שמחת יום טוב קמח

ועוד קעביד מצוה היינו שהוא עצמו עושה המצוה ע"י עצמו והכי קאמרי התוס' שמצוה לו לישא אחרת כשאין לו בנים. ועוד קעביד מצוה שעושה בעצמו וכפר בעדו ובעד ביתו אף שאפשר שכהן אחר שהופרש יעבוד מ"מ עביד מצוה בעצמו מ"מ אין דעתי נוחה בכך. וצ"ע. ואולי ועוד ט"ס. מיהו מהרש"ל ביש"ש העתיקו. ועיין בסמוך

בא"ד דחד מתרי טעמי נקט עכ"ל. ומהרש"ל ביש"ש השיג ע"ז דאיך שייך חד מתרי טעמי דכיון דאמר אין שבות במקדש משמע דבמדינה אסור. ולק"מ דהך אין שבות במקדש היינו דמצוה דצורך מקדש חשיבא לדחות השבות ובמדינה ביש לו אשה ובנים באמת אסור והה"ד בבנים לחוד אסור במדינה דלא שייך וכפר בעדו רק בכהן במקדש ואפילו יש לו בנים שרי דהוא דבר מצוה שבמקדש ואין שבות במקדש ובמדינה לא שייכא מצוה זו כלל וממילא אסור במדינה. ואפשר לומר דר"נ אינו מתיר רק לקדש דיש לחוש שמא יקדמנו אחר אבל לכנוס אסור אפילו לדבר מצוה. וא"כ ביה"כ כל כמה דלא כניס לה לאו ביתו הוא וזה אסור אפילו לדבר מצוה. ולהכי צריך הירושלמי לטעמא דאין שבות במקדש

דף ל"ז ע"א בגמרא דאית ליה אשה ובנים. משמע אף שקיים פריה ורביה חשיב אשה דבר מצוה כיון דאסור לישב בלא אשה. אבל מצות לערב לאו מצוה גמורה מקרי. כמו שפירש"י

בפירש"י בד"ה תני כו' דאיכא למימר לא מוכחא מילתא כו' עכ"ל. הא דלא פירש"י בפשיטות משום שמחת יו"ט דכהן ס"ד דשרי נראה דס"ל דא"כ לימא בפשיטות אע"ג דלית ליה למיכל וצריך להפריש אפ"ה אסור והוה שמחת יו"ט דנפשיה וע"כ פשיטא לן דבהא אסור דהוה תקון לכן פירש"י דליתן לכהן לא מחזי כמתקן. מיהו הא גופיה קשיא לי אמאי פשיטא ליה כולה האי שאין להגביה תרומות ומעשרות כשהוא מתקן הנשאר וכי מה מלאכה יש בזה עד דנימא דלא צריך לאשמועינן ואפשר דכבר נשמע מן המשנה לעיל בס"פ המביא דעומד אדם על המוקצה בע"ש בשביעית משמע בשאר שני שבוע אסור משום דאין מעשרין דאל"כ משכחת לה נמי בשאר ימות השבוע כיון שיכול לעשר בשבת מיהו אכתי לא מוכח ביו"ט. די"ל ביו"ט שרי טפי משום שמחת יו"ט. ועוד דמקח וממכר שמעינן טובי ממתני' דס"פ א"צ במשניות טובי ולא פריך פשיטא. לכן נ"ל דלא גרסינן פשיטא וגם לא נצרכה לא גרסינן וכן משמע מפירש"י. ותימא שלא הרגישו בזה מפרשי הש"ס. ומ"מ פירש"י דחוק. ולולי פירש"י הים נ"ל תניא רב יוסף אפילו ליתנן לכהן בו ביום דלא מבעי' ההפרשה שאסור אלא אפי' הנתינה אסור כסתמא דמתני' לעיל (דף י"ב ע"ב) דבתרומה לכ"ע אין מוליכין והה"ד ליתן לכהן בביתו כמ"ש התוס'. ואע"ג דאנן קיימ"ל כר' יוסי מ"מ סתמא דמתני' לעיל דאין מוליכין תרומה לכ"ע וברייתא דרב יוסף נמי תני הכי. ולא מייתי לה הש"ס רק לפרושי מתני' ולאסוקי דפירי דטבילי האידנא מפרשינן מינה חלה ויהבינן לכהן וא"צ לדחוק כלל. כן נ"ל ברור לולי פירש"י

בגמרא א"ר יוסף לא קשיא הא ר"א הא ר"י. התוס' שבת (דף קכ"ד) אפשר הקשו איך אפשר דהך דאין בין יו"ט לשבת אלה אוכל נפש אתיא כר"א הא דייקינן שם דלעניין מכשירין זה וזה שוין ור"א ס"ל מכשירין אפילו אפשר לעשותן מעיו"ט שרי כדאיתא בפ' תולין (דף קל"ז). ונדחקו. ולפענ"ד יש ליישב דודאי לכאורה אינו דיוק הא לענין מכשירי אוכל נפש הוא דלא כר"י וקשה דילמא אפילו ר"י הוא רק כלום הסירה התורה מכשירין אלא בשביל שאוכל נפש התירה התורה . וא"כ כבר הוא בכלל אוכל נפש דאוכל נפש מותר ועשתה התורה מכשירין כאוכל נפש עצמו משא"כ בשבת דאוכל נפש אסור אין מקום להתיר מכשירין מיהו לר' יהודה אי אפשר לומר דאוכל נפש גם מכשירין בכלל שעשתה התורה המכשירין כאוכל נפש עצמו ובכלל אוכל נפש הוא דהא יש חילוק דאוכל נפש שרי אפילו אפשר לעשותן מעיו"ט ומכשירין באפשר לעשותן מעיו"ט אסורים. א"כ ע"כ אוכל נפש הוא מילתא אחריתא ומאוכל נפש אין מכשירין בכלל. אבל לר"א דס"ל שאין שום חילוק בין מכשירין לאוכל נפש היינו שפיר בכלל אוכל נפש אלא דלא ניחא ליה לאוקמא כר"א דוקא. וטפי ניחא לאוקמה כרבנן

