בקבעו זמן בטל האיסור היינו משום דסתמא כיון שלא גזרו הציבור לא שייך אח"כ טעם האיסור. אבל הך דשובו לכם הוה היתר ללוחות האחרונות דשייך טעם האיסור ואפילו אי הוה כתיב שלשת מ"מ הוה אסור אי לאו דפרט היתר שובו לכם לאהליכם. מיהו התוס' גופייהו שכתבו אי כתיב שלשת הוה קביעת זמן הוי מצינן למימר בפשיטות דכאן עדיין היתר שייכא הקדושה בלוחות אחרונות. ועפ"ז אפשר ליישב מה שהקשה בצל"ח בשם גדול אחד דבסנהדרין (דף ט"ו) מבעיא לן שור סיני בכמה מי ילפינן שעה מדורות. והקשו בתוס' מאי נ"מ מאי דהוה הוה. והקשה החכם הנ"ל הא אי לא יליף שעה מדורות א"כ אתי במשוך היובל לגופיה דנדע שאין קדושתו לעולם. ולא מוכח שדבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו שהיה צריך לדעת משפט שור סיני בטרם שנאמר אל מול ההר ההוא לדעת שאינו לדורות. ולפמ"ש י"ל דודאי יש ללמוד משובו לכם לאהליכם אם בטלה קדושת האנשים שנתקדשו באל תגשו אל אשה כ"ש שבטלה קדושת ההר כיון שנסתלקה הקדושה מן ההר. אלא די"ל דמשובו לכם לאהליכם אין ראיה. דבשלמא מצות עונה הוצרך להתיר דאל"כ כלא דרא והכתוב ייחד להם למען ייטב להם ולבניהם לעולם. מיהו לפי מה דאמר בגמ' דע"ז דאי לא חטאו לא הוה מייתי וא"כ אין חשש כליון דרא. א"כ שפיר מדחזינן דקדושת אדם בטלה כ"ש קדושת ההר. וא"כ בלוחות הראשונות שהיו סבורים שלא יחטאו ויחיו לעולם ואין חשש כליון דרא ואפ"ה הותר להם עונה. אלמא שנסתלקה קדושה שנתקדשו בה קודם עשרת הדברות א"כ ממילא גם קדושת ההר נסתלקה. כן י"ל לפלפולא בעלמא. אבל בלא"ה לא קשיא לשיטת התוס' גופייהו דמכח סברא נמי מותר בנסתלקה השכינה א"כ לעולם הוה רק לשעה. ואין כדאי למיעל פילא בקופא דמחטא להחזיק הקושיא . וגם אם יתורץ קושיית התוס' אין אנו אחראין לזה ועמ"ש לקמן ע"ב. ומ"ש בצל"ח לחזק הקושיא דאי לא כתיב במשוך היובל לא היו יודעין כלל שתסתלק הקדושה ויסברו שתהיה הקדושה לעולם והוה דורות. לפענ"ד ליתא דאי אפשר לומר כן לשיטת התוס' דאם נאמר שלא הרגישו בסילוק שכינה א"כ נסתר עיקר הפירוש בתוס' דמנ"ל דבמשוך היובל אתי להתיר דבר שבמנין הא צריך לגופיה כדי שידעו דבמשוך היובל הוה סילוק שכינה שלא יסברו שלא נסתלקה השכינה ויהיו אסורים גם אחר משיכת היובל. אבל אילו ידעו שנסתלקה השכינה היו מותרין מסברא וא"צ מנין אחר להתירו וע"כ ס"ל להתוס' דידעו שאחר מתן תורה תסתלק השכינה א"כ לעולם הוה רק לשעה שידעו דבמשוך היובל תסתלק השכינה. א"כ ודאי בשעה שעמדו לקבל התורה לא דנין לשור הנסקל עד שנגמר קבלת התורה. ואז כבר ידעו שנסתלקה השכינה ולא הוה רק קדושת שעה וברור. ואין מקום לקושיא לשיטת התוס' דלשיטתייהו מקשי שפיר

עיין עוד בצל"ח שהביא דברי הרמב"ם בפ"ט ממעשר שני כרם רבעי התקינו שיהיה עולה לירושלים כו' כדי לעטר שוקי ירושלים. ומשחרב בית המקדש נפדה אפילו סמוך לחומה משמע שרשות בידו לפדות. ובתוספתא משחרב הבית ב"ד ראשון לא גזרו בו כלום. ב"ד האחרון גזרו שיהיה זה נפדה סמוך לחומה. מעשה בר"א שהיה לו כרם ולא רצה לפדותו. אמרו לו תלמידיו משגזרו חכמים שיהיה זה נפדה סמוך לחומה אתה צריך לפדותו. וקשה למה לא פסק הרמב"ם כהתוספתא ועיין צל"ח. ונראה ליישב בפשיטות דודאי אם אין היתר אחר החורבן לאכול מעשר שני בירושלים א"כ לא שייך לגזור שיהיה נפדה דוקא דמי פתי יסור הנה להוליכו לירושלים לירקב שם רק משום דבר שבמנין א"כ סגי שיהיה רק התירא לפדות ולא לגזור פדיון דוקא. וגם לא שייך לגזור שלא יובא לירושלים כדי שלא לעטר שוקי ירושלים בחורבנה שכיון שאסורין בהנאה וירקבו במה יתעטרו שוקי ירושלים. מיהו אי אמרינן דקדשה לעתיד לבא ומותרין לאכול הפירות בירושלים אז שייך שלא יובא לירושלים שלא יהיה פירות לעטר שוקי ירושלים בחורבנה. וא"כ י"ל דודאי לר"א לשיטתיה דס"ל שקדשה לעתיד לבא ומותר לאכול מעשר שני בירושלים שפיר גזרו שצריך לפדות דוקא. א"כ הרמב"ם לשיטתיה דפסק בפ"ב ממע"ש דבזמן החורבן אינו נאכל וצריך לירקב א"כ ממילא לא שייך תקנה שיצטרך לפדות דוקא. דפשיטא כיון שאינו נאכל ודאי יפדנו חוץ לירושלים ואם יביאנו צריך לירקב אין עיטור ירושלים בפירות כאילו ולא שייך התקנה כלל. ובהכי ניחא דר' יוסי שינה לשון המשנה משחרב בית המקדש היה תנאי הלזה. והקשה בתוס' יו"ט למה לא נקט תיקון הזה. ולפ"ז ניחא דלר' יוסי א"צ תיקון כלל דאפילו דבר שבמנין אינו נקרא כיון שאי אפשר להעלותן לירושלים ממילא ע"כ יופדו ולא שייך דבר שבמנין כלל. כיון שאין שייך התיקון כלל שלא תקנו לגרועי להביא המעשר לבית הפסול רק תנאי היה כשיבנה המקדש ויוחזר עטרה ליושנה אזי יעלו הפירות והכל נכון שלכן נזכר לשון תנאי שהוצרכו כשיבנה המקדש שלא יחשבו שכבר התירו פרושים את הדבר. ולזה אמר היה תנאי הזה כשיאכלו פירות בירושלים והיינו כשיבנה המקדש אזי תשאר תקנה ראשונה להעלות כרם רבעי ולא יצטרכו לתקן מחדש כיון שכבר נתבטל התקנה וצדקו דברי הרמב"ם

אלא דקשה למה לא העתיק הרמב"ם דברי ת"ק דמשרבו הפירות התקינו שיהיה נפדה סמוך לחומה. והתוס' יו"ט נדחק בזה. ואפשר לומר דהרמב"ם מפרש כדפרישית בחידושים דמשרבו הפירות הוא בכל עת שראו שכבר נתרבו