שמחת יום טוב קמה

דשבת קבע ולא יו"ט קשה הא פירש"י לעיל בריש מכילתין (דף ג' ע"ב) דמקרא והכינו דיליף דאין יו"ט מכין לשבת. ופירש"י ויו"ט נמי אקרי שבת. היינו משום דקשיא איך מוכח דאין שבת מכין ליו"ט. ולזה פירש דיו"ט נמי אקרי שבת. והשתא קשה דילמא דוקא סעודת שבת בעי הכנה דכתיב עונג. אבל סעודה יו"ט אינה חשובה כ"כ. כמו לענין מעשר שיש חילוק בין שבת ליו"ט. ויש ליישב דמ"מ פשיט לן דסעודת יו"ט חשיבה טפי דכתיב ביה שמחה. אלא לענין עראי י"ל דשבת מקרי עונג אפילו בעראי. וכמ"ש הצל"ח. אבל ביו"ט עיקר שמחה בבשר. עכ"פ הסעודה חשובה. מיהו לשון רש"י דיו"ט נמי אקרי שבת. משמע דיום טוב דין שבת יש לו וצ"ע

שם הא קמ"ל דטבל מוכן הוא אצל שבת שאם עבר ותקנו מתוקן. רש"י ותוס' נדחקו מאד. היכן מוכח זה כמו שיראה המעיין. ואני עפר תחת רגלי רבותינו רש"י ותוס'. ולפענ"ד הפירוש כפשוטו דודאי הא דאמרינן דהו"ל קביעות כיון דאמר מכאן אני אוכל למחר. וקשה איך מועיל הקביעות הא הדיבור הוא לבטלה שאי אפשר לו לאכול למחר מחמת שאין מעשרין בשבת ואפילו יעבור ויעשר הא אסור משום מוקצה. א"כ לא יביא לו אכילת שבת הקביעות שאי אפשר שיאכל מהם בשבת. אבל השתא דעבר ותקנו מתוקן שפיר קבע הדיבור מאחר שיועיל אם עבר ותקן. אבל בלא"ה לא הוה שייך לומר דהדיבור קובע בשבת. שאם תימצי לומר דקבעה אינו במציאות כלל שיאכל. שהרי אין תורמין בשבת ויו"ט. ולא היה נקרא קביעות. במה שאומר מכאן אני אוכל למחר. שאי אפשר בשום אופן בשבת. וא"כ גרע שבת מחול לענין קביעות הדיבור מכאן אני אוכל למחר שאינו במציאות כלל. אבל השתא דעבר ותקנו מתוקן שפיר במציאות שיאכל בשבת. ושפיר י"ל דהדיבור הוה קביעות. כיון שאפשר שיאכל למחר. ובהכי ניחא הא דפריך הש"ס מאי איריא בשבת אפילו בחול נמי. וקשה מנ"ל לאקשויה דילמא לא מהני מכאן אני אוכל רק בצירף חשיבת דשבת כמו דס"ד בשבת אפילו דבר שלא נגמרה מלאכתו אבל בחול לא קבע הדיבור. וכה"ג מצינו חשיבות בכלכלת שבת (בפ"ד דמעשרות) ובעדיות דב"ה מחייבין. ולפ"ז ניחא דפשיטא דבחול הדיבור קובע טפי שבידו להפרישו למחר. משא"כ בשבת אם נאמר דקבע לא מצי למיכל ולא אהני דיבורו כלום. ומ"מ פריך מאי איריא שבת דאיכא למטעי דשבת קובע בדבר שלא נגמרה מלאכתו לשמועינן בחול ונדע בודאי הקביעות משום הדיבור: ומשני הא קמשמע לן דטבל מוכן וכדפרישית. ודו"ק. ועיין מ"ש בסמוך

דא ל"ה ע"א בגמרא שאני התם דאמר מכאן ועד כאן אני אוכל למחר קבעי ליה. עיין בצל"ח שתמה לפ"ז מתני' דכלכלת שבת ב"ש פוטרין וב"ה מחייבין וקשה הא אפילו בחול אם יחדה לאכילה נמי הו"ל קבע ונלע"ד דלא אהני היחוד רק לזמן שיחדה למחר אבל אם יחדה למחר יוכל היום לאכול עראי דאכתי ליכא קבע עד למחר מיהו בכלכלת שבת אפילו מבעוד יום לא יאכל עד שיעשה דלענין זה שבת עדיף דשם מיירי בדבר שנגמרה מלאכתו דשבת קובע לכן עדיף מיחדה לחול למחר דיכול לאכול היום עראי אבל ביחדה לשבת אסור מבעוד יום ג"כ עד שיעשר. גם י"ל בפשיטות דכלכלת שבת איירי בנגמר מלאכתו לכן אסור גם מבעוד יום אבל בלא נגמרה מלאכתו אפשר דאפילו בשבת לא היה קביעות עד מחר שקבע לו לאכול ומתינוקת משמע דוקא למוצאי שבת לא יאכל. לכן י"ל כלכלת שבת הוא שהופרשו בכלי מיוחד על שבת

