שמחת יום טוב קנט

הצל"ח בזה דהא קיימ"ל דשבת אינו קובע בדבר שלא נגמרה מלאכתו. ותירץ דהיינו בשיטת רב נחמן גופיה דמפליג במוקצה בין שבת ליו"ט ס"ל לעיל בפ' המביא דשבת קובע בדבר שלא נגמרה מלאכתו דהכי דייק לעיל (דף ל"ד ע"ב). וא"כ לא מצי איירי בשבת דהוה הזמנה רק ביו"ט דלא כתיב ביה עונג אינו קובע כמו שבת. וי"ל שלא תרם. וע"ש בצל"ח. ואני תמה על הגאונים איך לא שמו לב לעיין בהך סוגיא דרש"י פירש דאיירי באחזו ולא אחזו דבלא אחזו כלל מע"ש לא מהני הזמנה. וכדמפרש בהדיא לעיל (דף כ"ו ע"ב) אי דלא אחזו כי אזמין להו מאי הוה והיינו בלא חזי מעיו"ט. וביו"ט חזו, ופירש"י בלא אחזו הוה כמזמין עצים ואבנים לאכילה שאין בריה אוכלתן. לכן לא משכח רש"י לאוקמה הך דעומד אדם על המוקצה רק באחזו ולא אחזו וא"כ בטל היסוד לגמרי שכבר אפשר לאוקמה בתרם מע"ש . ומ"מ כיון דמבעיא ליה אי פצעילי תמרה דומין לגרוגרות וצמוקין אפילו שיהיה המעשר כהזמנה הא לא מהני בגרוגרות וצמוקין בלא אחזו. וא"כ לפום הבעיא גם בפצעילי תמרה לא מהני הזמנה. ועוד יקשה דמשכחת לה במעושר קודם שנגמרה מלאכתו וכההיא דתנינן לעיל (דף ל"ה) פירות שתרמן עד שלא תגמר מלאכתן. וא"כ משכחת לה שתרמן מיד. ואף שאין רגילות, מ"מ הבעיא יש לה מציאות בלא זימון דהיינו שתרמן מיד שהקצן ונתן לתוך החותלות שיתבשלו. ועוד הא משכחת לה בשביעית דא"צ לעשר וכדלעיל עומד אדם על המוקצה. וא"כ לא יעלה ארוכה לקושיית מהרש"א מזה כלל ובאמת דברי מהרש"א הם קושיא גדולה לפוסקים לחלק בין שבת ליו"ט. דכיון דסתמא דש"ס לא חש לסברא זו. משמע דלא נקטינן כדברי רב נחמן כלל. ומשום דאיתותב לעיל ריש מכילתין דליפלגי בתרווייהו. ועמ"ש במשנה

ומה שנ"ל עוד ליישב דבלא"ה בעל המאור בריש מכילתין יצא לידון בדבר חדש דקשיא ליה מי איכא מידי דבשבת שרי וביו"ט אסור. לכן ביקש לחלק דבמידי דאסור בשבת מטעם אחר הוא שאסרו מוקצה ביו"ט כגון ביקוע עצים וכדומה. דבשבת אסור מכח איסור שבת, הוא שנאסר ביו"ט, וביצה אין דרך לגומעה חיה. נמצא שאיסור שבת מצד הבישול, אבל בלא"ה ליכא מידי דבשבת שרי וביו"ט אסור וכדאמרינן לעיל (דף י"ח ע"ב) ליכא מידי דבשבת שרי וביוה"כ אסור. והרמב"ן במלחמות דחה דבריו דלא אמרינן כן רק בשבת ויוה"כ שקדושה אחת הוא ועפ"ז נימא אנן ליישב שיטת הפוסקים כרב נחמן לחלק בין שבת ליו"ט ונאמר דחילוק זה אין מציאות רק לדידן דשבת ויו"ט שתי קדושות הם, שפיר נוכל לחלק בין שבת ליו"ט, ואי מתרמי יו"ט לאחר שבת שפיר נוכל לאסור ביו"ט מה שהתרנו בשבת, כיון דשתי קדושות הם. אבל למ"ד שבת ויו"ט קדושה אחת, לא יתכן כלל לאסור ביום טוב מה שמותר בשבת. דבשלמא איפכא לאסור בשבת מה שמותר ביו"ט אין תימא שכמה דברים אסורים בשבת ולא ביו"ט, כל מלאכת אוכל נפש והוצאה. לכן מצינו משילין פירות דרך ארובה ביו"ט ולא בשבת. ובודאי איירי אפילו בשבת שאחר יו"ט. אבל לאסור ביו"ט מה שהותר בשבת לא יתכן כיון דקדושה אחת היא. ואיך נאסור בחצי יום מה שהותר בחצי יום ראשון. והשתא ממילא שינויא דרב נחמן לא יתכן רק אליבא דידן דקיי"ל שבת ויו"ט שתי קדושות כדלעיל (דף ד') אבל לרבי לשיטתיה דס"ל שבת ויו"ט קדושה אחת היא וכמו שהביאו התוס' לעיל (דף ט"ז ע"ב) מסוגיא דעירובין (דף ל"ח). וא"כ לא יתכן לחלק כלל בין שבת ליו"ט למנין מוקצה דאי בשבת שרי גם ביו"ט שרי כיון דקדושה אחת היא. ואין תימא דרבי סתם שלא אליבא דנפשיה, דלכולהו אמוראי צ"ל האי שינויא דרבי לא ס"ל מוקצה אף דסתם אין מבקעין הקורות כר"י וכן באין סוחטין המדבריות אי לאו כגרוגרות וצמוקין דמי א"כ אין טענה ממה שסתם רבי שלא אליבא דנפשיה. אבל לרבי גופיה ודאי לא ס"ל לחלק במוקצה בין שבת ליום טוב כיון דקדושה אחת היא לא שייך לאסור בשבת מה שמותר ביו"ט כנ"ל ברור ונכון בישוב שיטת הפוסקים

