שמחת יום טוב קנב

איך אפשר שנאמר שיתבטל הממון וכיון דמצד הממון לא מסתבר שיגרום ביטול נמצא שההפרש מצד הממון אינו גורם ביטול רק שתאמר במשנה שמצד חילוק המין יתבטל. וע"ז שפיר נימא דהוה דומה בהיתר הוה כאילו דומה במין. מעתה לא יקשה על ר' אבא חטין בשעורין נמי דניהו ודאי שהחילוק בעלים לא יגרום ביטול מ"מ מין בשאינו מינו בטל שפיר כיון דחלוקים במין גם חלוקים באיסור והיתר. ואינו מדמה ר' אבא רק המשנה ששוין באיסור והיתר הוה כמו מין במינו אבל ר' אבא מדמי דמיון בהיתר כמו דמיון במינו ובחיטין ושעורין כשיש הפרש גם באיסור והיתר וגם במין ודאי בטל . אף דאין חילוק בעל הממון גורם ביטול מ"מ חילוק המין והאיסור גורם ביטול. ומיושב קושיית מהרש"א ומהרש"ל דלא בא ר' אבא לומר אלא שחילוק בעלים אינו גורם ביטול וממילא במשנה הו"ל כמין במינו. ובחטין ושעורין בהיתר בהיתר באמת לא בטיל רק באיסור והיתר שחלוקים במין ובאיסור. ולא בא ר' אבא אלא לומר דחילוק בעלים אינו גורם ביטול היכא דלא הוה בטל בלא חילוק בעלים

אמנם כל זה סברת ר' אבא אבל הני דמוכחי עלים אינם מודים כלל בסברת הר"ן. וכמ"ש בחידושי ליו"ד. דבפרק הזהב מוכח דדשיל"מ אינו אלא מדרבנן ולסברת הר"ן ראוי שיהיה מן התורה כמו לר"י מין במינו לכן ס"ל דאפילו נודה לסברת הר"ן בזה דדמיון היתר בהיתר הוא כדמיון המין. וא"כ היה שפיר במתניתין שאף שהוא מין בשאינו מינו מ"מ לר' יהודה י"ל כמו דלא קפיד ר' יהודה אחלוקת ההיתר והאיסור מ"מ כל שהוא מין במינו לא בטיל כמו כן במתניתין לא יקפיד על חלוקת המין מאחר ששוין בהיתר כסברת הר"ן. אבל לרבנן ס"ל אפילו במין במינו בטיל ודבר שיש לו מתירין לא הוה רק חומרא דרבנן, ולא החמירו רק במין במינו ממש. וכיון דכל מב"מ בטל אפילו יהיה דומה לגמרי הן באיסור והיתר הן במין מ"מ לא דמי לעולין דחולין מקדשים לא גמרינן. או משום דבעולין ליכא שום הפרש. וכאן שדנין שיתבטל כמו בתחומין מ"מ יש לזה תחום אחר ולזה תחום אחר ואינן שוין לגמרי לכן בטיל לרבנן ואין כאן רק חומרא דדבר שיל"מ וזה לא מצינו רק במינו שאינו מבטל הטעם רק מחזק. אבל באינו מינו לרבנן אף ששוה בהיתר כיון דדשיל"מ דרבנן אין לגזור באינו מינו כמו בכל דבר שיל"מ שבטיל באינו מינו. ובמילתא דרבנן אין לחלק בסברא שדומה מצד כהיתר לענין דבר שיל"מ נחמיר לקרותו מב"מ. דבשלמא לר' יהודה דס"ל מין במינו לא בטיל ראוי שיהיה דין דמיון שיש באיסור והיתר למב"מ. אבל בדרבנן לא דייקינן כולי האי. וכל שהוא מין בשאינו מינו אינו ראוי לגזור דשיל"מ בשביל הדמיון בהיתר. והדברים עמוקים ונכוחים למבין דברי חכמים וחידותם. שאין מובן כלל בש"ס עפ"י פשוטו

עוד אפשר לומר סברת ר' אבא דס"ל דלעולם כשדנין על חיוב הממון דומה למין במינו שאין דנין רק על ממון של זה מעורב עם ממונו של זה ואפילו חטין בשעורין כשדנין על שווי מקרי מין במינו. לכן בממון לעולם מקרי מין במינו ואינהו קאמרי מ"ש חטין ושעורין משום דבעלמא כשאין דנין על חיוב הממון נקרא מין בשאינו מינו הכי נמי הכא אפילו תאמר חיוב הממון נקרא מין במינו לרבנן מבטל בטל

