שמחת יום טוב קנא

ואי משום הואיל הא ס"ל יש ברירה והוברר למפרע שבישל לשבת. מיהו לפמ"ש התוס' לא תליא בשתי קדושות כמ"ש בחידושי במק"א. עכ"פ י"ל לדידן דבהא לא מקילינן כיון דהשחיטה דאורייתא רק משום אין ברירה ואמרינן הואיל ויכול לשוחטה במקומה. א"כ י"ל לר' אושעיא באיכא שמא דאורייתא לא מקלינן שפיר כ"ש הכא דסתרי אהדדי דנאמר ברירה. וצריך לומר הואיל לשוחטה בביתו שפיר הו"ל דררא דאורייתא. וצדקו דברי הרי"ף שר"א ס"ל בשיטתיה דרב גם בבהמה. ודו"ק היטב

עוד נוסף לי ליישב הרי"ף והרמב"ם דקשה מאי פריך לאיסור מוקצה לא חששו נימא מוקצה קיל דבשבת קיי"ל כר"ש רק ביו"ט דלא אתי לזלזולי א"כ הוי קיל מתחומין . מיהו הקושיא לרב לשיטתיה דס"ל כר"י לגמרי ואנן דקיי"ל כר"ש לא קשיא. ושפיר יש לחלק בין מוקצה לתחומין דאסור נמי בשבת

בפירש"י בד"ה לאיסור מוקצה אנן סהדי דכל חד מינייהו אקצי. כבר תמהו התוס' על פירש"י דלמה יהיה איסור הא אפילו חלקו של חבירו ג"כ אין בו איסור דמשלחין מנות. ואפשר ליישב פירש"י דקשיא מאי קאמר דינקי מהדדי נימא גם על חלק יניקה ברירה שהוברר של זה חלק יניקה שלו וזה ג"כ בכלל ברירה. וצ"ל דכיון שלא היה בעולם לא שייך ביה ברירה. וא"כ י"ל ודאי הא דמשלחין מנות היינו משום דמסתמא דעתו שלמי שירצה לשלוח יהיה מוכן לו. והשתא דעל חלק יניקה ס"ל דלא אמרינן ברירה קשיא ליה ניחוש לאיסור מוקצה וגם על משלחין קשיא באמת. אע"כ דלא חיישינן להכי

גם י"ל דס"ל כדאיתא בחולין (דף י"ד) דבהמה עומדת לאכילה ועומדת לגדל נשחטה הובררה. והשתא קשה ליה אם לקחו בהמה בשותפות לא שייך ברירה דשמא השני קנה לגדל ואפילו אם השני באמת קנה לגדל לא מצינו שיהיה נתלה בשני רק כיון שהוא קנה לאכילה ומכריח לחבירו לשחוט מה שרצה דוקא לגדל בגוד אגוד וכדומה או ששחטה שלא מדעת חבירו כלל ואפ"ה שרי כיון דחלקו קנה לאכילה וא"א לכזית בשר בלא שחיטה. והשתא קשיא ליה אם חבירו קנה לגדל גם חלקו יהיה אסור מטעם יניקה. ולפ"ז אפשר דאנן קיי"ל סתם בהמה לאכילה ל"ק כלל קושיא זו. וצדקו דברי הפוסקים כרב ולא מטעמיה דודאי רב דס"ל ברירה אפילו בשל תורה שפיר י"ל דסתמא עומדת לאכילה ולגדל רק דאמרינן ברירה. א"כ למ"ד אין ברירה ע"כ לומר דס"ל סתם בהמה לאכילה דאל"כ איך שחטינן בהמה. א"כ אנן דקיי"ל ברירה רק לקולא א"כ היכא דהוי קולא לומר אין ברירה אמרינן אין ברירה. א"כ ל"ק קושית רב כהנא ור"א בשותפין שמא קנה חבירו לגדל כיון דסתמא לאכילה קיימא

עוד י"ל דקשיא מאי פריך לאיסור מוקצה היכי מדמי איסור מוקצה שהיו צריכין לגזור שלא לשחוט שום בהמה לאיסור תחומין שהוא במקרה שקנו בשותפות ותחומו של זה לא כתחומו של זה. לכן אפשר לומר דקשיא ליה דאם תחוש לתחומין של השותף א"כ כל בהמה לא יוכל להוליכה לתחומה שהרי צריך ליתן מתנות כהונה וא"כ יצטרך לחוש לשביתת הכהן שהרי עיקר קניית התחום בין השמשות ואם היה שוחטה מ השמשות היה צריך לחוש לשביתת הכהן א"כ תחומין נמי כלא אפשר דמי. מיהו י"ל דתליא אי מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמי צריך לחוש לשביתת הכהן משא"כ כמי שלא הורמי דמו א"צ לחוש לשביתת הכהן. א"כ י"ל שאני מוקצה דלא אפשר שלא לשחוט שום בהמה לפי' התוס' לכן לא גזרו משא"כ תחומין. וא"כ י"ל בשיטת הרי"ף דס"ל מתנות שלא הורמו כלא הורמו דמיין כדאיתא (ספ"ב דקדושין) אם כן ממילא לא דמי תחומין למוקצה. מיהו הרמב"ם פסק כמי שהורמו דמי (בפ"ה) מאישות

