שמחת יום טוב טו

שבת הוכן ביו"ט להולד והלידה עיקר הגמר שהוכן לגדל אפרוח וא"כ שבת עשה הגמר משא"כ בנולדה בשבת שנגמרה בחול וא"כ עיקר הגמר היה בחול שע"י גמר החול הוכנה להולד ביו"ט וזהו ברור. וגם במג"א השיג על רש"ל בסימן תקי"ז אלא שלא בירר הדברי' והנלע"ד ברור כתבתי ועמ"ש בע"ב

גמרא אושפזיכניה דרב אדא כו' הו"ל הני ביצים מיו"ט לשבת וכו' מהו למטוינהו האידנא וניכלינהו למחר וכו'. שמעתי להקשות בשם ד"ז הגאון מוהר"ר יהונתן ז"ל איך עלה על דעתו למטוינהו האידנא הא לעיל משמע דאי שבת ויו"ט קדושה א' הם ודאי נולדה בזה אסורה בזה וע"כ ס"ל ב' קדושות הן ובפסחים (דף מ"ו ע"ב) פליגי רבה ורב חסדא באופה מיו"ט לחול אי לקי אי אמרינן הואיל ואמר רבה לר' חסדא לדידך דלא אמרת הואיל אין אופין מיו"ט לחול ושני ליה מדאורייתא צרכי שבת נעשין ביו"ט ופירש"י דקדושה א' הן נמצא דהא דאופין מיו"ט לשבת הוא או מטעם הואיל או מטעם דקדושה א' הן וכיון דהכא ע"כ ס"ל שתי קדושות הן א"כ ליכא היתרא רק משום הואיל והכא לא שייך הואיל ואי מקלע ליה אורחים דלכ"ע ביומא אסורה. וזה שנים רבות שמעתי קושיא זו מא' מתלמידי הגאון ז"ל. והשבתי אז דהא דאמרינן לעיל דר' יוחנן סבר שתי קדושות הן. ולכאורה י"ל אפילו אי קדושה א' יש לומר דשרי בשבת ויו"ט והיינו בנולדה ביו"ט יש להתירה בשבת לפום אוקימתא דרב נחמן לעיל דמוקי טעמא דמתניתין בתרנגולת עומדת לגדל ומשום מוקצה ובשבת שרי מוקצה משום דחמיר ולא אתי לזלזולי בה וא"כ אפילו אי קדושה א' הן כיון דלא נאסרה ביצה אלא מטעם מוקצה וכיון שלא הוצרכו לאסור מוקצה בשבת כיון דחמיר אפילו קדושה א' הן יש להתיר בו מוקצה והרבה פוסקים פסקו כרב נחמן לחלק בזה וא"כ הוה מצי למימר לעיל אפילו אי קדושה א' הן יש להתיר מוקצה בשבת. מיהו לר' יוחנן לשיטתיה לא מצי לאוקמה הכי דר' יוחנן לית ליה מוקצה (מיהו מדברי הרמב"ן במלחמות נראה לפום סוגיא דביצה דגם ר' יוחנן ס"ל הך חילוק בין שבח ליו"ט) ועוד דר' יוחנן ס"ל משום משקין שזבו לעיל וגם שבת ויו"ט משמע נולדה בשבת אם מותרת ביו"ט ומשמע בשבת מודה דאסורה ואם כן ל"ל הכי עכ"פ בהאי אושפזיכנא דעובדה הוה מיו"ט לשבת שפיר י"ל דסבירא ליה דביומי אסור משום מוקצה ובשבת שרי מוקצה כרב נחמן לעיל ושפיר י"ל דס"ל קדושה א' הן וא"ש ולק"מ ע"כ היתה תשובותי מאז. ואין להקשות אי ס"ד טעמא משום מוקצה היכא ס"ד להתיר בטלטול. י"ל דהוה ס"ד להתיר בטלטול לצורך אוכל נפש דשבת וא"ש. ובזה נתיישב לי היטיב מה שהביא הרא"ש בשלהי מכילתין דהכא משמע דאפילו לר' יוחנן דביצה אסורה משום משקין שזבו אסור בטלטול ובפ' (כירה דף מ"ה) מוכח דלר' יוחנן שרי ביצה בטלטול. ועמ"ש בריש מכילתין ועיין בס' פ"י כאן שהוסיף דרב אדא בר אהבה גופיה לית ליה נולד אפילו בשבת. ולפמ"ש יתפרש ברווחא והוא שבא להוכיח לו דאסור לכ"ע למטוינהו האידנא וממנ"פ השיב לו לשיטתיה והכי קאמר ליה מאי דעתיך רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן היינו בהא דלא אמרינן הכנה דרבה הא ע"כ לא אמר ר' יוחנן אלא לגומעה למחר אבל ביומה ר' יוחנן נמי אסר וא"כ לא שייך הואיל ואסור לצלותן כקושיית הגאון. וע"כ צ"ל דבהא לא ס"ל כר' יוחנן לאסור משום משקין שזבו רק משום מוקצה ונוכל לחלק בין שבת ליו"ט כדפרישית ע"ז מייתי והא תניא דאסור לטלטלה ולכל הפחות תוקמה כמ"ד משום מוקצה וחזינן דאסור לטלטלה וא"כ אי לא ס"ל כר' יוחנן ע"כ משום מוקצה אסור נמי לטלטל ואי ס"ל לאסור משום משקין שזבו א"כ אי קדושה א' הן אסור גם בשבת ואי ב' קדושות הן אסור לצלותן כיון דלא שייך לומר הואיל וכקושי' הנ"ל וא"כ אי אמרינן טעמא דביצה משום משקין שזבו י"ל דבאמת שרי בטלטול כסוגיא דכירה ודוק היטיב כי חריף הוא

