שמחת יום טוב קנ

אמרינן אין ברירה, שפיר איכא לאפלוגי בין חבית לבהמה. ולא קשה מידי

מיהו הרמב"ם גופיה כתב הטעם משום יניקת תחומין א"כ צריך לתרץ בע"א לשיטת הרמב"ם ונראה עוד דבלא"ה קשה לפמ"ש התוס' לקמן (דף ל"ט) דבמילא ונתן לחבירו דר"נ אמר כרגלי הממלא וכתבו התוס' דטעמא דר"נ משום דס"ל המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו והטעם משום מיגו דאי בעי זכי לנפשיה זכי נמי לחבריה להכי הוי כרגלי הממלא. וא"כ קשה לכאורה כאן בשנים שלקחו הא איתא בב"מ (דף ז') דדייק ממתניתין דשניהם מודים יחלוקו דמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו דאל"כ תיקשי חציה של זה כמונח על גבי קרקע, ודחי דילמא שאני הכא דמיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה, א"כ משמע דשניהם שקונין קנין אחד אין קונין רק מטעם מיגו דזכי, א"כ יהיה כרגלי שניהם מהאי טעמא גופיה, שהרי כל אחד אינו קונה רק בכח מיגו דזכי לנפשיה זכי לחבריה א"כ יהיה ע"כ כרגלי שניהם. וצ"ל דכאן שאני שהרי כבר קנו עיו"ט ועמד ברשותו אלא דמ"מ יש להבין דהא שקנו הפירות שגדילים בשדה אף שלא היו בעולם היינו מטעם דכיון דשלו הוא קניא ליה חצירו הפירות שגדילים בשדהו. והשתא נימא דמה שניתוסף בבהמה אינו לשותפים רק מטעם דחלק הבהמה שכבר קנאו קנה להם מה שגדל והולך וא"כ איך יקנו שניהם חלק הגדל וע"כ נמי מטעם מיגו דזכי לנפשיה וא"כ לא דמי חבית לבהמה. דבשלמא בחבית א"צ לשותפות חבירו וכמאן דפליגי דמי. משא"כ בבהמה מה שקונין שניהם חלק היניקה שמתגדלת הבהמה פ"כ מכח חבירו הוא, א"כ הדר בא הזכיה מכח חבירו. וכיון שע"כ יש לו זכות בבהמה מכחו של חבירו י"ל שהוא כרגלי שניהם. אלא די"ל לרב לשיטתיה דס"ל אדם מקנה דשלב"ל כבר נקנה לו החלק מעיו"ט אף שעדיין אינו בעולם כיון שיש מציאות קנין בדשלב"ל. מה שאין כן לדידן דקיי"ל דאין אדם מקנה דשלב"ל ולא שייך ביה קנין א"כ כל כח הקנין במה שנוסף הוא ביו"ט ע"י שותפות שלו לכן אין לחלק בין מוקצה לתחומין ואף דקודם שבא לעולם משמע דגם לרב יכול לחזור, מ"מ הכא עדיף שאין שייך ביה חזרה. אבל לדידן שאין מציאות קנין לדשלב"ל כל הזכות בא לו ע"י חבירו ושפיר הוי כרגלי שתיהן. מיהו יש לפקפק בזה מכמה טעמים מ"מ לא נמנעתי לכתבו להגדיל תורה

ובאמת י"ל בפשיטות דודאי קשה דבשלמא איסור מוקצה שפיר י"ל שלא חששו שהרי מתבטל השמנונית בבהמה אלא דהוה דשיל"מ. ובאמת נראה לפמ"ש התוספות דהקושיא משום שמנונית א"כ כל בהמה תהא אסורה לשחוט ביו"ט. א"כ נראה פשוט דדוקא בתערובות שהוא במקרה שייך לומר דשיל"מ שיכול להצניע למחר אבל שיאסרו חכמים שחיטה לגמרי ביו"ט להמתין עד למחר זה לא נקרא דשיל"מ כלל שהרי מה שהתירו לשחוט ביו"ט היינו משום דלא מקרי מכשירין שאפשר לעשותן מעיו"ט. ובתבלין שאין מפיגין טעמן באמת אסרו לעיל (דף י"ד) ופשיטא דלא שייך לקרות דשיל"מ שלא לשחוט שום בהמה ביו"ט וא"כ לא פריך מידי דבשלמא לאיסור מוקצה לא שייך לחוש שהרי איסור מוקצה בטל הוא ואי משום יש לו מתירין הא לא שייך אם נאסר כל בהמות ולא יהיה בשרא בת יומא ביו"ט משא"כ תחומין מקרי יש לו מתירין שיכול לאכלו כרגלי שניהן. מיהו לרב לשיטתיה דס"ל מב"מ לא בטיל פריך שפיר הא ע"כ כיון דאיסור מוקצה הוא איסור ולא חששו לו אף שלא נקרא יש לו מתירין בשביל הכי הא לרב מב"מ לא בטיל מדינא משא"כ לדידן דקיימ"ל מין במינו בטיל רק דשיל"מ לא בטיל. א"כ שפיר יש לחלק בין מוקצה, דלא מיקרי יש לו מתירין לתחומין, דודאי מיקרי יש לו מתירין שיכול לאוכלה כרגלי שניהן כמו במע"ש בירושלים וכדפרישית. וא"ש ולק"מ