ובזו יש להמשיך הדרן עלך משילין וסליקא לה מסכת ביצה. היינו במאי דסיים פתח. ולמאי דמסיק לא ס"ל מוקצה. וא"כ סתם שלא אליבא דנפשיה. דבמדבריות נמי אמר לדידיה לית ליה מוקצה. וא"כ שפיר יש לקיים שינויא דרב נחמן דמחלק בין שבת ליו"ט. ואף דאנן לא ניחא לן לפלוגי בין שבת ליו"ט. ולא מתרצינן מילתא דרבי דאיירי בפצעילי תמרה בשבת ולא ביו"ט. היינו משום דלרבי לשיטתיה לא יתכן החילוק. אלא מיהת כיון דסתמא דש"ס מסקינן דרבי לית ליה מוקצה ע"כ סתם מתניתין דאין מבקעין. וכן מתניתין דאין שוחטין המדבריות הוא שלא אליבא דנפשיה שפיר נסתמו המשניות לחלק בין שבת ליו"ט וכדמפליג רב נחמן. ועיין ברא"ש שהקשה על שיטת הרי"ף שמחלק בין שבת ליו"ט מהא דדייק בשילהי שבת ואף לוי סבר כר"י דלוי לא חזי טריפה ביו"ט אלא אקלקלתא דילמא הוה טרפה ואפי' לכלבים לא חזי. וקשה דילמא ביו"ט דוקא מחמיר, אבל בשבת שפיר ס"ל כר"ש. ואפשר לומר דאי נימא דס"ל כר"ש אפילו ביו"ט לא מחמרינן רק משום דאתי לזלזולי ביה. וא"כ בכה"ג דאיתרמי שיעשה טריפה שרי לטלטלה משום פסידא. וצ"ע

ומה שהקשה עוד הרא"ש מהא דפריך אר' יוחנן שאמר הלכה כסתם משנה מאין מבקעין אלמא לא ס"ל להש"ס לחלק בין שבת ליו"ט. יש ליישב דודאי ר' יוחנן גופיה לא ס"ל כן מדאמר במתניתין טעמא משום משקין שזבו ולא מוקי מתניתין משום מוקצה. משמע דלא ס"ל לחלק בין שבת ליו"ט במוקצה, דאל"כ מצי לאוקמא מתניתין משום מוקצה. מיהו זה אינו די"ל שפיר דס"ל מוקצה. אלא דקשי' ליה ליפלגו בתרנגולת, ולהכי מוקי בתרנגולת העומדת לאכילה ומטעם משקין שזבו. אלא די"ל מסברא לא מפלגינן בין שבת ליום טוב, רק משום דסתמי סתרי אהדדי, דבשבת סתם לן תנא כר"י וביום טוב כר"ש. וא"כ בס"ד דאכתי לא מסיק אדעתיה דסתמא אחרינא אשכח, לא מפלגינן בסברא בין שבת ליו"ט. מיהו שיטה שהביא הרא"ש לחלק בין מוקצה לנולד שיטה דחוקה היא וקשה מהא דבריש מכילתין כולהו כרב נחמן לא אמרי כי קושיין דליפלגו בתרנגולת. וקשה לוקמה דמוקצה שרי וביצה אסור משום נולד וע"כ סוגיית הש"ס דכולהו לא ס"ל לחלק בין מוקצה לנולד. וצ"ע

עוד יש לפרש הדרן עלך משילין וסליקא לה מסכת ביצה. כי במשנה משילין פירות דרך ארובה ביו"ט ולא בשבת, א"כ קשה לכאורה אאיקומתא דרב נחמן דמחמיר ביו"ט טפי. אך יש לפרש דודאי הוצרכו לגדור ביו"ט דקיל לאסור המוקצה אף דשבת חמיר טפי ויש להחמיר יותר, מ"מ גדרו ביו"ט טפי משום דאתו לזלזולי ביה וזהו באיסור מוקצה הכולל, לכן לא הוצרכו לגדור על הפרטי שמזדמן במקרה. וזה הדרן עלך משילין דביו"ט הקילו, וקשה הא אתי לזלזולי, ומתרץ כיון שכבר גזרו איסור מוקצה ביו"ט תו לא אתי לזלזולי ביה. וזהו וסליקא לה מסכת ביצה. דלהכי אתי שפיר שלא חששו לזלזולי משום דאסרו מוקצה ביום טוב. וא"כ א"ש דמקילין ביום טוב משום דאסרי מוקצה ביו"ט. ובתרנגולת העומדת לגדל אסור משום מוקצה לאיקומתא דרב נחמן

ולהפוסקים דלא ס"ל מוקצה ביו"ט י"ל דמסייע הך ממתני' דכיון דמשילין ביו"ט ולא בשבת לא חיישינן לזלזולי א"כ ביצה ע"כ טעמא אחרינא אית ביה כדאיקמוהו לעיל כולהו אמוראי. וזה וסליקא לה מסכת ביצה שנדע שאין הטעם משום מוקצה להחמיר ביו"ט טפי: