שמחת יום טוב קמז

לעבור על דברי רבו, מ"מ הש"ס לא פסק כוותיה

במשנה כל שחייבין עליו משום שבות משום רשות משום מצוה כו'. לכאורה הא דפלגינהו התנא כולה שפת יתר. דבין כך ובין כך אסירי ומאי נ"מ בקריאת השם. ולכאורה היה נ"ל דנ"מ בהא דאיתא באו"ח (סימן שמ"ב) דלא גזרו על שבות בין השמשות והוא שיהי' שם דבר מצוה. וא"כ נ"מ בהני דאיכא בהו מצוה לא גזרו עליהם בין השמשות. אלא דהא ליתא דהא הגבהת תרומה ומעשר חשיב ליה הכא דבר מצוה ואפ"ה תנן בשבת בפ' במה מדליקין דספק חשיכה אין מעשרין. ורש"י פירש שם דאתיא דלא כרבי. ודוחק לומר דהסתמיות פליגי וסתם הכא כרבי . ובדברי קדשו של הרמב"ם כתב לאסור (בפכ"ד משבת דין י') שכתב שם כל הדברים שהם אסורים משום שבות לא גזרו עליהם בין השמשות והוא שיהיה שם דבר מצוה או דוחק אבל אם לא היה שם דוחק ולא דבר מצוה אסור לפיכך אין מעשרין את הודאי כו'. וקשה הא הכא קרי ליה משום מצוה א"כ היה לו להתיר בין השמשות. לכן נ"ל דהרמב"ם אינו מתיר רק מצוה דיומיה כגון לעלות על אילן להביא שופר וכדומה דמצוה דיומיה הוא ואם לא יעשה ביומו תדחה המצוה אבל הפרשת מעשרות לא תעבור המצוה שמ"מ יפריש בחול. ובטא"ח (סימן שמ"ב) כתב כל שבות דרבנן מותר בין השמשות כו' או שהיה טרוד והוצרך לעשר. והב"י הקשה אי בדמאי מעשרין אפילו אינו טרוד ואי בודאי הא תנן אין מעשרין את הודאי. ותירץ די"ל כפרש"י דאתי כמ"ד גזרו על שבות בין השמשות. וזה דחוק. דנראה שעיקר מוצא דברי הרמב"ם לחלק בין שהיה דבר מצוה הוא משום דלא ניחא ליה לומר לאפוקי מתני' מדרבי וסתם רבי אליבא דרבנן ולא אליבא דנפשי'. לכן ס"ל דמתניתין בשאינו נחפז ואינו דבר מצוה. ולפמ"ש היינו מצוה דיומיה. לכן נראה דהטור נמשך ג"כ אחר סברת הרמב"ם. אלא דמפרש מתני' כשאינו טרוד וה"ל להפריש קודם אבל כשהוא לצורך וטרוד מעיקרא כיון שצריך לפירות הוה דבר מצוה ומתניתין איירי כשא"צ לפירות בסבת דלא הוה מצוה של צורך שבת בהא אע"ג דהוה דבר מצוה אין מעשרין את הודאי. וא"כ הדר הדקדוק לדוכתיה למאי נ"מ פלגינהו התנא בתלת. ובדרך לא מבעיא כדלקמן בגמרא ודף ל"ז). ועיין בסמוך

שם ואלו הן משום שבות לא עולין באילן. אע"ג דודאי איכא מצוה לפעמים כגון לצורך שופר איתא בר"ה פ"ד דאין עולין באילן כו'. דמ"מ מצד עצמו אין בו מצוה רק במקרה. והכא נקט ענינים שהם מצוה מצד עצמן. ובהכי ניחא לפיר"ת שפירש הא מצוה קעביד ואמאי גזרו וקשה הא משנה מפורשה בשופר של ר"ה אין עולין באילן הרי מפורש דגזרו אפילו במקום שנדחית מצוה דאורייתא. ואיך פריך הא מצוה קעביד ואמאי גזרו ביה. ולפ"ז ניחא דודאי כיון דאין עולין באילן עיקר הגזירה לדבר הרשות אי מתרמי נמי לדבר מצוה לא פלוג רבנן והעמידו דבריהם במקום עשה. אבל באלו שהם מצוה מצד עצמן לא הו"ל לחכמים לגזור. אלא דמ"מ קשה על פיר"ת מאי קשי' ליה הא מצוה קעביד הא פשיטא ליה במתניתין באלו משום מצוה שמ"מ גזרו עליהם. ודוחק לפרש דזהו מצוה גדולה יותר דלא משמע בלישנא כלל. אלא ודאי כפירש"י דאין הקושיא רק על הלשון דקרי ליה רשות. אבל אי מקשה הא מצוה קעביד דהו"ל להתיר משום מצוה. הא מפורש במשנה אלו הם משום מצוה. לכן פשטא דמילתא כדברי רש"י. ועמ"ש עוד בלשון התוס', וצ"ע

