שמחת יום טוב קנג

דמים לאיסורי הנאה. ובנדרים (דף פ"ה) באומר קונם כהנים לוים נהנים לי יטלו בעל כרחו ומפרש דכיון דאמר קונם שוינהו עפרא בעלמא. וא"כ כ"ש איסורי הנאה שאין להם היתר שאין דמים לאיסורי הנאה. כי קמבעיא לי אם היה לו חתיכת נבילה שמותר בהנאה ונתערבה לו בין שתי חתיכות כשירות של חבירו אם סגי שישלם לו מה ששוה הנבילה או כיון דראוי לו לאכילה משלם לו דמי חתיכה כשירה או חתיכה אחת. ונראה דאיכא למיפשט הא מילתא ממ"ש התוס' כתובות (דף ל"א ע"ב) בד"ה לא דאפילו אי זה נהנה וזה לא חסר פטור מ"מ כיון ששוה כל שהוא מיחייב בכל כדאמרינן גבי זה נהנה וזה לא חסר פטור מ"מ היכא שיש חיסרון כל דהו חייב בכל כמו דאיתא בב"ק (דף י"א) היכא דשייך שחרוריתא דאשיתא צריך לשלם הכל. וכן בתחב לו חבירו לתוך פיו דנמאס כיון דשוין כל שהו חייב בכל. וא"כ י"ל כאן כיון דנבילה נמי שוה כל דהו לאכילה לכלבים. א"כ אין לו ליהנות משל חבירו ועכשיו שהותרה באכילה הריוח של בעל החתיכה. אלא די"ל בכה"ג א"צ לשלם רק הדמים ואין יכול לומר תן לי חתיכה בעינה כיון דאם היתה בעין קודם התערובות לא שוה לו לאכילה רק חזה אין לו ליהנות משל חבירו בחנם וצריך ליתן לו דמי שויה

ועפ"ז נבא אל הענין ויתיישב ג"כ קושיית הפלתי (בסי' צ"ח) שהקשה אהא דאיתא בפ' ג"ה (דף צ"ט) דרש רבה בב"ח חתיכה של נבילה אינה אוסרת עד שתתן טעם ברוטב ובקיפה ובחתיכות אוקי רב אמורא עליה כיון שנתן טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשי' נבילה ואוסרת החתיכות כולן מפני שהן מינה ופריך מכדי רב כר"י ס"ל דמין במינו לא בטל א"כ אפילו לא נתן טעם נמי. והקשה הפלתי דילמא ס"ל לרב נבילה בטילה בשחוטה והו"ל מין בשאינו מינו אך כשהחתיכה עצמה נעשית נבילה. א"כ לדעת הרשב"ם דמים הנאסרים מנבילה הוה מין במינו בשאר מים. א"כ כשנבלע החתיכה בחתיכות אחרות הו"ל מין במינו עם שארי חתיכות שאפשר להם ליבלע ע"י. ולפ"ז נראה ליישב דודאי י"ל דהתם לא קשיא דהא יש להבין איך אמר אי אפשר לשחוטה שתעשה נבילה. הא לפמ"ש הפוסקים דחתיכה שנאסרה מבב"ח מקרי חתיכה ראויה להתכבד דהוה איסור מגופה. א"כ אפשר לשחוטה שתעשה נבילה שיבלע בה חלב ונעשה גוף האיסור וא"כ אפשר לשחוטה שתעשה נבילה ע"י בליעת בשר בחלב. אלא דר"ח לא איירי רק לענין טומאה ולענין טומאה אי אפשר לשחוטה שתעשה נבילה דבב"ח אינו מטמאה. וא"כ התם לענין אכילה. שפיר י"ל דאפשר שתעשה נבילה לאסור באכילה ע"י בליעת בב"ח. והשתא י"ל גם כאן בשאר איסור לא קשיא דלא ליבטל. די"ל דניחא שיופקע שמו מעל האיסור כדי שיתבטל ויותר. דאל"כ לא יהיה מותר כלל. וניחא ליה שיופקע שם בעליו עליו כדי שיתבטל ויתחייב לשלם לו דמי האיסור שנתבטל כפי שויה לאכילה. אבל רב חסדא לא מיירי לענין לאכילה דאפשר לשחוטה שתעשה נבילה ע"י בב"ח. וע"כ לענין טומאה לענין מגע ולענין מגע אין הבעלים מפסידין ויכולין לתבוע נבילה שלו לאכילה לכלבים. ודו"ק היטב

עוד נ"ל ליישב קושיית מהרש"א בפשיטות דלענין איסור י"ל דפשיטא ליה אפילו אית ליה תובעין בטל דהא יכול לקנות האיסור מן הבעלים שיתבטל שם הבעלים ויתבטל האיסור. אבל ר"ח דמיירי לענין טומאה לא מהני אף שיקנה האיסור מ"מ כבר נחתא ליה טומאה ותו לא פקעה. לכן מקשי דוקא מטומאה. ודו"ק

