שמחת יום טוב יז

דקיי"ל דאמרינן מתוך ולק"מ. ונדרים ונדבות גופייהו שרינן מכח מתוך כדמוכח לקמן (דף י"ב) בהדיא

אך באמת י"ל בלא"ה כוונת התוס' דהא דבריהם תמוהין לפי פשוטן איך דימו זאת לנדרים ונדבות דאסורין מגזירת הכתוב דלכם ולא לגבוה ובלאו האי קרא אדרבה הוה שריין מכח מתוך כדמוכח לקמן (דף י"ב) להדיא. ולכן נ"ל דהך תירוצא דהתם אתיא כשיטת ריב"א בשבת (דף כ"ד ע"ב) ולקמן (דף כ"ז ע"ב) בתרומה טמאה. ולהכי נמי ס"ל להתוס' גבי חמץ כיון דלא שריא רק הנאה מכח שריפה והעיקר הוא משום מצות שריפה אלא דנשרפין אפרן מותר בטיל ליה צורך הדיוט ועיקרו משום מצות שריפה בא ומשום מצות שריפה אין להתיר ביו"ט כיון דלא אמרינן מתוך ואף שיש בו צורך הדיוט ג"כ מ"מ עיקרו לשם מצוה. ודמי שפיר לנדרים ונדבות דעיקרן בא משום נדר ונדבה לגבוה והכא נמי עיקרן לשם מצות שריפה. ואף דאפרן מותר היינו משום שכבר נעשית מצותו . וזהו לא שייך כאן בעצים שאדרבה עיקר להסקה עומדין ושפיר שריא משום צורך ההסקה כן נלענ"ד ברור ודוק. וא"כ אין הכרח שמותר להתחמם כנגדן. מיהו מסתימת הפוסקים משמע שאין איסור כלל בהני עצים. ולכן נ"ל דעיקר העצים עומדים להסקה וכשנשרו מן הדקל הוי מוקצה ואין ראויין להסקה. משא"כ עתה שנשרו לתוך התנור ומרבה עליהם עצים מוכנים שראויים להסקה בטל מנייהו שם מוקצה לגמרי ומותרין בכל הנאות אף להתחמם כנגדן וליהנות באור כנ"ל ודו"ק:

אבל פתילות שעיקר הנאתן ליהנות מאורן כיון דלא שייך מקלי איסורא אסורין ולא מהני ביטול. ובלא"ה נמי י"ל דבפתילות לא מהני ביטול דלא מהני ביטול רק בעצים שנשרו שכשמוסיף עצי היתר רוב ההנאה באה מן ההיתר והאיסור בטל. מה שאין כן בפתילות שכל פתילה מיוחדת לעצמה ואפשר להשתמש בא' בלי חברתה ונמצא שנהנה מן האיסור לחוד. בהא לא מהני מקלי איסורא דלא מהני רק היכא דאיכא היתר בהדיה. ותדע דהא רוב פוסקים לא חילקו ומשמע דס"ל אפילו ניכרין העצים של איסור שריא ע"י ביטול. רק הר"ן מחלק בזה אף דבעלמא לא שייך ביטול באיסור ניכר הכא דנין על הנאת ההיסק וזה אינו ניכר בין עצים דאיסור להיתר ובפתילות ודאי לא שייך ביטול כיון שכל פתילה עומדת לעצמה. ומה"ט נ"ל דאפילו עושה בענין שאינו ניכר לא מהני כיון דדבר שיש לו מתירין לא בטיל ומקלי איסורא לא שייך מטעמא דפרישית שהרי נהנה מן האיסור ביחוד שאין לפתילות שייכות בחברתה כן נ"ל. ומ"ש בבעל התרומות והרא"ש לאסור בשני יו"ט של ר"ה הפתילות שכבו בראשונה. תמה בב"י דא"כ הו"ל לאסור שיורי פתילה שכבו בו ביום ע"ש. ובד"מ ביקש ליישב דהכנה גריעה הוא. ובמג"א כתב דלא שייך למגזר בכה"ג אטו יו"ט אחר שבת ע"ש. ותמיהני שלא ירדו לכוונת הב"י דכוונת הב"י דלא שייך לאסור משום קדושה א' רק בדבר האסור ליומו אמרינן דב' ימים טובים של ר"ה כיומא אריכתא הן. משא"כ בדבר המותר ביומו אם נימא כיומא אריכתא א"כ שרי בו ביום ואם שני ימים הרי הא' חול ואיך נתפוס החבל בשני ראשין. והוא ג"כ קושיית מהר"י הובא ביש"ש ומהרש"ל כתב דמהר"י ס"ל דלא שייך הכנה בדבר שמותר בו ביום וכסברת הר"ן לעיל. ולדידי אפילו לא נימא כסברת הר"ן היינו בשבת ויו"ט די"ל מה שהכינה שבת אסור ביו"ט אף שמותר בו ביום. אבל בשני ימים טובים של ר"ה אין לנו לומר אלא שני ימים או יום א'. גם דברי מהרש"ל לא נכנסו באזני במ"ש בישוב זה. והוא באמת תמוה גדולה לא מצאתי מקום להמלט ממנה אם לא שנפרש דבעל התרומות לא ברירא ליה איסור זה משום הכנה. וסבירא ליה דמידי ספיקא לא החמיר רק ביו"ט ראשון שאחר שבת משא"כ יו"ט שני שאחר שבת לא החמיר סה"ת דאפילו ספק מוכן שרי ביו"ט שני דהוי ס"ס. משא"כ ביו"ט שני של ר"ה שאחר שבת כיון דקדושה אריכתא הוא יש לאסור הכנה בראשונה היינו בשבת שהיה יום ראשון של ר"ה אלא שמדברי הפוסקים נראה שלא הבינו כן. ומ"מ לפענ"ד אין להחמיר כלל במה שכבה ביו"ט של ר"ה שחל בחול ליום שני כדפרישית. ואמת שעל הירושלמי ג"כ קשה שביקש לאסרן בשבת ויו"ט משום קדושה אחת כיון דכבה ביו"ט עצמו שרי לחזור ולהדליקה למה יאמר מטעם קדושה א'. ואפשר כיון שעל הפתילה חל שם מוקצה מחמת איסור בשבת גם ביו"ט שאחריו אסור אי קדושה א' אף דביו"ט נסתלק איסורו. ואף דאפילו פתילה שלימה הוה מוקצה בשבת מ"מ שרי לטלטלה לצורך גופו ומקומו דמקרי כלי. וכמ"ש מג"א סי' ש"ח סקי"ח או משום דלא דחיי' בידים והכי דחייה בידים חמיר טפי כן י"ל לדברי ירושלמי אהל בב' ימים טובים של ר"ה א"א ליישב בשום אופן. ובמ"ש דמרבה עליהן שלא יהיו ניכרין קשה קצת מפ' במה מדליקין אהא דמסיקין פריך דכי אדליק בהו פורתא הו"ל שברי כלים. ומסיק דעביד להו כדרב מתנה ואם צריך שלא יהיו ניכרין א"כ צריך להרבות ג"כ שברי כלים כאלו שלא יהיו ניכרין עיי"ש. ועי' בחידושי לי"ד (סי' צ"ט) השייך כאן לענין ביטול איסור מש"ש

