שמחת יום טוב קס

עוד יש להמשיך לנעוץ סופו בתחילה דלכאורה קשה מאי קמ"ל דמשקין ושוחטין הבייתות הלנות בעיר אי בייתות לא מה נשחוט. וי"ל דבחולין (דף י"ד) בעי למימר דבהמה עומדת לגדל. ופריך בהמה לר"י ביו"ט היכא שחטינן. ומשני עומדת לאכילה ועומדת לגדל נשחטה הוברר דלאכילה עומדת לא נשחטה הוברר דלגדל עומדת. ופריך הא ר' יהודא לית ליה ברירה בלוקח יין ע"ש. והנה אנן מסקינן לעיל (דף ל"ח) דבדרבנן יש ברירה. והשתא דניהו דסתם בהמה עומדת לאכילה. דאל"כ בהמה ביו"ט לר"י היכא שחטינן. מ"מ בהני בייתות שרועות חוץ לתחום. ולנות בתוך התחום. י"ל דעומדות לאכילה ולגדל. ותליא בברירה. וקמ"ל דשוחטין הבייתות דבדרבנן יש ברירה. והנה הפוס' בריש מכילתין הקשו ליתני אוסרין ומתירין. וכתבנו ליישב בחדושינו דאי תני אוסרין ומתירין הוה מצינו לפרש בתרנגולת שלקחה סתם כדלעיל (דף ד') דאמרי' נשחטה הובררה דלאכילה עומדת לא נשחטה הוברר' דלגדל עומדת. וא"כ היינו יכולין לפרש ב"ש מתירין הביצה היינו כשישחוט האם דהובררה דלאכילה עומדת. אבל הביצה לחוד מתרנגולת העומדת לגדל י"ל גם לב"ש אסור. לכן קמ"ל דהביצה לחוד שרי. וע"כ איירי בעומדת לגדל ולית להו מוקצה לב"ש. ומובן ספיר הדרן עלן משילין היינו במה שסיים בפ' משילין דמשקין ושוחטין הבייתות. וק' מאי קמ"ל. וצ"ע דקמ"ל דבייתות נשאר הסברא דעומדות לאכילה ועומדות לגדל כיון שרועות מחוץ לתחום רק לנות תוך התחום ואינם באים לבית . וקמ"ל דאמרינן ברירה. ובזה וסליקא לה מסכת ביצה. היינו שלא יקשה לך קושיית התוס' ליתני אוסרין ומתירין. דיש לפרש ספיר כדפרישית בחדושים

נשלמה מסכת ביצה בעזר נותן תושי' ועצה, ונסתיים ספר שמחת יו"ט בעזר הגומל כל טוב. חילוקא דרבנן מאת כבוד מרן הרב הגאון הגדול פאר הדור בקש"ת מו"ה יעקב געזונדהייט זצללה"ה האב"ד ור"מ דפ"ק ווארשא , בעהמ"ח ספרי תפארת יעקב מאשר חידש בימי חורפו בהיותו עוד כבר שיתסר וכבר שיבסר ומפני שיצק מים הרבה שנים ע"י הגאון המחבר ז"ל נספח מאז בהדפסה ראשונה להיות נדפס יחד עם החיבור היקר הזה, ובכן הדפסנוהו אותו פה גם אנחנו למען יהי' שמו למזכרת עולם תנצב"ה

