שמחת יום טוב קמו

מוכרע כדברי רש"י שאם תאמר כדברי הרא"ש דמכסין שרי אפילו בשבת ע"כ לומר דבמשילין איכא חששא דטירחא טפי ממכסין לכן אינו מותר רק ביו"ט אבל מכסין דקיל מותר אפילו בשבת. וא"כ קשה הא גופא קשי' למה התירו משילין הא סגי משום הפסד במכסין ולמה נתיר טרחא טפי כיון דסגי במכסין שאינו טרחא כ"כ וע"כ מכסין לא קיל ממשילין . א"כ ממילא דגם מכסין אינו אלא ביו"ט ולא בשבת. והא דלא ערבינהו ותנינהו משילין ומכסין נראה דמכסין איכא טורח טפי והיכא דאפשר במשילין אין מכסין רק מכסין היכא דאי אפשר במשילין. וכן משמע בגמר' דאמר דמכסין אפי' אוירא דליבני ואיידי דתני רישא פירות. וקשה מ"מ מה ענין זה לזה הא מצי למינקט שפיר בסיפא אוירא דליבנא דמשילין הוא מילתא באפיה נפשיה. אלא י"ל דקמ"ל אפי' דאפשר במכסין מ"מ משילין וא"כ ע"כ משילין לא חמיר ממכסין. ואם איתא דמכסין אפילו בשבת. א"כ אין להתיר משילין רק באי אפשר במכסין ולא שייך איידי כיון דמשילין איירי בענין שאי אפשר במכסין. ודו"ק

בתוס' בד"ה השחור כו' פ"ה שחור תער כו' וקשה דבית יד למאי חזי עכ"ל. וי"ל לפירש"י דבאמת לא קאי על הבית יד רק על התער ומספרים וקמ"ל דהתער בלא בית יד נמי מקבל טומאה. ולק"מ על פירש"י

בגמרא אבל הכא דליכא ביטול בהמ"ד לא וכו' אבל ביו"ט כלל כלל לא. וקשה איך אפשר כלל כלל לא. הא מפורש משילין ביו"ט. וגם לא אמר בליכא ביטול בית המדרש כלל לא. והפני יהושע הרגיש ג"כ בזה. ונדחק. ונראה דקאי לאיקומתא דרב חסדא שם דמוקי ד' מאוצר קטן וה' מאוצר גדול. הרי דמפורש אף שיש לו אוצר גדול ואינו מפנה רק ד' וה' קופות מותר ג"כ ולא גזרינן שמא יפנה כל האוצר שיש הרבה טורח. ובזה י"ל דקאמר אבל ביו"ט אם יש הרבה יותר מן השיעור כלל כלל לא דילמא אתי לזלזולי לפנות הכל. והשתא מתני' דמשילין פירות היינו שאין לו יותר מן השיעור המותר דהיינו ארבע או חמש. אבל ביש לו יותר י"ל דלא התירו כלום. לכן בהך סברא דבעי לפלוגי בין ביטול בית המדרש לא שייך כלל לא דהא מפורש דמשילין אלא דלא שרינן כולה האי אבל לסברא דאתי לזלזולי י"ל ביש הרבה אין משילין כלל משום שמא יפנה יותר ממה שהוא דין לפנות ולהכי בעי הכא בלישנא עד כמה היינו כשיש הרבה עד כמה שרי. עוד אפשר לפרש ביו"ט כלל כלל לא היינו משום ביטול בית המדרש לא מפנין ביו"ט ומתני' משום פסידא שרינן ולא שרינן כולה האי משום פסידא

ומה שהקשה המהרש"א איך קאמר ביו"ט דקיל לא שרינן הא במשנה מפורש ולא בשבת. י"ל דלפום הך סברא איכא לאוקמה מתני' כר' יהודה דמכשירין מותרין ביו"ט. והשתא היכא דהוה הפסד ממון משמע לעיל (דף כ"ב) דשרי לר' יהודה מכח מכשירין. וא"כ שפיר י"ל משום פסידא הוה כמו מכשירין לכן שרי טפי ביו"ט. אבל מפני האורחין י"ל ביו"ט כלל לא והיינו כדפרישית דכלל כלל לא היינו בליכא פסידא. ודו"ק

עוד אפשר לומר ביו"ט כלל כלל לא רק מתני' מתיר משום פסידא. וא"כ לא שרי רק באי אפשר במכסין כגון שאין לו כלים לכסות בהא שרינן משילין משום פסידא אבל באפשר במכסין לא שרי כלל משילין

דף ל"ו ע"א בגמרא אבל שבת דחמירא. לא קאי אמשילין דאינו מותר בשבת רק אמפנין

בתוס' בד"ה בטבלא וא"ת אכתי תקשי לן טבל דמוכן כו' אוירא דליבני לא עכ"ל. ואפשר לומר ליישב דהא באמת קשה הא גופיה כיון דטבל למה טבל אסור לטלטל וע"כ משום דיש לחוש דאתי למיכל מיניה א"כ הוה טבל רבותא טפי מאוירא דליבני דמותר לכסות אף שאסור בטלטול ואיכא חששא דאתי למיכל מיניה. ועמ"ש ריש מכילתין