ועוד נ"ל די"ל שפיר דס"ל איסור ביצה משום מוקצה ועובדא הוה בתרנגולת שלקחה סתם דבנשחטה התרנגולת הובררה דלאכילה עומדת אלא שלא היה צריך עדיין לשחוט התרנגולת רק לצלות הביצים. וא"כ שפיר י"ל דמדאורייתא אין איסור לטוותן דשייך הואיל אי מקלעיה אורחים ישחוט התרנגולת א"כ גם הביצה ראויה ביומה וליכא חיוב מלאכה דאורייתא. ועפ"ז יש ליישב ג"כ הסוגיות כפמ"ש בדרך ראשון דלדידיה ע"כ אסור משום מוקצה וכאמור לעיל ודוק

עוד י"ל דבלא"ה עיקר קושיא זו אינה רק לפירש"י שפירש בפסחים דמדאורייתא צרכי שבת נעשין ביו"ט משום דבקדושה א' הן. אבל התוס' שם (דף מ"ז) פירשו דאפי' אי ב' קדושות הן מ"מ צרכי שבת נעשין ביו"ט וא"כ בלא"ה אין מקום לקושיא זו אלא לשיטת רש"י. וי"ל דרש"י לשיטתיה אזיל דפירש לקמן (דף י"ב) אי אמרינן מתוך שרי אפילו שלא לצורך כלל מן התורה וא"כ צ"ל לרש"י רב חסדא ורבה דפליגי אי אמרינן הואיל לא ס"ל מתוך דרבה לשיטתיה משמע בלא"ה דלא ס"ל מתוך דמוקי פלוגתייהו בעירוב והוצאה וכן כתב הפר"ח לשיטת רש"י הא דפליגי באופה מיו"ט לשבת ע"כ לא ס"ל מתוך וא"כ שפיר הקשה לו לדידך איך אופין מיום טוב לשבת כיון דלא ס"ל מתוך וא"כ הכא י"ל אפילו אי ב' קדושות הן שרי לאפות מיו"ט לשבת מכח מתוך ולק"מ בשום אופן ודוק. גם י"ל אי אמרינן דאיסור דרבנן שרי באכילה לצורך חולה שאין בו סכנה וא"כ כיון דהביצה ביומה אינה אסורה רק מדבריהם שייך לומר הואיל וחזי לחולה שאין בו סכנה דהתוס' כתבו דלא שייך הואיל וחזי לחולה שיש בו סכנה משום דלא שכיח משא"כ לחולה שאין בו סכנה. וכמדומה ששמעתי קצת מזה

וד י"ל דס"ד ודאי דאסור ביומה משום משקין שזבו או פירות הנושרין רק דס"ד דדוקא לאדם אסור אבל לכלבים שרי וס"ד כר"ע לקמן דאמר לכם אפילו לכלבים ומותר לבשל לצורך כלבים כמו לצורך אדם כמבואר לקמן (דף (כ"א) ועיין רמב"ן במלחמות ור"ן שם וא"כ אף דלאדם אסור היום מ"מ אין איסור בבישול הואיל וחזי לכלבים וכן פסקו כמה פוסקים באמת ואהדר ליה מדאסור בטלטול ש"מ דאפי' לכלבים אסורה ולק"מ ודוק

ע"ב גמרא אמר ר' יוחנן עצים שנשרו ק הדקל בשבת אסור להסיקן ביום טוב ואל תשיבני ביצה מ"ט ביצה משום דביומא נמי חזיא לגומעה ולא קא שרי ליה עד למחר מידע ידיע דבת יומא אסורה עצים דלא חזיא ליומייהו אי שרי להו למחר אתי למימר ביומייהו נמי שרי. והיינו ר' יוחנן לשיטתיה אבל אנו קיי"ל הכנה דרבה וא"כ אדרבה בנשרו בשבת אסורין ביו"ט שאחריו משום הכנה וכ"כ הרי"ף וביו"ט דעלמא כתבו הרי"ף והרא"ש משום שמא יעלה ויתלוש. והקשה במהרש"א לעיל אמאי לא כתב הרי"ף משום גזירה דיו"ט אחר שבת. ולכן פירש דהאי הכנה דרבנן הוא כיון דבאותו יום היו אסורין מקרי שבת מכין ליו"ט. מיהו אין זה מוכרח דאע"ג דבביצה כתבו התוס' דהוה הכנה דרבנן היינו משום דמאתמול גמרה לה בחול אבל הני עצים במחובר אינם ראוים מן התורה וכי נתלשו בשבת מקרי הכנה דאוריי' וכן נראה דאם נימא דלא שייך הכנה דאורייתא רק בדבר שלא היה בעולם דומיא דביצה א"כ צ"ל דכל קרא דוהכינו אביצה דוקא קאי דבענין אחר לא משכחת לה הכנה דאוריי' וזהו דחוק . אלא ודאי כל מידי דמחובר או מחוסר צידה שניצוד בשבת אסור ביו"ט שאחריו מן התורה אלא דקשה לי על הרי"ף ל"ל טעמא שמא יתלוש הא י"ל בפשיטות משום משום מוקצה דפסק ביו"ט כר"י ואף דלר"י יש לומר דהוכיח טעמא משום שמא יעלה ויתלוש דהא ר' יוחנן לא ס"ל מוקצה ולא ס"ל כפירש"י דלדידן נמי אסור דדמי לגרוגרות וצמוקין מ"מ כיון שהרי"ף פסק כר' יהודא ביו"ט הו"ל לפרושי משום