ראש השנה דף כ"ז ע"ב בגמרא אמר רב הונא לא שנו אלא אותן העומדים על שפת הבור אבל אותן העומדים בבור לעולם יצאו. ופירש"י ז"ל שהן קול השופר לעולם שומעין, משמע מפירושו דאותן העומדים על שפת הבור פעמים שומעין קול שופר ופעמים קול הברה. וקשיא לי טובא לפענ"ד חדא כיון דאותן העומדין על שפת הבור ג"כ פעמים שומעין קול השופר והדבר תלוי בהבחנת האדם. א"כ העומד בבור מי יאמר לו שלא יצא. הא לא גרע מאותן העומדים על ספת הבור. כיון שבאמת ישמע קול שופר. סכך טבע הבור. וכמו דבעומד על שפת הבור הדבר תלוי בהבחנת האדם . הרי דאנו סומכין על האדם השומע שיודע להבחין בין קול שופר לקול הברה. א"כ מה ביקש ר"ה בהודעה זו דהא מעצמו ישמע קול שופר כפי טבע הבור. וליכא למימר דר"ה הא גופא אתי לאשמועינן דס"ד דהפי' במשנה קול שופר אותן העומדין בבור וקול הברה על שפת הבור כמו שפי' הרא"ש ז"ל. לזה קמש"ל דמתניתין כולה על שפת הבור והדבר תלוי בהבחנת האדם. הא ליתא דא"כ מאי ראיה מייתי מברייתא הא אף אם נפרש המשנה כמו שכתב הרא"ש ג"כ אתי שפיר הברייתא בעומדין בבור. ועוד קשה דקאמר בתר הכי הכא מקום חיובא הוא לאותן העומדין בבור. ולפירש"י אף על שפת הבור הוי מקום חיובא לאותן השומעין קול שופר. ומה זה דנקט לאותן העומדין בבור. ועוד קשה בהא דקאמר רבה שמע מקצת תקיעה על שפת הבור ומקצת תקיעה בבור ולפירש"י הוה ליה למימר ששמע קול הברה דבלא"ה יצא לעולם ואין חילוק בין בבור או על שפת הבור. והנה הרא"ש ז"ל הקשה ג"כ לפירש"י שאם הדבר תלוי בהבחנת האדם דבר זה צריך שיעור בעומק הבור או בהתקרבו לשפת הבור והאיך לא נזכר זה השיעור במשנה ועיי"ש שהאריך דהפי' כך אם קול שופר שמע אותן העומדים בבור ואם קול הברה שמע היינו אותן העומדים על שפת הבור ור"ה לפרושי מתניתין קאתי. והנה מה שהקשה לפירש"י ז"ל דלא יתכן שיהיה הדבר תלוי בהבחנת האדם. תמוה לפענ"ד דהא הך איכא דרמי להו מירמא עד דשני להו ר"ה לחלק בין אותן העומדין בבור לעומדין בחוץ. ע"כ שהיה מפרשין שהדבר תלוי בהבחנת האדם כפירש"י ז"ל. וא"כ נהי דשנו להו ר"ה. מ"מ תירוץ זה א"ש אפי' אי נימא שהדבר תלוי בהבחנת האדם. וא"כ לא על רש"י תלונתו אלא בש"ס גופא. גם עיקר פירושו אינו מובן כלל לפענ"ד דלדבריו צריך לומר דר"ה בא לאפוקי דלא נימא שהדבר תלוי בהבחנתו. לכך פי' קול שופר בבור וקול הברה על שפת הבור. וא"כ האיך קאמר עלה תניא נמי הכי. הא מהברייתא אין כאן שום סיוע לפירושו של ר"ה. דהא אף אם נפרש שתלוי בהבחנתו. ג"כ לא קשיא מברייתא דמיירי בבור ולעולם יצא. ואי דזה סברא פשוטה בלא"ה דאין הדבר תלוי בהבחנתו כמו שתמה הרא"ש. א"כ מה צורך לראיה מברייתא הא פירושו של ר"ה מוכרח במשנה גופא

הן אמת כי יש מקום ליישב קושיא זו. והוא דבספר לח"מ הקשה ג"כ על הרא"ש דהא עיקר הראיה מהברייתא דלא מחלק כמו במתניתין וזהו לפירש"י משא"כ לפי' הרא"ם ז"ל אכתי ה"ל להברייתא לחלק כמו במתניתין. לכן נראה דכך כוונת הרא"ש דעיקר הראיה הוא בשלמא אם נאמר דהברייתא מיירי באותן העומדין בבור לא קשיא למה לא חילקה כמו במתניתין דיש לומר דלא באה להשמיענו אלא מה דלא שמעינן ממתני' דבמתני' ס"ד דמיירי בין אותן העומדין בבור ובין העומדין בחוץ והדבר תלוי בהבחנת האדם. לזה באה הברייתא ואמרה שאותן העומדין בבור לעולם יצאו והשתא ממילא תרתי שמעינן מינה חדא הך דבבור לעולם יצאו. ועוד שאין הדבר תלוי בהבחנת האדם דאל"כ למה ליה לאשמועינן דבבור לעולם יצאו. כיון שהוא שומע קול שופר מי יאמר לו שלא יצא כיון דאפי' על שפת הבור אם שמע קול שופר לפי הבחנתו יצא. וכמו שהקשיתי לפירש"י ז"ל. וע"כ דאינו תלוי בהבחנתו כלל. רק הפי' קול שופר בבור וקול הברה על שפת הבור. וברייתא לפרושי מתני' קאתי לאשמועינן מה דלא שמעינן ממתני' משא"כ אם נאמר דבאמת תלוי בהבחנתו ואין חילוק בין בבור לשפת הבור. והברייתא מיירי ששמע קול שופר. א"כ הברייתא לא באה לפרש המשנה רק ענין בפני עצמו. א"כ למה לא חילקה הברייתא כמו במתני'. אך מ"מ אכתי קשה כנ"ל ועוד קשה לפי' הרא"ש ז"ל למה נקט במתני' קול שופר וקול הברה הו"ל לחלק בין אותן העומדין בתוכו לעומדין בחוץ. וליכא למימר דסבירא ליה כמ"ש הר"ן הובא בכ"מ (פרק ה' מהלכות שופר) דלכך לא נקט הרמב"ם בפיטם העומדין בתוכו יצאו לפי שהברתו גדולה ואפי' בתוכו יש קול הברה א"כ יש לומר דמהאי טעמא לא נקט החילוק במשנה בין העומדין בתוכו לעומדין בחוץ דלא נטעה דבפיטם ג"כ יצאו העומדין בתוכו. לכך נקט סתמא קול שופר וקול הברה וכל חד וחד כפי ענינו . הא