שם במאי אוקימתא כר"י. וקשה נימא דהקושיא אפילו לר"ש דהשני חלות הם מוקצה מחמת חסרון כיס כיון שצריך לדבורים. וי"ל דבלא"ה הקשו התוס' הא הרדיה אסור. ולמה שתירצו שם א"ש גם הכא

שם אימא סיפא ובלבד שלא יתכוון לצוד אתאן לר"ש קשה לפמ"ש התוס' בשם רש"י ביומא והביאו התוס שבת (דף מ"א ע"ב) דבדרבנן גם לר' יהודה שרי דבר שאין מתכוין. וא"כ קשה דצידה בדבר שאין במינו ניצוד מדרבנן א"כ אפילו לר"י שרי דבר שאין מתכוין וע"ש בתוס'. ואין להאריך כאן

ע"ב בגמרא מיד במינו ניצוד אסור כו'. מכאן תפסו כל האחרונים על מרן הב"י במ"ש (בסימן שי"ו) דע"כ לא אסר ר"ש פסיק רישא רק בדבורים שבמינן ניצוד, וכאן מפורש שדבורים לא מיקרי במינן ניצוד . ולפענ"ד דברי רבינו הב"י ברורים דודאי דבורים צריך להם ורוצה לצודן שישארו בכוורת שלו אלא שאין דרך לצודן ע"י כיסוי ומצודה כמו שצדין חיה ועוף, מ"מ נגד זבובים שא"צ להם כלל ואינו רוצה בקיומן נקרא נגד דבורים אין במינו ניצוד כלל. והשתא מדאיכפל תנא לאשמועינן הדבורים אסורים דלא מיקרי במינו ניצוד. א"כ אם איתא דזבובים נמי איסורא לצוד, מאי קמ"ל בדבורים, הא ודאי דבורים נגד זבובים הוה כמו במינו ניצוד. ורש"י בשבת (דף ק"ו ע"ב) פירש ן במינו ניצוד שאין צריך להם והא ודאי דדבורים צריך להם. וצ"ל דמ"מ אין דרך לצודן ע"י מצודה ונגד חיה ועוף מיקרי אין במינן ניצוד אבל נגד זבובים מיקרי במינו ניצוד שזבובים א"צ להם ורוצה שיברחו, וכיון דאיכפל תנא לאשמועינן וס"ד להתיר אפילו בדבורים ממילא משמע דזבובים שרו לגמרי

שם יתיב אביי וקא קשיא ליה וכי עושין גרף של רעי לכתחילה הרמב"ם (בפכ"ה משבת דין כ"ח) כתב נותנין כלי תחת הדלף כו' והוא שיהיה הדלף ראוי לרחיצה אבל אם אינו ראוי אין נותנין ואם נתן מותר לטלטלו במים המאוסין שאין עושין גרף של רעי לכתחילה ע"כ. וכתב הכ"מ שם שהטור השיג עליו דלא מוקמינן בדלף הראוי רק לר' יצחק. ותירץ דבפרק כירה מקשינן לרב חסדא דאוסר לבטל כלי מהיכנו ומוקמינן נמי בדלף הראוי וכ"כ הר"ן. אבל מלשון רבינו משמע שהטעם משום דאין עושין גרף של רעי לכתחילה ע"ש. ולפענ"ד דברי הרמב"ם ברורים דקשיא ליה מאי פריך לרב חסדא הא אין כאן ביטול כלי מהיכנו שהרי בדלף שאינו ראוי מותר להוציאו. וע"כ הקושיא משום שאם רצה לעשות לכתחילה לדון עליו גרף של רעי כיון דאין עושין גרף של רעי לכתחילה מיקרי ביטול כלי מהיכנו והן דברי הרמב"ם. וכן מדפריך לר' יצחק גופיה. ומאי קושיא הא בדלף שאינו ראוי אם ירד לתוכו ה"ל גרף של רעי וגרף עצמו דבר הניטל הוא וכ"ש למ"ש הראב"ד ז"ל. וסוגיית הגמרא נותנין כלי תחת הדלף בדלף הראוי ואם נתמלאה הכלי שופך ושונה כדי שלא יתלכלך הבית ויהיה גרף של רעי וא"כ משמע דמשום גרף מותר לטלטל הכלי וא"כ לא מיקרי דבר שאינו ניטל כלל. אלא ודאי גם זה בכלל אין עושין גרף של רעי לכתחילה. ועפ"ז נראה שהוכיח הרמב"ם דהלכתא כאביי שאסור להכניס מיטתו שיהיה גרף של רעי, דא"כ לא הוה ביטול כלי מהיכנו. דהא בטבל אמרינן בפרק כירה (דף מ"ג) דנקרא מוכן אצל שבת כיון שאם עבר ותקנו מתוקן א"כ כ"ש אם הים מציאות לטלטל מכח גרף של רעי להכניס שם מטתו. אלא ודאי סוגיין כאביי ודלא כרבה אף שאמר תיתי לי דעברי אדמר דדוקא משום שהיה תלמיד לא היה לו