שם ורמינהו כו' חשיכה בליל שבת ר"א אומר יגמור כו'. ויש לדקדק לפמ"ש התוס' בפסחים (דף ק"א) בד"ה ובקדושא שיכולין לקיים שלשה סעודות ביום. משמע דבלילה אין חיוב אם ירצה. וא"כ קשה דלעיל אמרינן דלכך שבת קבעה דכתיב וקראת לשבת עונג. וא"כ י"ל דבלילה דאין חיוב סעודה לא קבעה רק ביום. וצ"ע. ועמ"ש לקמן

בתוס' בד"ה ר"א אומר יגמור בשבת. עיין במהרש"א במה שהקשה מנ"ל במתני' דר"א ס"ל שבת קובע דילמא מיירי בחצר ונקט שבת לאשמועינן דטבל מוכן אצל שבת. ולפמ"ש לעיל לק"מ דחצר דקובע הוא מצד עצמו ואין לזה ענין מה שטבל מוכן אצל שבת רק למאי דאמרי' דהקביעות הוה מכח שקבע לאכילה ואומר מכאן אני אוכל שפיר י"ל משום הא גופיה דטבל מוכן אהני דיבורו שאפשר לאכול ממנו בשבת אם עבר ותקנו אבל בחצר שקובע מצד עצמו אין ענין למה שטבל מוכן אצל שבת וזה ראיה ג"כ על אמיתת פירושי לעיל. ודו"ק

בד"ה שבת כו'. דהו"מ למינקט לאפוקי מדר"א וכו' דר"א שמותי כו' עכ"ל. והקשה המהרש"א הא ר' יהושע נמי ס"ל שבת קבעה ע"ש. ולכאורה נראה ליישב ע"פ מ"ש לעיל דקשה מנ"ל דליל שבת קבעה די"ל דוקא ביום כתיב עיקר עונג. וצ"ל דקושטא דמילתא כיון דמשכחינן רבי נתן אמר הכי בהדיא דיגמור למ"ש לא ניחא לן לחלק בהכי. ומ"מ י"ל דניחא ליה להביא שאפילו ביום אינו קובע דמשמע דוקא הלל אומר ולרבנן ליכא איסורא כלל. מיהו עיקר הקושיא לא ברירא לי דודאי ר' יוחנן מייתי סייעתא לנפשיה מאי טעמא דלית הלכתא כהני תנאי כי שבת משמע הלל לעצמו משמע שכל בני דורו חלוקים עליו ומה"ט ס"ל דאין הלכה כמותו וחצר ג"כ סתם במתני' ומחלוקת בברייתא ותרומה דפליגי ר"א וחכמים מסתמא הלכה כרבים ומקח אע"ג דאינו במשנה כמ"ש מהרש"א מ"מ איכא סתמא בברייתא דמקח אינו קובע בדבר שלא נגמרה מלאכתו וליכא מאן דפליג בברייתא רק המשנה דתנן המחליף שהיא ספ"ב דמעשרות. הנה כבר כתב התוי"ט שם דהוה סתם ואח"כ מחלוקת והלכה כר"י

ע"ב בפירש"י בד"ה ומעשרן דמאי כשבא לעשרן כו' דקסבר האי תנא כו' עכ"ל. לכאורה ק' כיון דטעמא דדמאי דרוב ע"ה מעשרין והכא איכא נגדו רוב אין מעשרין קודם גמר מלאכה. וכמו שפירש"י במשנה. מיהו נראה דלק"מ דודאי רוב ע"ה מעשרין ואין חשודין על המעשר והכא ניהו דאין רגילין לעשר קודם גמר מלאכה מ"מ כיון שמכרו בחזקת מעושר שהרי הלוקח לוקח לאכול קבע שייך רוב מעשרין: הדרן עלך פרק המביא פרק חמישי

במשנה משילין פירות דרך ארובה ביו"ט אבל לא בשבת ומכסין וכו'. עיין ברא"ש שכ' דמשמע מפירש"י דמכסין נמי ביו"ט דוקא ולא בשבת. והכריע כדברי הר"י דמכסין אפילו בשבת ושבת קאי אתרי בבא. ולכאורה נראה