שמחת יום טוב קנז

דהרי"ף והרמב"ם שהשמיטו הפלוגתא. ונחלקו הר"ן והה"מ בפי' דבריהם דהר"ן סובר שמפרשין כפיר"ח ופשטא דמתני' דלעולם הם כרגלי הממלא, והה"מ סובר (בפ"ה מיו"ט) דהממלא נקרא גם מי שנתמלאו לו דהא קיי"ל המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו, וכן נ"ל עיקר דלפיר"ת היה להם לבאר דכשהתנה בפירוש שלא יקנה לו יהיו כרגלי מי שנתמלאו לו. וגם הסברא דחוקה למאוד ולא מסתבר שיזכה לו בזה שהוא לו לחובה דמסתמא אין רצונו בכך. לכן נ"ל עיקר לדינא דהוי כרגלי מי שנתמלאו לו שכן עולה לפירש"י בפשיטות וכן לפירשב"ם

וראיתי למרן הב"י שכתב שגם רש"י שפירש דלרב נחמן קנה דקיי"ל המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו כתב הב"י שגם רש"י אין דעתו נוחה בכך שהרי היפך הגירסא. ודברי תימא הם דרש"י היה צריך להפך הגירסא משום דרב נחמן לשיטתיה ס"ל לא קנה חבירו. אבל מ"מ עולה לדינא דלדידן דקיי"ל המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו בין לפי' רש"י בין לפירשב"ם עולה להלכה כרגלי שנתמלאו לו. ושיטת ר"ת דחוקה היא. ולכן נראה עיקר כפירש"י ורשב"ם. וגם הרי"ף שהשמיט משמע שסמך על הפשטות דבכל גווני אמרינן זכין לאדם שלא בפניו, ומה לי שמילא בעצמו או ע"י שלוחו דהרי שלוחו כמותו והוה בכלל כרגלי הממלא וכדעת הה"מ. וכן עיקר ודלא כמ"ש בטור ושו"ע (סי' שצ"ז) וכן פסק מהרש"ל דהוה כרגלי הממלא כפשוטו. ואין זה עיקר אלא כמ"ש

אח"כ ראיתי בצל"ח שביקש ליישב דברי הרי"ף דאי ס"ל דמפקיד פירות אצל חבירו הוא כרגלי מי שהפקידו אצלו א"כ לא גרע מנפקד ולעולם הוה כרגלי הממלא. ולפענ"ד ע"כ צריך לחלק בדברים דהא בשור של פטם אמר שמואל גופיה שהוא כרגלי כל אדם, וכן בשור של רועה הוא כרגלי אנשי אותה העיר, וצריך לחלק בדברים, ובשואל כלי מחבירו מעיו"ט הוא כרגלי השואל אעפ"י שלא מסרו לו אלא ביו"ט. והר"ן חילק דשואל אמר למשאיל גופיה ולא יספיק חילוק זה אשור של פטם ושור של רועה, דמי גרע מאילו הפקידו אצלו ושלו לגמרי. לכן נ"ל דמפקיד פירות אצל חבירו לא היה ע"ד ללקחן ממנו ביו"ט ודעת המפקיד שהפקיד בסתם ולא התנה ללקחן ממנו ביו"ט לא עלה בדעתו שיצטרך להם ביו"ט לכן נעשו ברשות המפקיד. ובזימן אצלו אורחים דמדמינן לקמן לפלוגתא דרב ושמואל, היינו משום שעיקר המנות של בית לא גרע מנפקד אעפ"י שזיכה להם. והש"ס משני זיכה שאני. אבל בשור של פטם ושל רועה סתמא דעת שניהם ליקח ביו"ט כשיצטרך להם. אבל בסתם פקדון לא מוכח דעת שניהם שיהיה ליקח פירות אלו ביו"ט. עכ"פ כ"ש במילא ונתן לחבירו דלא שייך לומר כרגלי הנפקד שהרי מילא ע"ד חבירו. וראיה דלא תליא ליה הש"ס בהא. לכן ברור שאין דומה לנפקד כלל

דף מ' ע"א בפירש"י בד"ה לא יוליכנו לאחר סעודה מנות בידם לביתם לסעודת הלילה עכ"ל. תמוה לי דבלילה חול ואיך יוליך ביו"ט מה שצריך לחול. וע"כ לא פליגי באופה מיו"ט לחול אלא אי לוקה אבל איסורא ודאי איכא. ודוחק לומר דאיירי ביו"ט שחל ע"ש דמותר להכין מיו"ט לשבת, דמי הכריח רש"י לזה ומי לא פסקינן שמוליך לצורך היום כגון לבני ביתם שלא אכלו עדיין. או אם רצונם לאכול בביתם קמ"ל דלא יוליכו. גם מה שפירש"י לאחר סעודה צ"ע דילמא קודם סעודה קאמר דהוא זימנן ורוצים האורחים להוליך לביתן המנות לאכול בביתם וצ"ע, ועמ"ש בלשון התוס'

