שמחת יום טוב קנה

שרי לכ"א להוליך כפי תחומו. ודלא כמהרש"ל ביש"ש שגמגם בזה. ועלה בדעתו דרש"י חולק בזה. וליתא. ועמ"ש לקמן בדעת הטור

בפירש"י בד"ה כרגלי כו' וא"ת הו"ל למימר הן כרגלי כל אדם כו' דס"ל יש ברירה להחמיר עכ"ל. והקשה המהרש"א א"כ אמאי ס"ל לרב נחמן לקמן בחלקו גדיים כנגד גדיים דפטור מן המעשר נימא ברירה להחמיר ותירץ דהוה חומרא דאתי לידי קולא שאם תחייבו במעשר יפטר מן הקלבון. וקשה לי א"כ נימא כיון דאיכא בכל חד קולא וחומרא נחמיר בתרווייהו. וכמ"ש התוס' לעיל (דף י"ד) דלא שייך לומר בשל סופרים הלך אחר המקיל כיון דאיכא קולא וחומרא בכל חד. לכן י"ל דלענין תחומין ס"ל להחמיר משום ברירה דתחומין הו"ל דבר שיל"מ כדלעיל. אבל לענין מעשר קיי"ל עשירי ודאי ולא עשירי ספק א"כ אפילו ספק גמור פטור מן המעשר וא"כ לא שייך להחמיר. ועוד דבמעשר אם יקרא עליו שם מעשר ובאמת אינו חייב במעשר הוה ליה חולין בעזרה לכן לא שייך להחמיר במעשר. מיהו י"ל בפשיטות דהשביתה באה בשעת המילוי קונה להיות כרגליו. וכן דעת התוס' והרא"ש בעירובין

בגמרא אתמר מילא ונתן לחבירו כו'. לכאורה היה נ"ל לדקדק מלשון הש"ס דלא אמר בלשון האומר לחבירו למלאות לו. והיה נ"ל לסייע לפירש"י בב"מ דבשויה שליח קנה תופס לב"ח במקום שחב לאחרים ג"כ. וא"כ לכ"ע הוה כרגלי מי שנתמלאו לו ולא מיירי רק במילא מעצמו בשביל חבירו דבכה"ג ס"ל לרב נחמן המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו. מיהו לשון רש"י גופיה בד"ה רב ששת שכתב לשון כשאמר זה לחבירו למלאות לו. משמע אע"ג דשויה שליח וציוה לו למלאות לו. וגם קשה על רש"י למה לא קיים הגירסא דקנה. ומה שקשה לרש"י הא רב נחמן ס"ל לא קנה הא כאן אמר לו למלאות והוה שלוחו. וכן הקשה התומים. ועמ"ש בחדושי כתובות פ' הכותב ובב"מ ליישב פירש"י. וי"ל עוד דטעמא דרש"י דס"ל בשויה שליח קנה והתוס' הקשו עליו מיימר בר חשו דא"ל לשלוחו זיל תפסה ואפ"ה אמרו דהוה תופס לב"ח במקום שחב לאחרים. ונראה לפרש דבלא"ה הקשה הרא"ש על פירש"י דמתני' דהיה רוכב דאיירי שאמר תנה לי ושויה שליח ואפ"ה לא קנה

לכן נראה ליישב פירש"י דס"ל בשויה שליח לקנות הוה כאמר ליה קני ע"מ להקנות היינו שיקנה לעצמו רק ע"מ להקנות שוב לי קני ע"מ להקנות היינו שיקנה לעצמו רק פ"מ להקנות שוב לי. וא"כ י"ל דלא שייך תופס לב"ח די"ל שמקנה לו לעצמו שהשליח יקנה ע"מ להקנות ולרב נחמן לשיטתיה בנדרים ס"ל דקני ע"מ להקנות קנה. והשתא תו לא קשיא מיימר בר חשו דהא טעמא שקונה השליח לעצמו ולעצמו יכול לקנות ולא מקרי תופס לב"ח במקום שחב לאחרים שהרי קונה לעצמו. והשתא י"ל דהא דס"ל לרש"י קנה בשויה שליח היינו שיכול להחזיק במטלטלין ולהחזירם למשלח דבכל תנאי הדין כן שאם נתן במתנה ע"מ פ"מ להחזיר הוה מתנה רק שצריך לקיום התנאי. והשתא בהך דיימר בר חשו שפיר קאמר דהוה תופס לב"ח וע"כ מטעם קני ע"מ להקנות. והשתא דתפסו אינהו ואין יכול לקיים התנאי ממילא קנין השליח בעל ושפיר תפסוה אינהו והשתא תו לא קשיא קושיית הרא"ש הא במתני' אמר תנה לי והוה שליח דהא במתני' אינו רוצה לקיים התנאי. ונמצא שכל הקנין בטל ושוב תופס וזוכה לעצמו מהפקר, והשתא א"ש גם הכא דאע"ג דאמר לו למלאות ע"כ לא קני תופס לב"ח בשויה שליח רק מטעם קני ע"מ להקנות. וא"כ ממילא דהוה כרגלי הממלא אם נתכוון לקנות ע"מ להקנות ובודאי המשלח רוצה שיקנו שביתתו. ולכן לא מצי למימר כי אם יתכוין מיד לקנות בשביל מי שנתמלאו לו. א"כ הוה תופס לב"ח במקום שחב לאחרים. וע"כ פליגי אי קני המגביה כמו שפירש"י לקמן. וא"ש דברי רש"י. ודו"ק היטב. ועמ"ש לקמן

