שמחת יום טוב יח

יוחנן אע"ג דלית ליה הכנה אלא ודאי להורות באו בנשרו בשבת אסורין ביו"ט מן התורה וכדעת הר"ר יחיאל בטור ועיין בסמוך

דף ה' ע"א גמרא ותניא כרם רבעי היה עולה כו'. והקשה בס' פ"י אמאי לא דייק ממתני' דמעשר שני דאיתא התם אהך מילתא דכרם רבעי משרבו הפירות התקינו שיהיו נפדין סמוך לחומה ותנאי היה בדבר שאימתי יחזור הדבר לכמות שהיה ומדהוצרכו לתקנה אחרת אחר שרבו הפירות ש"מ שצריך מנין אחר להתירו. ונראה לי דמלשון התקינו לא מוכח שצריך אחר דשפיר שייך התקנה אחר שפשט איסורו כבר ואף דמצד הדין היה מותר כשרבו הפירות דבטל הטעם מ"מ ודאי לא היה הטעם פשוט וידוע לכל שידעו שהותר הדבר. וגם מצינו לפעמים שאין מגלין הטעם כדאי' בפ' ב' דע"ז גבי גבינות עיי"ש בגמרא דקאמר גזירה חדשה ואין מפקפקין בה ואפילו בגזירה הישינה ודאי אין מגלין טעמי תורה לע"ה דלא לזלזלו בהו ויהא הדבר מסור ביד כל א' והרבה יש שלא ידעו הטעם. ולכן הוצרכו לתקן בפרסום שיהא ידוע שבטלה הגזירה. ולהכי נקט לשון התקינו ולא נקט לשון התירו רק שהיתה תקנה מפורסמת. והכי דייק לישנא דמתני' דמסיים ותנאי היה בדבר שאימת שירצו וכו' ופי' היינו כשיתמעטו הפירות ואמאי לא נקט בהדיא כשיתמעטו הפירות. אלא ודאי לא נקט רק לשון התקנה שלא גילו טעם הדבר רק שהתירו להם על תנאי כשירצו יחזיר הדבר למקומו ולא ביקשו לתלות טעם הדבר במיעוט הפירות דא"כ נתת תורת כל א' בידו שכ"א יאמר לפי דמיונו להבחין בין רב למעט ולכן השאירו לעצמם שכשיהיו רצונם לחזור התקנה יחזור לכמות שהיה ולכן כל מי שהיה לו כרם רבעי היה צריך לחקור אם כבר חזרה תקנה כמות שהיה. ובזה מיושב כל מה שדקדק והאריך בעל תוספת יו"ט והקשה על הראב"ד בהל' ממרים. ולמ"ש אין מקום לכל דבריו שמעיקרא כך התקינו שלא יהיה לעם היתר עד שיחקרו אם חזר הדבר לכמות שהיה משא"כ לקמן דקאמר בהדיא שכבר נמנו עליו והתירוהו משמע ודאי שצריך מנין אחר להתירו

עוד נ"ל דהא דתנן משרבו הפירות אין פירושו אירע כך פעם אחד והתקינו שיהא נפדין סמוך לחומה אלא שכך היתה תקנה משרבו הפירות היינו אחר שכבר הרבו להביא שהיה כבר שוקי ירושלים מעוטרים התקינו שיהא נפדין בכל מקום והיינו בזמן שאין צורך עוד לפירות יותר ועל כן העמידו התקנה שיהיו מעלין הפירות שיתעטרו שוקי ירושלים ואחר שכבר נתעטרו נתנו רשות לפדותן כדינו. ולהכי הוצרכה תקנה שאפילו אותן פירות שכבר עלו לדרך לירושלים כשראו שאין עוד צורך בהם והיינו שבאו אחר שכבר נתעטרו שוקי ירושלים היה יכול לפדותן אפילו סמוך לחומה. ולהכי נקט נמי סמוך לחומה להורות אפילו אותן שכבר הגיעו סמוך לחומת ירושלים וא"כ מעולם לא נתבטלה תקנה ראשונה רק לפי שעה שלא היה צורך בהם התקינו שיהיו רשאים לפדותן בכל מקום להודיע הדבר שאינו רק לפי שאין צורך בהם ולא שהותרה תקנה ראשונה לגמרי שלא היה כאן כיתר רק לפי שעה משא"כ בהך דכרם רבעי לקמן לר"א דהותרה לגמרי ע"כ איירי אחר חורבן ולק"מ ודו"ק. ובזה מיושבים ג"כ כל דקדוקי תוספת יו"ט מה שדקדק והאריך בזה ואין להאריך כאן