עוד י"ל לבאר הדמיון והוא דר' אבא ס"ל דודאי דלענין איסור אמרינן חד בתרי בטל מ"מ פשיטא לן דאם נתערב קב חטין שלו בשל חבירו דאינו פטור מן התשלומין דהא אפילו אם נתבטל האיסור חד בתרי דעת התוס' בפ' גיד הנשה דאסור לאוכלו בבת אחת דודאי אוכל איסור רק בזה אחר זה דיש לתלות לעולם שאוכל ההיתר וא"כ פשיטא שמחוייב לשלם לו אלא דאיכא למיבעי אם רוצה לשלם לו וזה רוצה דוקא בגוף החטין בזה היה אפשר לומר שבטל וישלם לו הדמים ששוין. ובזו יש לומר סבירא ליה לר' אבא שאמר הרי שנתערב לו קב חטין שלו בעשרה קנין של חבירו אף דפשוט שצריך לשלם לו מ"מ יאכל הלה וחדי דייקא הייני שיאכל גוף החיטין בזו ס"ל לר' אבא כיון דמין במינו לא בטל צריך ליתן לו חלק בגוף החטין כיון דמין במינו לא בטיל ואיתא לחלק חבירו. והנה במשנה במים ומלח ס"ל ספיר שדומה למין במינו שאם לש עיסה במים ומלח של חבירו או שעשו שותפות ואינו מכוון לגזול שיקנה בשינוי צריך לתת לו חלק בגוף העיסה כיון שכל התהוות העיסה על ידן לאו כל כמיניה לסלקו בדמים כיון שהסכימו על השותפות. ולזה גם כאן לא שייך ביטול ואינהו קאמרי כיון דס"ל בחטין ושעורין דבטל וסגי לסלוקי בדמים כיון שהוא אינו מינו גם בחטין בחטין בטל לרבנן וכאן לא עדיף מים בעיסה ממין במינו דלרבנן בטל ובזה יש ליישב קצת הדמיון מבורר צרורות דכמו שהצרורות יש להם דין חטין שחייב עליהם דמי חטין כמו כן המים והמלח דין עיסה יש להם ואינם בטילם. זה מחדושים ישנים מזמן רב

וכעת אשר זיכני ה' ללמוד שיעור קבוע ולחבר על מסכתא זו אכתוב הנוסף ליישב קושיית המהרש"ל הרי במשנה אינו מינו. וי"ל הסברא דס"ל דבחטין בחטין פשיטא דלא שייך שתבטל מטעם שהרי יאכל הלה וחדי. ואין לומר שמתבטלין כיון דהו"ל מין במינו מקרי אוכל חטין של חבירו וכיון ששם האכילה ע"ש חטין ודאי הרי אוכל של חבירו משא"כ האכילה נקראת ע"ש החטין. אף שמרגיש טעם השעורין. מ"מ לא נקרא אכילת שעורין רק אכילת חטין שמרגיש בהם טעם שעורין אבל החיטין שאוכל הם שלו ואוכל חטין שלו. אבל בעיסה לא שייך לומר שאוכל עיסה שלו שלא היה לו עיסה מעולם רק קמח נמצא שאוכל מה שנקרא עיסה. ומבלעדי חבירו לא יצדק עליו שם עיסה או לחם. א"כ השם נקרא על שם חבירו. ואינהו ס"ל בחיטין בחיטין דלרבנן בטל נקרא האכילה על חיטין שלו. ושפיר היה לו להתבטל לענין תחומין

עוד י"ל דבלא"ה לפמ"ש התוס' ביבמות בפ' הערל (דף פ"ב) דקשה בחטין ושעורין הא ניכרין וע"כ בקמח איירי. וא"כ י"ל דקמח בקמח מקרי לענין מין במינו דלא בטל יש לו דין לח בלח דביבש לא שייך מין במינו לא בטל. ומ"מ לענין טעם כעיקר אינו נותן טעם בצונן וא"כ מיושב קושיית המהרש"ל דבמשנה הוה אינו מינו וגם קושיית המהרש"א בשעורין מקרי אינו מינו ולפ"ז לק"מ דכאן ודאי י"ל דטעם כעיקר לא בטיל כמו מין במינו לר' יהודה. אלא דבקמח בקמח שמתערב יפה לענין מין במינו דלא בטיל יש לו דין לח בלח. דהא ר' יהודה יליף מדם הפר ודם השעיר דמין במינו לא בטיל. והתם צונן הוא. אבל לענין טעם אינו נותן בצונן. ולהכי במים ומלח שנותנין טעם ע"י בישול ואפיה הו"ל כמו מין במינו. ואינהו אחיכו עליה דס"ל דלרבנן מבטיל בטל. ודו"ק היטב

בתוס' בד"ה נהי כו' מכאן נראה דהלכה כרבנן עכ"ל לכאורה הכא קאי לרבנן דר' יהודה במתני' לכן קאמר לרבנן בטיל ואין ראיה דהלכה כרבנן במין במינו דשמא הלכה ובפירש"י. ועיין בתוס' פ' ג"ה (דף צ"ז)

בגמרא אלא הא דאמר רב חסדא נבילה בטלה בשחוטה ה"נ באית לה תובעין לא בטלה. והקשה המהרש"א דלמה פריך דוקא מרב חסדא תקשי ליה מכל איסור שבטל נימא באית ליה תובעין לא בטיל. ונראה ליישב ע"פ מה שנסתפקתי אם יש לאחד חתיכה שאסורה ונתערב לו בשתי חתיכות היתר של חבירו באופן שהדין חד בתרי בטל וגם אותה חתיכה מותרת אם תובע בעל החתיכה האסורה דמי החתיכה האסורה דמי חתיכה שלו אם צריך לשלם לו דמי החתיכה כפי מה שהיא שוה לאכילה. מיהו באיסורי הנאה נראה שאין לו שום תביעה על חבירו דאין