שמחת יום טוב קנד

בגחלת. ואם כוונת רש"י שהדליק משלהבת לחוד בלא גחלת הו"ל לפרושי בפשיטות דהשלהבת עצמו מותר כ"ש הנר הנדלק. מיהו י"ל דלא משכחת להוליך שלהבת לתחומו לכן צריך לומר על הנר הנדלק אבל לעולם אינו מותר רק להדליק משלהבת בלא גחלת או תחומין קיל טפי דהא במקומו מותר. מ"מ קשה לי על הטו"ז דהא לקמן פריך מהמוציא שלהבת חייב ומוקי בהוציאו בקיסם ומתניתין דאדיי' אדוי'. א"כ משמע לענין תחומין נמי לא משכחת רק בהדליק נר משלהבת דאדיי' אדוי' אבל משלהבת קשורה בגחלת י"ל דאסור. והפוסקים כתבו סתמא בהדליק נר משלהבת חבירו מותר ולא חילקו בין השלהבת קשורה בגחלת. וצ"ל לענין תחומין לא שייך להחמיר דהא קלי איסורא רק אתוספתא דהתירא הוא כדאי' בברכות פ"ח (דף נ"ג). מ"מ קשה כיון דאיסורא נמי איתא א"כ אתוספתא דהתירא נימא דמשום הכי אסור. וי"ל לזה דהתוס' שדולק הוא יותר מן העיקר י"ל דבטל העיקר בתוך התוספת דנקרא רוב כנגד עיקר שדלק משל חבירו ולא שייך בזה דבר שיל"מ לא בטל דמקלי קלי איסורא כמו בעצים שנשרו מן הדקל

מיהו קשיא לי דבפסחים (דף כ"ו) הקשו התוספות איך אמרינן אשה בוררת חטין לאור בית השואבה והשמן והפתילה הים של קודש. וכתבו דהירושלמי דייק מיניה דקול ומראה אין בהם משום מעילה. ואם נימא כדברי הטו"ז א"כ איך מתירין ליהנות הא כיון דהשלהבת קשורה בפתילה מקרי נהנה מדבר שיש בו ממש. לכן צריך לחלק דהט"ז אינו אוסר רק לחמם בשלהבת דמקרי נהנה מן הממש אבל לראות לאורו לא שייך ביה איסורא דלא מקרי נהנה דמראה אין בו מעילה. ולפ"ז אפשר דגם בנר של ע"ז מותר ליהנות לאורו כיון דאין בו מעילה. ואף דאיסורא איכא כדאיתא בפסחים שם מ"מ הא מסקינן דבע"ז דבדיל מינה לא גזרו וצ"ע. ולפ"ז אפשר דמותר להדליק מנר של ע"ו דאין ההנאה בההדלקה רק באורו ואין ההנאה אלא המראה. וא"כ א"ש דברי רש"י בפשיטות דמותר להדליק נר משלהבת. אלא דקשה מאי אריא משלהבת אפילו מגחלת יהיה מותר דהא ההדלקה אין ההנאה רק להשתמש לאורו ומראה אין בו משום מעילה ומה שמדליק מגחלת לאו הנאה היא רק התכלית הוא ליהנות מאורו, ומפירש"י משמע דבהדליק מגחלת חבירו איכא איסור תחומין. וגם לפמ"ש דבטל קמא קמא בתוספתא דהיתירא אפילו מגחלת יהיה מותר דמקלי קלי איסורא ולמה לא יוכל להדליק מגחלת. ואפשר לומר דבגחלת אסור משום דשקיל נהורא כדאיתא בשבת (דף כ"ב) גבי מדליקין מנר לנר דהוה אכחושי מצוה דמיחזי כשקיל נהורא, ופירש"י דשואב קצת מן השמן לכן הגחלת אסור להדליק ממנה. מיהו אכתי נימא דבטיל במיעוטא לענין תחומין וצ"ע. שוב ראיתי למהרש"ל ביש"ש שכתב שמותר להדליק מבתי תפלות שלהם. ולפי מ"ש זה אינו דאם הוא אסור בהנאה והנר נאחז בפתילה הרי נהנה מע"ז כמו מגחלת שאסור ליהנות

בגמרא הקדש דלא בדילי אינשי. וקשה אמאי מודר הנאה מותר בשלהבת הא לא בדיל והו"ל לאסור מדרבנן דבהא איכא לא בדיל טפי מהקדש, דאינו בדיל אלא מחמת איסור, וחמץ מקרי לא בדיל טפי מהקדש, אף שאסור עליו בחומר יותר ממודר דעבר על בל יראה. א"כ כ"ש דמודר הנאה מקרי לא בדיל ועיין ביו"ד (סי' פ"ח) ובש"ך שם בשם הרא"ש נדרים דבמודר מסתמא שונאים זא"ז ע"ש. מ"מ עכ"פ איכא לא בדיל טפי מהקדש. דדוקא לענין לאכול עמו קאמר וצ"ע. ואין להאריך בזה

