שמחת יום טוב טז

מוקצה דהא טעמא דהכנה נמי לא הוה לר' יוחנן. ונראה דהרי"ף מפרש ק משום דלטעמא דר' יוחנן דלית ליה מוקצה ואסור ע"כ שמא יעלה ויתלוש דרש"י שלא פירש כן בטעמא דר' יוחנן. נראה דס"ל כמ"ש התוס' לעיל דבמידי דבעי מרא וחצינא לא שייך יעלה ויתלוש רק בפירות דחביבין עליו א"כ כ"ש דלא שייך בעצים שמא יעלה ויתלוש. ולכן הוכרח רש"י לומר דבמוקצה דמחובר לכ"ע הוה מוקצה משא"כ הרי"ף ס"ל לר"י ע"כ הטעם משום שמא יעלה ויתלוש וכיון דבעצים נמי שייך שמא יעלה ויתלוש שמעינן מינה דפירות שנתלשו בשבת אפילו במידי דבעי מרא וחצינא אסורין דגם בהו שייך יעלה ויתלוש. ומה שהקשה מהרש"א על הרי"ף כתבתי לעיל דלק"מ ואף דמתוך הסברא בנשרו ביו"ט שאחר שבת בוודאי יש לאוסרן דאתי לאחלופי בין נשרו מאתמול דאסירי מן התורה מ"מ ביו"ט דעלמא ליכא למגזר כלל אטו נשרו ביו"ט שאחר שבת דלא אסירי אלא מדרבנן כן נ"ל ודוק עיין בס' פ"י (וכ"כ התוס' פ"ק דחולין) אף דלא שייך מוקצה בשבת דקיימ"ל בשבת כר"ש וביושב ומצפה עליהן שריא משום מוקצה וכ"כ התוס' פ"ק דחולין ס"ל להרי"ף דמ"מ שייך שמא יתלוש כדמוכח מעצים

ועפ"י שכתבתי דמשמע דהכנה דעצים שנשרו מן הדקל בשבת הוה ביו"ט הכנה דאוריי' ניחא לי מה דקשה נימא כיון דסעודת שבת חשיבא נימא הנולדה בשבת תאסר גם לשבת שתבא. וי"ל לזה כמ"ש הרמב"ן דבעינן שתפעול הכנת שבת וי"ל דוקא בנולדה בשבת קודם יו"ט ( ביו"ט אחר שבת) פעל השבת ליו"ט דמאתמול גמרה לה אבל ביש ימי חול בנתים אפילו לא היתה נגמרת בשבת יש שהות בחול לכן לא מקרי הכנה וניחא דמנ"ל דאין שבת מכין ליו"ט. ומ"ש הר"ן דכ"ש הוא. קשה דילמא סעודת יו"ט ג"כ לא חשיבא כמו חול אלא נראה דא"כ קשה עיקר קרא דהכנה ע"כ אביצה לחוד קאי וזה לא מסתבר אלא ודאי משכחת בעצים שנשרו מן הדקל בשבת דאסרינן ביו"ט שאחריו ומטעם הכנה דאורייתא ע"כ מוכח דאין שבת מכין ליו"ט דאל"כ לא משכחת הכנה דאוריי' דאילו מיו"ט לשבת לא שייך הכנה דאורייתא שאילו נשרו ביו"ט לא שייך לאסרן בשבת כיון דביו"ט גופיה שריין מן התורה לא שייך לאסרן בשבת שאחריו וכמו מחוסר צידה דביו"ט כבר היה מותרין וע"כ הכנה גם משבת ליו"ט דאילו מיו"ט לשבת לא משכחת לה רק בביצה לחוד וע"ז לא מסתבר לאוקמה קרא. ובהכי ניחא מה שהזכיר הרי"ף טעמא ביו"ט שאסורין משום שמא יעלה ויתלוש הא לשי' הרי"ף אסורין משום מוקצה ביו"ט ולפ"ז ניחא דזכר הטעם משום יעלה ויתלוש דר"י לית ליה מוקצה ואפ"ה ס"ל דאסורין מוכח משום מוקצה אסורין רק משום יעלה ויתלוש ולהורות נתן בזה דתלישה אסורה מן התורה ביו"ט ומוכח מזה שפיר לאסור הכנה ביום טוב שאחר שבת אם נשרו מן הדקל בשבת הוה הכנה מן התורה משא"כ אי תלישה הוה מותרת מן התורה ביום טוב א"כ לא הוה שייכא הכנה דאורייתא דשבת לא פעל כלום דהא אפילו לא נשרו בשבת היה יכול לתולשן לכתחילה ולא פעלה הכנת שבת כלום ולא הוה שייכא הכנה כלל

