שמחת יום טוב קמט

דלא כב"ה. כן נ"ל ברור כוונת התוס', ודו"ק היטב

ע"ב בגמרא אתמר שנים שלקחו חבית ובהמה בשותפות רב אמר חבית מותרת ובהמה אסורה ושמואל אמר חבית נמי אסורה מאי קסבר רב אי קסבר יש ברירה אפילו בהמה תשתרי ואי קסבר אין ברירה אפילו חבית נמי אסורה. ויש לדייק על הלשון דבבהמה אמר תשתרי ובחבית אמר אסורה. ונראה דודאי יש לדקדק בלא"ה הו"ל לאקשויה בפשיטות הא רב ס"ל ברירה אפילו בדאורייתא דס"ל האחין שחלקו יורשין הם. וצ"ל דניחא ליה לאקשויי מילתא דרב גופיה שאין חילוק בין חבית לבהמה. ועיין מ"ש בתוס' בסמוך

בתוס' בד"ה ושמואל ותימא כו' וי"ל דוקא בתולה בדעת אחרים כו'. וצ"ע דשם פרש"י תולה בדעת עצמו נראה שהיה מסופק ופוסח על שתי הסעיפים ובחבית מה ברירה יש בזה מבזה דבבהמה י"ל שאין החלקים שוין משא"כ בחבית שמתחלק בשוה ואין עלוי חלקים בו. וצ"ל דשמואל מחמיר טפי בדשיל"מ דמחמרינן טפי מבשל תורה לענין ביטול לכן החמיר גם בזה כיון דיכול לאוכלה במקומה. ועפ"ז אפשר ליישב מה שפסקו כרב והרא"ש הקשה כיון דרב גופיה שתק אלמא אודי להו. ולפ"ז י"ל דודאי לדידן יש לחלק בין ברירה דחבית לברירה דבהמה שאין החלקים שוין ופעמים חולקים אבר נגד אבר אחר רק הכא לרב לא מצי לחלק דרב ס"ל אפילו באחין שחלקו. אבל לדידן י"ל דוקא בחבית אמרינן ברירה משא"כ בבהמה שאין החלקים שוין לגמרי. מיהו לקמן משמע דגם בברירה גמורה פסקינן כרב אושעיא בדרבנן דומיא דמת לקמן

בגמרא אמרי ליה ר' כהנא ור' אסי לרב לאיסור מוקצה לא חששו לאיסור תחומין חששו שתק רב כו'. הנה הרי"ף והרמב"ם פסקו כרב. והרא"ש הקשה עליהם דמשמע דרב איתותב מהא. ונראה ליישב בכמה אנפי והוא דהתוס' פירשו לאיסור מוקצה לא חששו היינו מה שהבהמה מוסיפה שמנונית. ולכאורה י"ל דודאי השמנונית י"ל דבטל במה שבכל גוף הבהמה. וצ"ל דדבר שיל"מ לא בטל. והנה דשיל"מ לא בטל קיי"ל דדוקא באין הפסד בדבר משא"כ ביש איזה הפסד לא הוי דשיל"מ. לכן בכלי שצריך הוצאות להגעילו כתב הרמ"א (בסי' ק"ב) דבטל. וא"כ י"ל דע"כ לא גזרו משום איסור מוקצה. והוא ע"פ מאי דקיי"ל בד' פרקים משחיטין את הטבח עיו"ט ראשון של פסח ושל עצרת ור"ה ויו"ט אחרון של חג. ומפרש הטעם בחולין (דף פ"ג) דמן התורה מעות קונות ואוקמוה על ד"ת משום שמחת יו"ט. וא"כ אם הם שלקחו הבהמה היו קונין במעות א"כ לא שייך לומר שיהיה איסור מוקצה על הבהמה דהא בטל בגוף הבהמה. וע"כ משום דשיל"מ והכא לא שייך דשיל"מ עד למחר דלמחר שכבר עבר יו"ט. א"כ יכול המוכר לחזור בו לגמרי. שהרי אין שייך הטעם לאוקמי אדאורייתא. דהא ביו"ט לא ישחוט הבהמה כלל משום איסור מוקצה. נמצא שאם נאמר שלא יתבטל איסור מוקצה לא יהיה לו מתירין כלל. שהרי אם לא יוכל לסחוט הבהמה ביו"ט בטל מקחו לגמרי. א"כ ע"כ אין ליתן דין דשיל"מ משום איסור מוקצה מחמת שמותר למחר שאם צריך להמתין עד למחר מפסיד מקחו לגמרי משא"כ איסור תחומין ודאי מיקרי יש לו מתירין שיכול לאכלו במקומו כמו גבי מע"ש בירושלים דמיקרי דשיל"מ הואיל ויכול לאכלו במקומו כמ"ש בפ"ב דביכורים משנה ב' ול"ק כלל קושיית הש"ס. וצ"ל דהקושיא שהקשו היינו לרב לשיטתי' דס"ל משיכה קונה כמ"ש בב"מ (דף מ"ח) דרבא דייק מרב דקאמר דוקא כל דמשיכה קונה. ובחולין פרק או"ב מוקיל ר"ה אמר רב בשמשך אלמא ס"ל משיכה בעי אפילו בד' פרקים לכן שתק רב. וא"כ הרי"ף לשיטתיה דפסק כמ"ד מעות קונות שפיר י"ל דאיסור מוקצה ע"כ בטל הוא דאם נאסור לשחוט פעמים שלא קנה רק במעות ולא מיקרי מתירין לכן לא פליג רבנן משא"כ איסור תחומין לעולם מיקרי דשיל"מ. אמור מעתה הרי"ף והרמב"ם שפסקו מעות קונות לא דמי איסור מוקצה לתחומין כלל. וצדקו דברי הרי"ף והרמב"ם. מיהו למ"ש התוס' בעירובין (דף פ"א) דלרב מוקי בזיכה ע"י אחר. וא"כ קשה לפמ"ש הא לא הוי זכות כשאין יכול להוליכה. וי"ל בפשיטות דרב לשיטתיה דסבירא ליה מין במינו לא בטיל אפילו לאו דבר שיל"מ מין במינו לא בטל