ועפ"ז נ"ל ליישב מה שהקשו התוס' ר"פ תולין דתקשי לר"א איך יתרץ הוא ולא מכשיריו. ולפ"ז ניחא דנראה דר"א דמתיר מכשירין הוא כעין סברא דדבר הגורם לממון כממון דמי ובמשביע ע"א חייב דמקרי גורם לממון שמא לא ישבע וכאן נמי המכשירין מקרי גורם לאוכל נפש כמו לגרוף התנור שכתבו התוספות לעיל (דף כ"ח ע"ב) בד"ה גריפת והגריפה גורם לאוכל נפש שיבא הוה כאוכל נפש עצמו. ומ"מ מצינו בשבועות (דף ל"א) דגורם דגורם פטור. ואם כן י"ל לר"א ס"ל דבר הגורם לאוכל נפש כאוכל נפש דמי לכן הוה כמו אוכל נפש עצמו והוא ולא מכשיריו אתי למכשירין דמכשירין כגון שצריך כלי לגרוף בו את התנור זה נקרא מכשירין דמכשירין כעין גורם דגורם. ע"ז כתב הוא ולא מכשירין דמכשירין דהוה גורם דגורם אבל דבר הגורם לאוכל נפש הוה כאוכל נפש עצמו. וא"כ קושיית התוס' ג"כ. ודו"ק היטב

בתוס' בד"ה ורמינהו משילין ולכך לא מייתי מהוצאה שהוא דאורייתא עכ"ל. וכ' מהרש"א פירש דאיכא למימר דלענין דאורייתא יש חילוק בין שבת ויום טוב אבל מדבריהם לא חלקו והא דלא פריך במגילה מהוצאה שהיא דאורייתא היינו משום דאיכא למימר איפכא דבמגילה איירי במילי דרבנן. וזהו דחוק . גם קשה מה שהקשה מהרש"א דמהני תרתי איכא לאקשויה ממנ"פ ממשילין והוצאה אהאי דמגילה. והמהרש"א דחק . והנלענ"ד דבלא"ה צריך להבין מה שהקשו התוס' תימא דאמרינן במגילה אין בין יום טוב לשבת ואמאי לא שן וקשה הא כבר שני ליה כאן. מיהו נראה דדרך הש"ס לדקדק אגופא דמתני' כמאן אתיא. וה"ל לדקדק כן ולשנוי' הכי . כיון דהקושיא אמתני' דהתם כמו הכא. לכן בשבת (דף קכ"ד) נשנית כל הסוגיא דהכא שכן דרך הש"ס. כ"ש התם כיון דלא איתמר הקושיא על משנה דמגילה הו"ל לדיוקי אמתני' דמגילה כמו הכא. וע"ז תירצו דהתם לא פסיקא לאקשויה ממשילין. די"ל דאיירי במילי דאוריי' . לכן לא דייקינן כן אמתני' דמגילה. ומה שכתבו התוס' והכא מיירי במילי דרבנן ולכך לא מקשי הכא מהוצאה כיון דהכא בשבות דרבנן איירי. לא פסיקא לאקשויה משבות דרבנן אדאורייתא. ואי קשיא אמאי לא מקשי אמתני' דמגילה מהוצאה י"ל דכבר סמך אשינויא דהכא דאתיא כב"ש. ולב"ש אין חילוק בהוצאה דב"ש לשיטתיה ס"ל הוצאה אסור ביו"ט. לא חש לדייק על זה. ואין מקום לדיוקן של תוספות. רק אם הקושיא עצמה שמקשה כאן שייך גם אהך משנה דמגילה. לא שייך לומר שסמך על כאן. שהרי אותה קושיא עצמה שייכא גם שם. אבל בתר דמסקי התוס' דשם לא קשיא הך קושיא דהכא. רק שהיה לו להקשות קושיא אחרת שפיר י"ל דכיון דהכא לא נתרצה קושיא אחרת דהכא ומוכרח לאוקמה כב"ש . ואין מקום שוב להקשות הקושי' האחרת כיון דשם מיירי בדאורייתא שפיר סמיך על מה דמתרץ הכא דאתי' כב"ש, כיון דהך קושי' לא שייכא התם. לא חש לאקשוי' קושי' אחריתא . כיון דכבר מיתוקמא מתני' דהכא כב"ש. לא שייך למירמי תו מב"ה אמתני' דאתי כב"ש. והכא לא פרכינן רק משום דבס"ד לא אסיק אדעתי' למתלי בפלוגתא דב"ש וב"ה. אלא שם היה יכול לדחוק מתני' דלא כב"ה וכיון דכבר מבואר כאן ממתני' דדמיא לה דאתי' כב"ש לא חש לדיוקא על התם אמאי דאתי,