שם כגון שהוציאו בקיסם כו'. הרמב"ם (בפי"ח משבת דין ה') כתב בסתמא המוציא שלהבת פטור וגחלת כל שהוא חייב. והוא תמוה למה לא העתיק הך דשלהבת כל שהוא חייב ועיין בצל"ח. ונראה דס"ל להרמב"ם כאוקימתא דרב ששת שהוציאו בקיסם. אלא דקשה לפ"ז הא כיון דגחלת כל שהוא חייב הרי הקיסם עצמו הוא גחלת כל שהוא וחייב עליה משום גחלת. לכן י"ל שאין צריך לגחלת כלל רק השלהבת לחוד והוה הוצאת הגו אכה שא"צ לגופה והיה פטור משום הגחלת רק על השלהבת, שא"צ חיוב לגחלתו רק לשלהבת לחוד . וצ"ל דאתיא כמ"ד דמלאכה שא"צ לגופה פטור וזה א"צ לגחלתו רק לשלהבת. וא"כ הרמב"ם לשיטתו דפסק (בפ"א משבת) מלאכה שא"צ לגופה חייב עליה ממילא חייב משום קיסום שהוא גחלת כל שהוא. מיהו מאי פריך ותיפוק ליה משום קיסם ומוקי בדלית ביה שיעורא נוקמה אפילו באית ביה שיעורא רק שא"צ לקיסם רק לאור שלו והו"ל הקיסם מלאכה שא"צ לגופה. וי"ל דבאית ביה שיעורא מסתמא צריך לקיסם לבשל בו והיה מלאכה שצריכה לגופה אבל בקיסם י"ל שאצל"ג וכמ"ש. מיהו לפ"ז צ"ל דלא ס"ל כאביי דמשכחת לה באיתלי נורא בחספא דרב ששת פליג עליה וס"ל דוקא בקיסם אבל בחספא לא עדיף משאר שלהבת ולא חייב עליה וצ"ע. לכן אפשר לומר בפשיטות דבברייתא אינו מבואר גחלת כל שהוא דחייב אבל עיקר חיוביה משום גחלת וכיון שכבר הביא הרמב"ם דחייב על גחלת כל שהוא א"כ בין קיסם בין חרס בכלל גחלת הוא. וכן בשבת (דף קל"ד) גחלת של מתכת. וי"ל כיון דהאור יש לו במה לתלות לא גרע מגחלת כל שהוא

במשנה ושל אנשי אותה העיר כרגלי אנשי אותה העיר הר"ן פירש כרגלי הממלא של אותה העיר דבירא דשותפי הוא לבני העיר וכיון דבדרבנן יש ברירה נמצא שהוברר שזה חלק הממלא. ונראה דהר"ן משמע ליה כן לישנא דמתני' דהאיך פסיק ותני כרגלי אנשי העיר הא דרך שעכ"פ אחד מבני העיר יצטרך לילך חוץ לתחום לכן ס"ל דרגלי אנשי העיר היינו כפי רצון כ"א ולפי מה שעירב. אלא דקשיא לי התינח לרב אבל לשמואל דס"ל לעיל ודף ל"ז ע"ב) דחבית אסורה דאין ברירה א"כ קשה איך נקט כאנשי אותה העיר. ודוחק לומר דפליגי בפירוש המשנה דלרב הפירוש כאנשי אותה העיר היינו הממלא מאנשי אותה העיר ולשמואל הפירוש כרגלי כל העיר ותחומן ואם אחד עירב לצפון כולן אינם יכולין להוליכן רק למקום שזה יכול להלוך. ועוד שהרי זה חמר גמל שאם א' עירב לצפון וא' עירב לדרום לא יזיזם ממקומם אם מיצעו התחום כדלעיל דף ל"ז ע"ב). ואי פליגי רב ושמואל בפירוש המשנה כל כה"ג הו"ל להש"ס לפרושי כדרך הש"ס בכל מקום

לכן לפענ"ד נראה דשמואל מודה בזה דלאו כל כמיניה לאסור על חבירו ע"י תחומו ולערב לאסור על חבירו ודוקא בחבית שהיה להם לחלוק מעיו"ט בזו אסר שמואל אבל במידי דאין ראוי לחלוקה אינו יכול לאסור על חבירו וגם לשמואל כ"א מדידיה קממלא דלא מסתבר שא' יאסור על הכל וכה"ג מפלגינן בנדרים בחצר שאין בו דין חלוקה יכול לומר לתוך שלי אני נכנס. ועמ"ש בגמרא ע"ב. ולא שייך לומר שישאוב מעיו"ט מה שצריך לו אבל בחבית שבלא"ה עומד לחלוקה ס"ל לשמואל אין ברירה. וגם בפירש"י יש לפרש כן. ותדע דהא למ"ד יש ברירה פשיטא שהם כרגלי הממלא מבני העיר. וא"כ איך פירש"י דלא כהלכתא. אלא ודאי שגם כוונת רש"י שכ"א מוליך כפי תחומו אם עירב ובלא עירבו שום אחד מאנשי העיר כולם שוין להוליך אלפים לכל רוח. וכן מוכח בש"ס לקמן דבעי למימר דס"ל בירא דשותפי נינהו לכן הוא כרגלי מי שנתמלאו לו. וקשה אי דשותפי נינהו הרי בלא"ה אין יכול להוליך רק כרגלי כל השותפין ואיך אפשר להוליכו כלל כיון שכל ישראל שותפין בו הרי כ"א אוסר על חבירו שאין לכ"א רק תחומו. אלא ע"כ לפחות אי אמרינן ברירה כ"א מוליך למקום שביתתו ויכול לעשות שליח למלאות בשבילו. וא"כ ע"כ מוכח דלדידן