ועוד י"ל דס"ל כפירש"י דמוקצה הוה מה שמקצה כל אחד חלקו מחבירו . והתוס' הקשו עליו ממשלחין. וי"ל דכיון דכ"א היה דעתו להוליכו במקום שביתתו ותחומו. הרי אקצי מדעתיה חלק חבירו שלא היה דעתו לאוכלו רק במקום תחומו. מ"מ יוכל לאכול כאן אם רוצה. וא"כ לא קשיא ממשלחין שלא אקצי דעתו ממה שישלח לו חבירו. וא"כ י"ל אי אמרינן הואיל אי מקלעי ליה אורחים לא מקרי מוקצה דאף שגמר בדעתו להוליכו מ"מ אי מקלעי ליה אורחים דעתו לאכול כאן . וא"כ תליא בהואיל. וי"ל רב דשתיק לית ליה הואיל ואנן קיי"ל הואיל אי מקלעי ליה אורחים וליכא איסור מוקצה

ועוד נ"ל לפמ"ש הר"ן דהיתר בהיתר לא בטיל. וא"כ י"ל דאיסור מוקצה בטל דהוה איסור בהיתר ולדבר שיש לו מתירין לא חששו בכה"ג כמ"ש המפרשים שלא היה ניכר מעולם. אלא דקשה נימא שגם היניקה תתבטל. וי"ל דהיניקה לא בטלה שהרי במקומה הוא היתר בהיתר ולא בטיל אבל מוקצה הוה איסור בהיתר ובטל שפיר והיתר בהיתר לא בטיל. כמ"ש הר"ן בנדרים דהוה כמו פולין דלא בטלי. וצ"ל הקושיא הוא לרב לשיטתיה דס"ל מין במינו לא בטיל. אבל לדידן שפיר י"ל יניקת תחומין לא בטיל דהוה היתר בהיתר. אבל במוקצה בטיל שפיר. ולק"מ דרב לשיטתיה הוא דשתיק. ולפי מאי דקיי"ל מין במינו בטל לא קשיא מאיסור תחומין כלל. ודו"ק

נוסף לי עוד ליישב לשון הרי"ף שהביא הרא"ש וכיון דקם ר"א בשיטתיה דרב הלכתא כוותיה דרב. והוא תמוה כיון דפסקינן כר"א מה צריך סעד בזה לתמכו במה דקם בשיטתיה דרב. ונראה דודאי קושית הרא"ש הא בלא"ה הלכה כרב באיסורין ומה צריך לפסוק. לאו קושיא הוא כלל דהא רב ס"ל ברירה אפילו בדאורייתא ואנן פסקינן בדאורייתא אין ברירה אם כן דבר גדול השמיענו כזאת דבדרבנן קיי"ל יש ברירה. ומה שהקשה מה ענינו לכאן . י"ל ג"כ דהא כבר כתבתי במגן אלף (סי' תמ"ח) שדעת הכ"מ הא דפסקינן בדרבנן יש ברירה ובדאורייתא אין ברירה היינו מספיקא וא"כ ס"ד בדשיל"מ דספיקא דרבנן נמי הוא לחומרא ס"ד להחמיר קמ"ל דמ"מ בדרבנן יש ברירה להכי קנה מקומו כאן

וליישב הרי"ף נראה דהא גופא הוכיח הרי"ף דרב אושעיא נמי קיי"ל כרב. ונראה דבלא"ה יש סתירה בפירש"י דלעיל (דף י') פי' חכמים גזרו על סוף טומאה לצאת וכאן מסיק דהלמ"מ הוא. ואפשר דכוונת רש"י לעיל דגזרו חכמים על הרבה פתחים ואי משום סוף טומאה לצאת לא גרע מאילו נתערבו כלים מכל פתחים שאין סברא לטמא כולם שאין סופו של מת לצאת רק בא' מהם. וא"כ הו"ל למימר בפתחים ביטול רוב. לכן פירש שהוא דרבנן היינו התערובות. וכאן פי' על גוף הטומאה הלכה למ"מ

אמנם נראה להוכיח מן הסוגיא דסוף טומאה לצאת דרבנן הוא והוא דקשה בש"ס דבעי למימר איפוך ור"י ס"ל יש ברירה ופריך הא ר"י ס"ל אחין שחלקו לקוחות וכ"ת בדרבנן אית ליה ברירה. והוא תמוה כיון שבאת לסברא לחלק בין דאורייתא לדרבנן א"כ ל"ל לומר איפוך כלל וכמסקנת הש"ס באמת. אלא נראה דסט"ל נמי דרבנן. ולהכי ניחא ליה לומר איפוך דר' יוחנן ס"ל בכל מידי דרבנן ברירה. אבל ר"א ס"ל אין ברירה בסוף טומאה לצאת אין ברירה ע"כ אפילו בדרבנן ס"ל אין ברירה. והשתא י"ל פ"פ מה דפרישית לעיל דלפ"ז שינויה דש"ס בדאורייתא אית לים ברירה דאף דסוף טומאה לצאת דרבנן מ"מ גוף טומאת מת דאורייתא. והשתא למ"ש לעיל דאם דנין על השחיטה הוי דאורייתא רק משום הואיל ואי יש ברירה לא שייך הואיל . וקשה לפ"ז לרב דס"ל שתי קדושות איך אופין מיו"ט לשבת