בתוס' בד"ה אלא זיכה תימה ל"ל זיכה אפילו בירר כו' וי"ל דשואל מדעתו טפי כו' עכ"ל. צ"ע דאכתי תקשי משור של פטם ושל רועה דלא ידע הקונה כלל אם יקנה ביו"ט וגם הפטם והרועה לא ידעו אם ימכרו . ולפי ענ"ד נראה דזימן אורחים איירי שזימנם לאכול אצלו כדרך הזימון ואח"כ נמלכו האורחים להוליך לביתם המנות, ובזיכה הוה כרגלם, אבל בלא זיכה כגון דזימנם לאכול בעירו לא עמדו ברשות האורחים המנות כלל שלא היה מבורר שיוליכו לביתם. לכן בעינן זיכה דהוה שלהם לגמרי ויכולין להוליך כרגליהם. וכן במפקיד ונפקד לא היה מדובר שיוליכם למקום המפקיד, ומסתמא לא היה דעת המפקיד לסמוך על פירות שבעיר אחרת. ובהא הוה פלוגתייהו דרב ושמואל. ואם היה מדובר ביניהם קודם יו"ט ששלחום ביו"ט לא גרע משואל. וכמו שנראה ג"כ מדברי הר"ן. ועיין מ"ש בגמרא בסמוך

בגמרא אתמר המפקיד פירות וכו' רב אמר כרגלי מי שהפקידו לו כו'. לכאורה תמוה סברת רב למה יהיה עדיף הנפקד בשביל קבלת שמירה ממי שעיקר הממון שלו ואף שהם בבית הנפקד כבר כתב הרא"ש בפ"ק דפסחים (סי' ד') לענין חמץ שהדבר פשוט הוא שאעפ"י שהנפקד קבל עליו אחריות מ"מ עיקר הממון של הבעלים וכיון שהשאילו הנפקד ביתו לשמירת ממונו ביתו הוא ע"כ. וא"כ תמוה מה טעם לילך בתר שמירת הנפקד ואפילו למ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי מ"מ הא איתא והדרא בעינא וא"כ למה נילך אחר שביתת הנפקד. ונראה שזה טעם האומרים שאף כרגלי הנפקד קאמר והיינו להחמיר שלא יוליך רק במקום ששניהם יכולין לילך אבל לא מסתבר שיהיה הנפקד עדיף מעיקר בעלי הממון דהא בהדרא בעינא אפילו למ"ד דבר הגורם לממון כממון היכא דהדרא בעינא לא קאמר. כדאיתא בפסחים (דף ה' ע"ב). והנלענ"ד בזה דטעמא דרב הוא דכיון דאם יהיה כרגלי המפקיד א"כ כשהמפקיד מחוץ לתחום של הנפקד לא יזיזם ממקומם וכיון שאין מקום מיוחד להם פעמים שיצטרך הנפקד לטלטלן ממקום למקום כיון שלא יחד מקום. לכן ניחא ליה שיהיה בשביתת הנפקד שהם ברשותו לשמירה שיכול לטלטלן כרצונו. וגם הנפקד אינו רוצה שיהיה אסור בטלטולן דפעמים שצריך למקומן. לכן עשו חכמים שיהיה כרגלי הנפקד לטלטלן כרצונו במקום שביתתו. והיינו טעמא ביחד להם קרן זוית שפיר הם כרגלי המפקיד שאין דעת המפקיד שמטלטלו ממקום למקום ממילא אזלינן בתר עיקר הממון. ובהכי ניחא בשור של פטם וברועה וכן במשאיל כלי שהוא ברשות הקונה והשואל היינו משום ע"כ הם בתחום א' שפיר קם להו ברשות הקונה להוליכו למקום עירובו אבל במפקיד לא חילקו חכמים בין שיכול לטלטלן שהמפקיד בתוך התחום או בחוץ אזלינן בתר רשותא דנפקד כדי שיוכל הנפקד לטלטלן כרצונו. והא דפריך מאורחים היינו נמי כיון שלא חילקו חכמים בין שיכול הנפקד לטלטלן או לא כל ששם מפקיד עליו. לכן פריך כי זיכה להם מאי הוה. הרי אין יותר מנפקד ושם נפקד עליו. ובנפקד לא פלוג רבנן בין שיכול לטלטלן או לא. לכן מדמי ליה הש"ס לשמירת הנפקד שאז הם ברשותו כדי לטלטלן שפעמים צריך לשמירה לטלטלן ג"כ . אבל ביחד לו קרן זוית מסתמא משומר הוא. כנ"ל. ודו"ק

ובהכי ניחא מה שתמה הצל"ח דמאי פריך ממתני' ואם עירב הוא פירותיו כמוהו ואי אמרת כו' שהפקידו כי עירב מאי הוה. ותמה הצל"ח לוקמה כר' ובלא קיבל נטירותא. ולפ"ז ניחא דהאי דמדמי הש"ס השביתה לשמירה. היינו לפי האמת דיחד לו קרן זוית מהני דמסתמא הם במקום משומר ואין הנפקד צריך לטלטלן אבל בס"ד דלא קים לן טעמא דרב משום שמירה ואפילו יחד לו קרן זוית לא מהני לא תליא כלל בשמירה. והש"ס דתליא לפלוגתייהו בשמירה לפי האמת נקטה דבקרן זוית מודה רב. ודו"ק

מיהו אין זו תמוה כלל לאוקמה בהניח פרותיו בעיר אחרת על קרן הצבי באופן שאינם משומרים .