שם והא רב אסי מבדיל מיומא טבא לחבריה. ויש לדקדק דהו"ל לשנויא בפשיטות דכיון דבקיאין בקביעא דירחא א"כ יומא קמא עיקר מן התורה ולהכי אבדיל אע"ג דחכמים עשו אותן קדושה א' היינו להחמיר אבל להקל לא מהני ולהכי אבדיל כיון דמן התורה שני חול כמו דמבדילין משבת ליו"ט. ונראה מזה דס"ל להש"ס בפשיטות אי עשאו חכמים קדושה א' א"צ להבדיל כיון דהבדלה ביו"ט לכ"ע לא הוה אלא מדרבנן הם אמרו והם אמרו שלא יצטרך להבדיל. מיהו קשה דמשני ספוקי מספקא ליה הא ספק ברכות להקל ואיך עשה הבדלה מספק שמא קדושה א' וא"צ הבדלה והוה ברכה לבטלה. ואפשר כיון דמ"מ מן התורה הראשון קודש והשני חול ומשמע לכאורה מזה גבי אתרוג פסולי ראשון דנטלן בשני ומברכין ג"כ עלייהו כיון דמן התורה השני חול. ובש"ע לא פסק כן

בתוס' ד"ה ותנן וכו' וי"ל היינו בדבר שעיקרו מדרבנן. התוס' פשיטא להו דבהני עצים שאין אסורין אלא משום מוקצה הוה שאין לו עיקר מדאורייתא. וקשה לי לפמ"ש הטור בשם הר"ר יחיאל דבנשרו בשבת אסור להסיק ביו"ט מן התורה דהוה הכנה וא"כ נמי חשיב דדבר שיש לו עיקר מדאורייתא ובפרט בנשרו ביו"ט שאחר שבת קרוב הדבר לגזור אטו נשרו מאתמול יותר מגזירת ביצה ביו"ט דעלמא ולא מסתבר שלא יהא חשוב עיקר מדאורייתא מאחר דמשכחת בהו איסורא דאורייתא. והתוס' אפשר דס"ל דלא הוה הכנה דאורייתא אפילו בעצים. וכמ"ש המג"א סי' תק"ז סק"ד שכן משמע בר"ן וכדעה ראשונה שבטור. והר"ר יחיאל לא ס"ל כפי' התוס' בחילוק זה דאפילו יש לו עיקר מן התורה שרי מטעם שכתב הרא"ש דמקלי קלי איסורא. ולכן קשה לי על מהרש"ל ביש"ש שהסכים לדעת הר"ר יחיאל דהוה הכנה דאורייתא. ותפס ג"כ עיקר לסברת התוס' בהך חילוק בין יש לו עיקר מדאו' לאין לו עיקר מדאורייתא. ולפענ"ד אי הא לא קיימא הא ובאמת מסתברא דבכה"ג היה הכנה דאורייתא דמ"ש המג"א דיש לומר שבת הכינה לעצמה. אינו מוכרח כיון דסתם עצים אין עומדין להסקה בשבת אף דמן התורה שרי לבשל ע"י נכרי מ"מ כיון שהבישול אסור לישראל לא מקרי הכנה לעצמה כיון שאין בידו לבשל ועיקר ההכנה ליו"ט. וכן מסתבר דאל"כ לא משכחת הכנה משבת ליו"ט אם לא בביצה וא"כ כל קרא דוהכינו אתיא לאסור ביצה שנולדה בשבת. אלא נראה דודאי הך הכנה דעצים וכדומה סאין ראוי לבו ביום כגון דגים שניצודו שאין ראוין לאכלן חיין מקרי הכנה דאורייתא . וכן נראה מהרי"ף והרא"ש שדקדקו לכתוב איסור בנשרו מן הדקל בשבת אסורין ביו"ט משום הכנה ובנשרו ביו"ט כתבו משום נולד והא מטעמא דנולד נמי אסורין בנשרו בשבת כדאמר ר'