ואפשר לומר דבראש הגירסא ישראל ונכרי. ואפשר הטעם דבישראלים שותפין י"ל דהכהן יש לו חלק בשביל המתנות א"כ היה צריך לחוש לשביתת הכהן משא"כ משתתף עם הנכרי פטור. והטור לא חילק היינו משום דנהיג השתא בח"ל לפטור מן המתנות כמ"ש בטיו"ד (סימן ס"א). כ"ז יש לומר דרך פלפול

דף ל"ח ע"א בגמרא אמר שמואל שור של פטם הרי הוא כרגלי כל אדם וכו'. וקשה הא שמואל לית ליה ברירה בחבית ואם נעמידו כרגלי כל אדם צריך אתה לומר בו ברירה. וראיתי בר"ן דמחשיב ליה כהפקר והוא דחוק דהא באמת יש לו בעלים. לכן נ"ל דשמואל מודה בהך ברירה דדוקא לעיל שהחבית מעורב ואתה צריך לעשות לו תקון ע"י החלוקה ביו"ט בהא ס"ל לשמואל דחבית אסורה שהרי עכשיו הוא מעורב ואתה צריך לעשות תקון ע"י ברירה לאו כל כמיניה לברור וליחד חלקו אבל הך ברירה ס"ל שפיר רק שאם לקחו בשותפות ובאים לחלוק ביו"ט ע"י ברירה בזו ס"ל שמואל אין ברירה כיון שהחלקים מעורבים . ובהכי ניחא תמיהת התוס' לעיל למה ס"ל לשמואל גט ש"מ. ולפמ"ש ניחא דהך ברירה שפיר ס"ל לשמואל כיון דאינו מברר דבר מדבר וממילא מבורר הגט אח"כ ואינו עושה שום פעולה לברור. בהא שפיר ס"ל לשמואל ברירה רק בדבר שהוא מעורב ובאמת יש לשניהם חלק בו רק כשחולקין נימא הוברר ברירה זו לא ס"ל דכשהיה מעורב הרי היה לכל אחד חלק בו ועל ידי הברירה נדחה חבירו מחלקו ברירה כזו לא ס"ל לשמואל. ודו"ק

ע"ב בתוס' בד"ה הרי כו' אבל איסור התחומין אינו בא אלא מחמת ממון כו'. והקשה המהרש"א א"כ תקשי אפי' חטין ושעורין דהוה מין בשאינו מינו מ"מ הא חיוב ממון לא בטל. גם מהרש"ל הקשה איך מתרץ ר' אבא על המשנה דאיירי מין בשאינו מינו דבטל גם לפי דמיונו של ר' אבא. גם אינו מבואר היטב דמיונו של ר' אבא וסברת התוס'. ובמה נחלקו. וכבר כתבתי זמן רב הנראה לעניות דעתי דפליגי בסברת הר"ן בנדרים (דף נ"ב) והוא דהר"ן בנדרים חידש ליישב דברי הרי"ף שסובר דפת שאפאה עם הצלי מקרי דבר שיש לו מתירין שיכול לאוכלו בלא בשר . והקשו עליו דדבר שיל"מ ליכא אלא במינו. ותירץ הר"ן ותוכן סברתו דר' יהודה ס"ל מין במינו לא בטל ורבנן ס"ל דבטל והיינו דהיכא דשוה לגמרי בדמיון הוה כמו עולין דלא בטלי לכן ס"ל לר"י מב"מ לא בטיל לפי שהוא שוה בדמיון. אלא דרבנן ס"ל ניהו ששוין בדמיון המין מ"מ יש חילוק ביניהם באיכות שזה אסור וזה מותר. לכן ס"ל דמין במינו בטל אבל כששניהם מותרים ההפרש שיש בין חילוק המינים. מ"מ הם שוים בהיתר כגון פת שאפאה עם הצלי. וכאן מים ומלח הוה כמו ששוין במין. דמה שהם שוין בהיתר משלים החילוק שיש בין המינים. והוה כמו מין במינו

ובזה נבא אל הענין דסברת ר' אבא היתה כסברת הר"ן דקשיא ליה הא דקשיא להו ממים ומלח ליבטל ברובא וקשה הא א"ש בפשיטות דבר שיל"מ לא בטיל כמ"ש התוס' לעיל. לכן הבין ר' אבא סברתם דדבר שיל"מ אינו אלא במינו וזה נקרא אינו מינו. אלא דקשה לר' אבא שסובר כסברת הר"ן דמין בשאינו מינו ששניהם מותרים לא דמי לאיסור והיתר מין בשאינו מינו שיש שני חילוקים מצד המין וגם מצד חלוקת ההיתר והאיסור א"כ י"ל כאן שדמיון שדומין בהיתר משלים הדמיון שהיו דומין במין. ולזה הבין ר' אבא סברתם דכאן הו"ל ליבטל דהוה אינו מינו ואי משום בהיתר מ"מ ס"ל דמה שהם חלוקים בבעלים הוה כמו חלוקים באיסור והיתר והדר הו"ל מין בשאינו מינו שראוי ליבטיל אפילו בדבר שיל"מ. וע"ז בא ר' אבא בדרך תמוה אטו מי שנתערב לו קב חטין בעשרה קבין של חבירו יאכל הלה וחדי כלומר