שם ואמר ר' יוחנן כדי לעטר שוקי ירושלים בפירות. ע' תוספת יו"ט בפ"ה דמעשר שני שהביא דברי הרמב"ם בפ"ט ממעשר שני שכתב ענבים של כרם רבעי עולין כו' ושאר כל הפירות נפדין אפילו סמוך לחומה. וכתב התוספת יו"ט דס"ל כמ"ש הירושלמי שמתחילה לא גזרו אלא על הענבים וז"ל הירושלמי אמר ר' הונא בראשונה היו עושין יין בטהרה לנסכים ולא היו ענבים מצויות התקינו כו'. וכתב התוספת יו"ט דלרש"י והרמב"ם בתחילה היתה התקנה בשביל יין לנסכים ואח"כ היה על כל הפירות וטעם שאמרו כדי לעטר שוקי ירושלים בפירות משמע בכל פירות ע"ש. ואני תמה על הירושלמי איך נתן טעם בשביל נסכים הא מבואר בהדיא במנחות פ' התודה (דף פ"ב) דנסכים אינם באים מן המעשר וא"כ מה הועילו בהך כרם רבעי דיש לו דין מעשר ואין נסכים באים מן המעשר והוא תימה עצומה. לכן נ"ל דודאי מעיקרא שכולם פדאו מעשר שני משום טורח הדרך ובאים לירושלים עם מעות א"כ הם קנו כל הפירות שבירושלים וגם ענבים ולא היה נמצא יין לנסכים כי הרבה קופצים על פירות אבל אחר שתיקנו להעלות כרם רבעי לירושלים א"כ גם מעשר הוליך עמו כיון שכבר הוצרך לטעון פירות לירושלים ומצוים הולכים עם משאות לירושלים אגב נלקחו גם פירות מעשר שני עמהם לכן כדי לעטר שוקי ירושלים בפירות שלא היו נחוצים לקנות כ"כ ונשאר לנסכים ענבים מצויים מן החולין שנסתפקו בכרם רבעי. וזהו כדי לעטר שוקי ירושלים בפירות הרצון שיהיו הפירות בריבוי ויסתפקו מכרם רבעי ומעשר שני. או אפשר אגב אורחא מביאין גם פירות חולין ונסכים מצויין. ותימא שלא הרגישו בזה המפרשים. ועיין בסמוך

בפירש"י ד"ה במזרח לוד כו' בכיצד מברכין יש פלוגתא חד תני כרם רבעי וחד תני נטע רבעי. עיין בספר פ"י. ואפשר לפרש דרש"י משמע ליה דטעמא דכדי שיתעטרו שוקי ירושלים בפירות אינו אלא למ"ד נטע רבעי משא"כ למ"ד כרם רבעי שאינו נוהג רק בכרם לא שייך שיתעטרו כיון שאינו אלא במין פרטיי בענבים ולא זולת. ולמ"ד כרם רבעי צריך לומר דס"ל הטעם כמ"ש בתוס' יו"ט בשם הירושלמי שהיו צריכין לטהר יין לנסכים וסוגיין כמ"ד נטע רבעי. ואפשר לומר עוד דגם לענין דבר שבמנין דדייק הכא אפילו בטל הטעם אפשר דלא שייך רק אם נימא טעמא כדי שיתעטרו דבשעת חורבן בטל טעם זה לגמרי. משא"כ אם נימא בשביל לטהר יין לנסכים אפשר דגם בשעת חורבן לא מקרי בטל הטעם. דמצינו בנידה (דף ו' ע"ב) גם בימי האמוראים חברי' מדכן בגלילא ופירש"י שהיו מטהרי יינם לנסכים. וא"כ עיקר ההוכחה למ"ד נטע רבעי. ושפיר הוכרח רש"י לפרש כן ודו"ק

ועיין צל"ח שמדייק למה לא פירש"י כן לעיל ד"ה כרם ע"ש. ונראה ליישב ויתיישב הכל. דבלא"ה קשה במתניתין דמעשר שני תנן משרבו הפירות התקינו שיהיה נפדין סמוך לחומה וקשה ל"ל תקנה הא ממילא כיון שבטל הטעם לעטר שוקי ירושלים ממילא בטל הדין תקנה ראשונה ולמה צריך תקנה חדשה וע"כ משום דהוה דבר שבמנין וא"כ הו"ל לדייק כן ממתניתין ולמה דייק מברייתא ומר"א. עיין במפורשים שנדחקו. לכן י"ל דודאי ממתניתין לא מוכח רק כשיש לחוש שיחזור הדבר לקלקולו לכי לא מקרי בטל הטעם. שפיר י"ל דצריך מנין אחר להתירו שלא לחוש לזאת. וא"כ שם דאי לא התקינו שיהיה נפדין לא היתה תקנה ראשונה בטילה כיון דיש לחוש שיתמעטו הפירות. אבל מהך ברייתא דר"א שפיר מוכח אפילו שלא יהיה חשש שיחזור הדבר לקלקולו מ"מ צריך מנין אחר להתירו. והוא דס"ל לרש"י דהך טעמא דכדי לעטר שוקי ירושלים בפירות כיון דבטל אחר החורבן בעו"ה אין לתקן כדי שאם יבנה המקדש ויתמעטו הפירות ולא יהיו שוקי ירושלים מעוטרים בפירות דבהא אין לחוש כלל מאחר שאינו אלא לנוי בעלמא והבית שאנו מקוין שיבנה בודאי גדול יהיה כבוד הבית והעיר ירושלים שאין שיעור ליופי כי נאמר. ושמתי כדכד שמשותיך וגו' וכל גבולך לאבני חפץ לכן בטל הטעם לעטר אף כשיבנה המקדש וא"כ לא מוכח מן המשנה כלל דבכה"ג שפיר צריך מנין אחר להתירו שיש לחוש לקלקול קודם. והשתא י"ל כיון דלא דייק ממתניתין לא חש רש"י לפורשו. אבל ברייתא דר"א ס"ל לרש"י דלמאן דתני כרם רבעי לא מוכח מידי די"ל הטעם כמ"ש בירושלמי שיהיה יין מצוי לנסכים.