שם גזירה שמא תעשה עיסה בשותפות. פירש"י אי אמרת מים ומלח לא אסרי עלה אתי למימר נמי כו' דיוליכנה כ"א למקומה. וקשה מה בכך הא קיי"ל בשנים שלקחו חבית בשותפות דבדרבנן יש ברירה ויכולין להוליך כ"א למקומו כדלעיל (ל"ז ע"ב). וי"ל דשם לקחו החבית בשותפות ומעולם לא נברר חלקו של אחד מהם אבל כאן חיישינן שיתנו כ"א חלק קמח שלו ויערבו אח"כ לעשות בשותפות ובהא לא שייך ברירה כיון דניכר חלקו של כ"א רק מערבין החלקים יש לו דין מעורב אף שחולקין בשוה מ"מ לא שייך לומר ברירה כיון דהוכר האיסור. וכמ"ש התוס' בתמורה (דף ל') בשם הרמ"ר. ואף שחולקין בשוה היינו משום שאי אפשר לחלוק בענין אחר מחליפין של זה בזה אבל ברירה לא שייך היכא דהוכר האיסור אבל קנו עיסה בשותפות הו"ל דינא דשנים שלקחו חבית. ולהכי קאמר שמא תעשה העיסה בשותפות היינו שיתנו כ"א חלקו בקמח ומים ומלח. מיהו קשיא לי עדיין דאם גזרו בשאלת מלח ומים שמא תעשה בשותפות איך קיי"ל להתיר בחבית הא איכא למיגזר שמא יעשו החבית בשותפות דהיינו שכ"א יהיה לו יין שלו ואח"כ יערבו יחד בחבית אחד דניכר מעיקרא ולא שייך ברירה כיון דגזרו שאלה אטו עשיה בשותפות כ"ש דיש לגזור שותפות אטו שותפות. ואפשר דאביי ס"ל כשמואל דחבית נמי אסורה משום גזירה ומיושב תמיהת התוס' לעיל דשמואל אית ליה ברירה. די"ל טעמא דשמואל משום גזירה, ולק"מ מיהו זהו דוחק דאנן קיי"ל כרב לעיל ולא גזרינן ואפשר שזה אין דרך שיערב יין שלו עם של חבירו אבל לעשות עיסה בשותפות שכיח

ובהכי ניחא דרש"י לא פירש כן אתבלין דיש לחוש שיעשו בשותפות. ולפ"ז י"ל בתבלין שהוא דבר מועט אין דרך שכל אחת תתן חלק בתבלין רק האחת נותנת על השותפות שתחזיר חלקה בתבלין או אחרים או דמיהן. וא"כ לא ניכרו החלקים מעולם ושייך ברירה וגם התבלין בטלי בתבשיל רק לחוש שתעשה קדירה בשותפות. וא"כ ממנ"פ אם תתן חלקה בבשר הרי תוכל לברור שלה ואם יקנו בשר בשותפות שייך לומר ברירה כיון דלא ניכרו החלקים מעולם רק בעיסה דרך שכ"א ניתנת מדת קמח שלה ומערבין החלקים ואח"כ חולקין ובכה"ג ל"ש ברירה כיון דניכרו החלקים. וא"ש דברי רש"י. ודו"ק היטב

ויצא לנו דין חדש אם עירבו שנים חבית יין שכ"א היה לו חלקו מיוחד וניכר ואח"כ עירבו בהא לכ"ע חבית אסורה. כיון דהוכרו מעיקרא החלקים לא שייך ברירה

דף ל"ט ע"א בתוס' בד"ה משום כו' וא"ת הא פרישית לעיל דלא שייך דשיל"מ רק במינו עכ"ל. כבר כתבתי בילדותי בחדושי ליו"ד דטעמא בעי. וי"ל דטעמא משום דבמינו הטעם מתחזק אבל באינו מינו בטל הטעם לגמרי ואין זכר שם האוסר עליו לכן אם ביצה נתערבה שהיא דבר שיל"מ ויש ששים כנגדה לא מחמרינן בדשיל"מ דבטל ואבד שם האיסור לגמרי אבל היכא שנותן טעם אדרבא באינו מינו כ"ש דלא בטיל דשיל"מ שהרי נרגש הטעם ואינו בטל במיעוטו מכ"ש אי טעם כעיקר דאורייתא דשייך שפיר עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר. ובזו צדקו דברי הרי"ף ג"כ דמחשיב פת שאפאו עם הצלי לדבר שיל"מ אעפ"י שהוא אינו מינו כיון דהריח ניכר. ודברים ברורים הם. ונראה דאפילו הני רבנן דקשיא להו יודו דשייך דבר שיש לו מתירין באינו מינו היכא דהוה דבר שיל"מ. רק הכא בשביתה שאין כאן איסור. משמע שתקנה שביתת העיקר ויתבטל הטפל לגבי העיקר. וכמ"ש התוס' לעיל

במשנה בפירש"י בד"ה ושלהבת כגון הדליק נר בשלהבת חבירו אינו מעכב באיסור תחומין עכ"ל. ויש לדקדק דבגמרא איתא חמשה דברים נאמרו בגחלת וכו' גחלת של ע"ז אסורה ושלהבת מותרת. והט"ז יו"ד (ר"ס קמ"ב סק"ג) כתב דכשהשלבת קשורה בגחלת פשיטא דאסור לחמם משלהבת גרידא. וא"כ בע"ז הא דשלהבת מותרת היינו שלהבת שאינה קשורה בגחלת. וכ"כ הט"ז יו"ד (סי' רכ"א סי"ג) דבמודר הנאה דוקא כה"ג מותר וא"כ גם לענין תחומין משמע דמיירי דמותר דוקא באינה קשורה