ע"ב בגמרא הכא במאי עסקינן כו'. וקשה הא הך מתני' ע"כ לית ליה ברירה דאי יש ברירה אמאי אסורין בדברים של אותה העיר הרחוב ובית הכנסת דהא ר"א בן יעקב ס"ל יש ברירה וא"כ מותרים בדברים שאין בהם דין חלוקה כדאיתא בהדיא בנדרים (דף מ"ו ע"ב), וכן תמה הר"ן (דף מ"ח שם בנדרים) על הרמב"ם שפסק כראב"י ופסק שאסורים בדברים של אותה העיר. ואפשר לחלק דהך ברירה דהכא דבורר חלקו מחלק חבירו אית ליה אבל בהך דהחלקים נשארים מעורבים לית ליה ברירה. מיהו לפי האמת אנן קיימ"ל כברירה דראב"י בחצר שאין בו דין חלוקה ובהך ברירה שבורר חלק מחלק לא קיימ"ל ברירה כמו בשני לוגין שעתיד להפריש לא קיימ"ל ברירה. ועיין בר"ן ריש נדרים. ועיין מ"ש בגיטין פרק כל הגט באריכות בדיני ברירה. ועיין בסמוך

שם וסבר רב נחמן יש ברירה והתנן כו'. ויש לדקדק נימא דהכא ס"ל ברירה דבדרבנן ס"ל יש ברירה והכא חלק המודר בטל באלף רק דנדרים הו"ל דבר שיל"מ ובדרבנן י"ל דס"ל ברירה משא"כ לענין מעשר בהמה הוה כדאורייתא ובדאורייתא לא ס"ל ברירה ומ"מ אסורים בדברים של אותה העיר דבכה"ג לא אמרינן ברירה מטעמא דפרישית בסמוך שאינו נברר ההיתר מן האיסור ונשאר מעורב. ומזה יש להביא ראיה לדברי המרדכי גבי יבמה שרקקה דם דהיכא דלא הוכר האיסור מעולם לא שייך ביטול ואם כן הו"ל דאוריי'. מיהו בדרבנן אפשר דגם כה"ג שייך ביטול

ועפי"ז יש ליישב דברי הטור (בסי' שצ"ח) שכתב בבור של אותה העיר שהוא כאנשי אותה העיר ואפי' עירב א' מהם לרוח אחרת אין יכול להוליכם עמו. והקשה התוי"ט דמשמע דאחרים לא הפסידו תחומן והו"ל לפסוק שאוסר גם על אחרים. ולפמ"ש נראה דהטור ס"ל כיון דאיכא למימר חלק שביתתו בטל ברובא ואין אוסר על האחרים כדפרכינן לעיל דיבטל מים ומלח לגבי עיסה. אלא דמשני דהוה דבר שיש לו מתירין. וכבר כתב הרמ"א (בסי' ק"ב) דבלא הוכר האיסור לא אמרינן דבר שיש לו מתירין לא בטיל. א"כ י"ל בתחומין דקילי היכא דלא הוה דבר שיל"מ בטל ברובא בעלמא. וא"כ י"ל שתחומו בטל לגבי אנשי העיר לכן הוא דוקא אסור ולפ"ז ס"ל להטור דגם בלא ניכר בטל. מיהו י"ל דוקא בתחומין דרבנן. אלא דבעצם סברת הטור תמוה כיון דקיימ"ל בדרבנן יש ברירה למה לא יוליך כשביתתו. וכבר כתבתי שבדעת רש"י אינו מוכרח כלל. ועיין מ"ש בסמוך בלשון התוס'. ודו"ק היטב

בתוס' בד"ה הכא וכו' ועוד אין סברא לרב ששת שיקנה המגביה בלא מתכוין עכ"ל. ליישב סברת רש"י כבר כתבתי בימי חורפי. וכאן נבאר יותר כי שם נכתב בקצרה ומחוסר ביאור. ונראה ותחילה נבאר מה שנחלקו הש"ך והסמ"ע (בסי' ק"ה) דקיי"ל בתופס לב"ח במקום שחב לאחרים לא קנה ובחייב לתופס קנה מטעם מיגו דאי בעי זכי לנפשיה זכי נמי לחבריה. ונחלקו הסמ"ע והש"ך דדעת הסמ"ע שאין יכול לתפוס יותר ממה שיכול לתפוס בשביל עצמו דטעמא משום מיגו דאי בעי זכי לנפשיה זכי לחבריה. א"כ אין יכול לתפוס כי אם כפי מה שחייב לתופס. והש"ך חולק וס"ל דאי תופס בשביל עצמו יכול לתפוס בשביל חבירו וראייתו דכיון דאפילו למ"ד מגביה מציאה לחבירו לא קני חבירו ולא אמרינן מיגו דאי בעי זכי לנפשיה זכי לחבריה מ"מ בשנים שהגביהו מציאה קנו דמיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה אלמא מיגו דזה מהני אפילו אי מקרי תופס לב"ח במקום שחב לאחרים. ובחידושי ב"מ שם דחינו ראיית הש"ך לפי שיטתו גופיה שסובר כפירש"י דתופס לב"ח במקום שחב