בגמרא ולא רוכבין שמא יצא חוץ לתחום ש"מ תחומין דאורייתא. מכאן הקשו על הרי"ף לעיל בפ' א"צ (דף כ"ח ע"ב) שכתב דאין מראין סכין לחכם שמא יצא חוץ לתחום והכא דחי האי טעמא. וכתב הרמב"ן דחיישינן שמא יצא חוץ לי"ב מיל. והקשו גם כאן ניחוש לחוץ י"ב מיל. ואפשר לומר דבלא"ה הקשה המג"א בשם מהרי"ל (בסי' רע"ה) אהא אהא דשנים קורין ביחד שאם בא אחד להטות חבירו יזכירו א"כ יהיו שנים מותרין לרכוב שאם בא לחתוך זמורה יזכירו חבירו. וי"ל לזה דחיישינן שמא יכלה תחומו קודם תחום חבירו וירד וישאר לבד ואין מי שיזכירנו ויש לחוש שיחתוך זמורה משא"כ בשנים קורין יחד כל זמן שקורין ביחד סרי וכשילך אחד חוזר לאיסורו. אבל הכא בתחילה לאו אדעתיה מתי יכלה תחומו וישאר בסוף לבד והשתא י"ל דלא מצי למימר שמא יצא חוץ לתחום חוץ לי"ב מיל דא"כ שנים יהיו מותרים לרכוב. ואין לומר דחיישינן שיכלה תחומו לאחד והשני עדיין תחומו קיים לכן ירד האחד וישאר השני דכשזה נזכר לירד בסוף תחומו לא חיישינן שהשני ילך חוץ לי"ב מיל דמסתמא גם זה שרואה שחבירו שם על לבו לירד סוף תחומו גם הוא יזכור ולא ילך חוץ לי"ב מיל עכ"פ ולא יבא לידי דאורייתא. וא"ש

מיהו נ"ל לעיקר הקושיא דדוקא בנר דכשמטה מאפיל על חבירו ירגיש בו חבירו ויזכירנו אבל לענין לחתוך זמורה יוכל לחתוך בלי הרגש חבירו

ומה שהקשו על הרי"ף למה בהראות סכין כתב שמא ילך חוץ לתחום ועמ"ש שם לעיל בזה. ויש לתרץ עוד דאיכא למימר דאפילו בתחומין דרבנן נמי איכא למיחש שלא להראות סכין לחכם. והכא דפריך ש"מ תחומין דאורייתא. י"ל דדוקא הכא קשיא ליה כיון דאיתא בר"ה פי"ט דשופר של ראש השנה אין רוכבין כו'. הרי שהעמידו דבריהם אפילו במקום מצוה דאורייתא. ולזה פריך ש"מ תחומין דאורייתא דאי תחומין דרבנן לא היה להם להעמיד דבריהם לבטל מ"ע דאורייתא אבל להראות סכין לחכם אפילו אי תחומין דרבנן סגי לגזור שלא להראות. וזה נכון ופשוט

שם הא מצוה קעביד. פירש"י דאין הקושיא רק על קריאת השם אבל להתיר אין הקושיא דאפילו בשביל מצוה אסירי. ועמ"ש במשנה. ומ"מ גם לפירש"י קשה כיון דלקושטא דמילתא אפילו באיכא מצוה אסירי טפי ה"ל להכניסן בכלל הני דמצוה. משיכניסם במילי דרשות כיון דאפילו באיכא דעדיף מיניה אסירי. וכן כולהו. א"כ אמאי הכניסן התנא בכלל הרשות כיון דאפילו במצוה אסירי. ולולי פירש"י היה נ"ל להרכיב פיר"ת עם פירש"י דמשמע ליה ודאי משום מצוה להתיר. ומשני דאיכא דעדיף מיניה. ובדאיכא דעדיף ראוי להתיר. רק דלא פלוג רבנן. כיון דברשות לא שרי אף אי אתרמי דהוה מצוה. נמי לא שרינן נמצא שאפילו יהיה הפירוש כפיר"ת. מ"מ לדינא עולה כפירש"י ולמאי דפרישית לעיל דנ"מ לענין בין השמשות. א"ש דקמ"ל דבהני גזרו נמי בין השמשות דמקרי רשות. והיכא דהוה משום מצוה לא גזרו בין השמשות. ועיין בסמוך

בתוס' בד"ה והא פ"ה כו' ולא משני דאין דנין כו' עכ"ל. ואפשר ליישב בפשיטות דמשום מצוה דובערת הרע מקרבך היה לנו להתיר אי לאו דאין רציחה דוחה שבת. מיהו בלא"ה דחו התוס' ספיר

בא"ד ור"ת פירש הא מצוה קעביד ואמאי גזרו כו' עכ"ל וקשיא לפיר"ת א"כ בליכא דעדיף דנין בסבת. ולהכי צריך טעמא דאין רציחה דוחה שבת. וא"כ קשה בדיני ממונות שפיר דנין סנהדרין. וא"כ ליחשוב נמי במה בין דיני ממונות לדיני נפשות הך מילתא דדיני ממונות דנין סנהדרין בשבת ולא דיני נפשות וצ"ע

בא"ד דהא כיון שמתה אשתו כו' ועוד קעביד מצוה עכ"ל לכאורה כולה חדא מילתא היא ומה לשון ועוד. ואפשר לומר דמשום מצוה דמוכפר בעדו י"ל דכיון דמתקינין לו כהן אחר תחתיו משום שמא יארע בו פסול. וא"כ אפשר שאם תמות אשתו יעשה כהן אחר העבודה. ולזה כתבו