עוד נראה ליישב דמהרש"א הקשה לקמן דמסיק דרב אושעיא אית ליה ברירה בדרבנן א"כ קשה לעיל (דף י') דמסיק דלא יטול אא"כ ינענע ולב"ה צ"ל זה וזה אני נוטל וקשה הא בדרבנן אית ליה ברירה. והפ"י תירץ דמוקצה חמיר טפי. ול"נ ליישב דודאי לאו בכל מילי דרבנן פסקינן ברירה דהא הרמב"ם פסק תרומה בזה"ז דרבנן ואפ"ה פסק בכמה דוכתי דלא אמרינן ברירה. אלא שחילוק של הפ"י דחוק. לכן י"ל דודאי בבע"ח דדנין אם יכול לשוחטן ושחיטה היא מלאכה גמורה רק דמותר לצורך אוכל נפש וא"כ כשתמצי לומר שהוא מוקצה ואסור באכילה א"כ עביד מלאכה שלא לצורך אוכל נפש לכן יש לו דין דאורייתא לעיל ולא סמכינן אברירה. שאת"ל דשייך מוקצה עביד מלאכה דאורייתא. אלא דלפ"ז קשה מאי פריך לעיל מ"ש בהמה מחבית הא י"ל ג"כ חילוק זה דבהמה דנין אם נוכל לשוחטה והוא מלאכה דאורייתא משא"כ בחבית שהיין מותר ואין בו דררא דאורייתא כלל להתיר היין. ואין לומר דלענין תחומין לא שייך לומר שהוא מלאכה דאורייתא שהרי מ"מ יכול לשוחטה לאוכלה במקומה. די"ל מ"מ אם אין צריך לבהמה רק דוקא בתחומו א"כ כאן מיקרי שחיטה שלא לצורך. אלא דלכאורה י"ל לזה דלא שייך מלאכה דאורייתא למאי דקיי"מל באופה מיו"ט לחול דלא לקי משום הואיל אי מיקלעי ליה אורחים א"כ גם כאן י"ל אף שא"צ לבהמה דק בתחומו ובמקום של בהמה א"צ לה כלל. מ"מ י"ל הואיל אי מיקלעי ליה אורחים וישחטנה במקומו לצורך אורחים. מיהו לזה י"ל ודאי למאי דמסיק דדוקא בדרבנן מקילינן בברירה א"כ י"ל ודאי הא דבאופה מיו"ט לחול לא לקי משום הואיל ומשמע דאיסורא דאורייתא נמי ליכא דהא אמרינן דלכך אופין על ידי עירובי תבשילין בפסחים (דף מ"ה). וא"כ משמע דליכא איסורא דאורייתא היכא דשייך הואיל. מ"מ י"ל דמ"מ מקשה איך יהיה היתר סוף סוף הרי עכשיו שלא באו אורחים יאפה שלא לצורך היום. וצ"ל דהא גופא תליא כיון דבאורייתא לא אמרינן ברירה. וא"כ י"ל אף שלא באו אורחים מ"מ כיון דבשעת אפיה הוי שייך הואיל לא אמרינן ברירה למפרע אפילו לחומרא. וגם הב"ש כתב (בסימן קל"א) דבכמה דוכתי פסק הרמב"ם אפילו לקולא לא אמרינן ברירה. והשתא שפיר י"ל דבחבית שפיר אמרינן ברירה, משא"כ בתחומין לפעמים צריך לבהמה דוקא במקום תחומו ואיכא מלאכה דאורייתא בשחיטה אם תהיה כרגלי שתיהם, וע"כ לומר שיכול לשוחטה במקומה והיינו ע"י הואיל א"כ הוי תרי קולי דסתרי אהדדי. שאת"ל ברירה לא שייך התירא דהואיל דמ"מ כשנתברר שא"צ לבהמה במקומה מיקרי שחיטה שלא לצורך וע"כ תאמר משום הואיל ואם נאמר יש ברירה לא מהני התירא דהואיל כלל. דכשלא באו אורחים הוברר למפרע דהוה שחיטה שלא לצורך, וכיון דהוה תרתי דסתרי לא אמרינן ברירה בבהמה בכה"ג. משא"כ בחבית דנוכל להתירו בעינא וא"צ שיהיה ההיתר ע"י מלאכה גמורה ממילא בכל גווני שרי. אלא דרב לשיטתיה לא מצי לתרוצי הכי דכבר כתבתי רב לשיטתיה ס"ל אחין שחלקו יורשים הם וס"ל אפילו בדאורייתא ברירה משא"כ לדידן דקיי"ל בדאורייתא אין ברירה. ומסקנא דסוגיא לעיל (דף יו"ד) דלענין שחיטה