שם אמר רב מתנה עצים שנשרו מן הדקל לתוך התנור ביו"ט מרבה עליהן עצים מוכנים ומסיקן. לכאורה משמע הא דנקט לתוך התנור היינו משום שרגילין להיות שם עצים אחרים דבלא"ה אסור לבטלם וכ"כ המג"א וא"כ לשאר פוסקים שאין מחלקין בזה קשה אמאי נקט לתוך התנור דהתו' דמחלקין בין יש לו עיקר מן התורה משמע שאין מחלקין בזה כלל וכמו כן הרא"ש דמחלק בין מקלי קלי איסורא הכי משמע וא"כ קשה אמאי נקט לתוך התנור. ואפשר לומר דהא בלא"ה קשה אהא דמשני כיון דרובא דהיתירא נינהו כי קא מהפך בהתירא מהפך וקשה הא מסיק דדבר שיל"מ לא בטיל רק כיון דמקלי איסורא וא"כ אכתי כיון דדבר שיש לו מתירין לא בטיל גם לענין טלטול כדמשמע לעיל גבי ביצה וא"כ היכא שרי לטלטל כיון שהוא מוקצה ולא בטיל ובעודו מהפך בהם הוא בעין ואף דרוב היתר מ"מ אסורין בטלטול . ונראה עפמ"ש התוס' לקמן (דף ח') דטלטול מוקצה שרי לצורך אוכל נפש וא"כ הא דפריך הא קמהפך באיסורא היינו דלא שרי מוקצה לטלטל כי אם לפנותו לצורך מקומו משא"כ לטלטל דבר המוקצה לצורך גופו אסור והיינו דפריך הא מהפך בהו היינו שמוליך העצים גופייהו מזוית לזוית וניהו דשרי לפנות התנור שיוכל לאפות בו מ"מ אסור להפך ולטלטל. וע"ז משני כיון דרובא דהתירא נינהו וכו' וא"כ י"ל דדוקא בנפלו לתוך התנור שרי לטלטל מאחר דטלטול מוקצה שרי לצורך אוכל נפש רק כשהעצים עצמן אסורין בהסקה אסור לטלטלן משא"כ בלא נפלו לתוך התנור אינו מועיל שירבה עליהם דמ"מ אסורין בטלטול כיון דדבר שיש לו מתירין לא בטיל וכאן אין לו רשות לפנותן כלל ולכן אפילו כשמבטלן לא מהני כן נ"ל. ויש נ"מ במה שכתבתי בנפלו במקום אחר אפילו יש עצים אחרים אין לבטלן. וע' מ"ש עוד בזה בסמוך

שם והא קמהפך באיסורא. הקשה מהרש"ל ביש"ש לדעת הר"ן שסובר דאיירי שאין העצים ניכרין א"כ מאי פריך מעיקרא הא כבר ביטלו ברוב. ולכן חולק על הר"ן. ולפמ"ש בסמוך י"ל דהכי פריך הא מהפך באיסורא ואף דביטלו מ"מ דבר שיש לו מתירין לא בטיל רק משום דמיקלי איסורא ולענין איסור ההיפוך לא שייך ומשני כיון דרובא דהיתירא וכו'. עוד אפשר לומר לפי מה שהקשו התוס' בבכורות אי אמרינן טומאה כמאן דאיתא דמי היכא משכחת לה ביטול איסור ותירצו דביטול איסור דמי לטומאת מגע שראשון ראשון מתבטל . וא"כ י"ל דפריך דלענין הטלטול לא מהני הביטול דדמי לטומאת משא ומשני דרובא דהיתירא נינהו ושרי לאפות בהן אין כאן איסור טלטול וכמו שאפרש בסמוך

שם כיון דרובא דהתירא נינהו. כבר כתבתי דקשה למה מועיל הביטול לענין היתר הטלטול בעודן בעין. ונראה דהכי פירושו דמה שאסרו הטלטול היינו מפני שאין העצים ראויין להסקה מחמת איסור מוקצה שאסרו חכמים משא"כ כאן שראויין להסקה ע"י הביטול כיון דמיקלי אסורא וא"כ ממילא אין אסורין לטלטלן דהוה הטלטול לצורך ההסקה ולא גזרו על טלטלן רק כשאין ראויין להסקה משא"כ השתא שראויין להסקה אין אסורין בטלטול. ועיין מ"ש עוד בסמוך

שם הכא מקלי קלי איסורא. וכתב המג"א דאסור להתחמם לאורן או ליהנות באורן וכמ"ש בטור בסימן תרע"ז. והקשה לפמ"ש התוס' בפסחים (דף ה') דכל דבר שאין יכול להינות בתחילת בעורן אסור לשרוף ביו"ט. וכתב דאפשר לומר דשרי להתחמם בהם דעכ"פ ההנאה באה לו מן החום וכבר כלה האיסור אבל ליהנות לאורן אסור דנהנה מן האור עצמו ע"כ. וקשה לי לפ"ז דשרי להתחמם בהם דהוה ככלה האיסור א"כ מה"ט גם בחמץ לשתרי להתחמם בו כיון דנשרפין אפרן מותר כמו שמותר הגחלת מטעם זה א"כ גם החימום שבא לו ממה שנשרף כבר יהא מותר. וא"כ מה תירצו התוס' שם אע"כ כיון דחמץ אסור בהנאה הנאת אורו ג"כ אסור לחמם נגדו וא"כ גם במוקצה נימא הכי. ואם נימא דמוקצה אינו אסור בהנאה בלא"ה אין מקום לאסור וכמ"ש המג"א בעצמו ולכאורה היה נ"ל מ"ש התוס' כיון דאינו יכול להינות בתחילת ביעורן אסור לשרוף אע"ג דיכול ליהנות אח"כ מ"מ ראוי להתיר מכח מתוך שהותרה לצורך הותר נמי שלא לצורך. ואף דכתבו התוס' דאסור היינו לר"ע דלא ס"ל מתוך משא"כ למאי דקיי"ל מתוך שהותרה הבערה לצורך כו' אף למ"ש התוס' דבעינן צורך קצת הכא ודאי מה שמסיקן לא גרע מצורך קצת ואף דנדרים ונדבות אסורין היינו משום קרא דלכם ולא לגבוה והתוס' לא כתבו כן רק לר"ע. ומה שלא פירשו התוס' כן בהך ש"מ דלא אמרינן מתיך משום דהוה צורך קצת מה שנהנה אח"כ היינו לפר"י שם ע"ש. וא"כ לדידן בלא"ה שרי לשורפן