שמחת יום טוב קמד

שמחסמן אסורה. וא"כ אמאי לא אסור בפורני חדשה מפני שמחסמן. וצ"ל דלא שייך שמחסמן רק ברעפים שהם כמו קדירה. אבל פורני שנעשית מלבנים או אבנים לא שייך חיסום כ"כ, שאבנים א"צ חיסום, וכן לבנים מסתמא כבר נשרפו. וא"כ בלבנים שאינם נשרפים שפיר שייך חיסום . ולפ"ז נראה דגם ברמב"ם הגירסא רעפים. וכמ"ש המג"א (ס"ס תק"ח). וצ"ע

במשנה ועוד אמר ר"א עומד אדם על המוקצה. כבר דייקו רש"י ותוס' על הועוד דהא אפסקי במילתא אחריתא. ולפענ"ד נראה דכאן שייך שפיר ועוד, כיון דדמי להדדי וחדא בחברתה שייכא. והוא דר"א ס"ל דמגבב מכל החצר שכל מה שבחצר מוכן הוא, והיינו דמסתמא דעתו על כל מה שבחצר. מיהו אפשר שלא יצטרך כל מה שבחצר. וא"כ ניהו דדעתו עליו מ"מ פעמים שאינו צריך כל מה שבחצר. וא"כ לא עדיף מהכין בפירוש מקצתו ואמרינן אין ברירה. מיהו כמו דר"א ס"ל שם בסתמא כל מה שבחצר מוכן אף שא"צ לכל אמרינן ברירה אפילו בסתמא דחצר כמו הכין בפירוש מה שיצטרך וחכמים ס"ל שאין דעתו רק על מה שלפניו זה נקרא מוכן וזה מבורר. ע"ז שייך שפיר שנמשך מזה מוקצה שהכינו בדיבור בעלמא אמרינן ביה ג"כ ברירה. לכן שייך שפיר ועוד, דהדינים עצמם יש להם שייכות זה לזה, משא"כ הנך דעירובין אין הדינים שייכים חד בחבריה, לכן לא שייך ועוד, כן נ"ל. ודו"ק

בפירש"י בד"ה עומד כו' בצריך הזמנה וכו' אחזי ולא אחזי. והקשה מהרש"א דא"כ לעיל בפ' אין צדין אמאי מדייק כן אברייתא למפשט דיש מוקצה לחצי שבת הו"ל לדייק כן אמתניתין דהכא. ונראה ליישב דודאי הכא י"ל דמוקצה היינו שהקצהו מדעתו כמו תמרי דעיסקא בשבת (דף י"ט ע"ב). וכן י"ל כאן שהקצהו למשא ומתן ושפיר י"ל דהוה מוקצה בכה"ג אבל ברייתא דנקט היה אוכל בתאנים והותיר שהוא דבר מועט ודאי לא איירי למשא ומתן. אלא דלפ"ז צ"ל דמתניתין כמאן דאית ליה מוקצה ואנן קיי"ל כר"ש דלית ליה מוקצה רק בגרוגרות וצמוקים. וכן לעיל (דף ל') בעי לאוקמה כר"ש דלית ליה מוקצה. וא"כ טפי ניחא לאוקמה מתניתין כהלכתא כר"ש. לכן מוקי לה רש"י באחזי ולא אחזי. א"כ לא מצי למיפשט ממתניתין. דמתניתין מצי לאוקמה כמאן דאית ליה מוקצה. ולא קאמר רש"י רק לפי האמת. ודו"ק

ע"ב בתוס' בד"ה ואומר כו' וקשה בירושלמי מיחלפא שיטתייהו דב"ש כו' לא יטול אא"כ נענע עכ"ל. למאי דקאמר לעיל טעמא משום דאיירי בבריכה ראשונה דחס עלייהו. א"כ לק"מ. דבבריכה שניה לכולי עלמא באומר

בא"ד אבל קשה דמיחלפא דב"ה דלעיל קאמר מכאן אני נוטל כו' עכ"ל. אין זה מדוקדק דאדרבא במשנה לא סגי במכאן אני נוטל, אלא דהש"ס מסיק הכי היכא דלא שייך מטלטל ושביק סגי במכאן אני נוטל דבדרבנן יש ברירה. מיהו נ"ל ליישב דבלא"ה יש להבין איך אמר שביעית ופירש"י דבשאר שני שבוע לא משכחת לה משום מעשר . וקשה כיון דר"א אית ליה ברירה א"כ בשאר שני שבוע נמי משכחת לה. כראיתא במתניתין בלוקח יין מבין הכותים אומר שני לוגין שאני עתיד להפריש הם מעשר וכו' וכדאיתא בדמאי ומייתי לה הש"ס בכמה דוכתי. וא"כ שייכא הפלוגתא שפיר אפילו בשאר שני שבוע שיאמר כך וכך שעתיד להפריש הם תרומה וכו' דלר"א סגי בהזמנה בעלמא ובמכאן אני נוטל ע"כ דס"ל ברירה, יכול להפריש ג"כ ע"י ברירה וחכ"א עד שירשום ולא ס"ל ברירה ממילא אסור לגמרי כיון דלית להו ברירה. וצ"ל דדוקא לענין מוקצה דרבנן ס"ל לר"א ברירה, אבל לענין הפרשה שהוא מן התורה לא ס"ל ברירה. ואף דתרומת פירות דרבנן לדעת התוס' מ"מ הוה כעין דאורייתא וכן משמע ברמב"ם בכמה דוכתי דאף בתרומה דרבנן לא אמרינן ברירה. וא"כ שפיר י"ל דטעמייהו דרבנן כיון דאין סומכין על ברירה לתרום גם בהזמנה אין סומכין על ברירה . דכשתסמוך על ברירה לענין מוקצה יסמוך גם לענין הפרשה על ברירה בשאר שני שבוע. לכן כמו שאין סומכין על הפרשה דידהו על ברירה. אין סומכין נמי על מוקצה דידהו על ברירה דאם נסמוך לענין מוקצה, גם בשאר שני שבוע יסמוך לענין הפרשה אברירה. לכן החמירו חכמים בזה. מה שאין כן לענין מוקצה דלא שייך בי' דררא דמעשרות כגון ביונים. ודו"ק

ועפ"ז אפשר ליישב מה שהוקשה לרש"י דליפלגי בשאר שני שבוע במעושר. ולפמ"ש י"ל דבמעושר גם רבנן מודו דסגי בהזמנה כמו ביונים. אבל בשביעית אעפ"י שא"צ לעשר מ"מ כיון דמ"מ אינו מעושר גזרו אטו שיעשר ג"כ ע"י ברירה בשאר שני שבוע. מיהו בשאר שני שבוע כ"ש דהו"ל לגזור מעושר אטו אינו מעושר. לכן מוכרח כפי' רש"י

ובהכי ניחא דברי הרמב"ם בהלכות יו"ט (בפ"ג דין ט') שכתב העומד על המוקצה מעיו"ט בשנה שביעית שכל פירות הפקר צריך שירשום וכו'. וקשה הא בדרבנן יש ברירה. ול"ל תירוץ התוס' דדחינהו בידים דהא הרמב"ם ע"כ מיירי במוקצה שאינו כגרוגרות וצמוקים דמוקצה בגרוגרות וצמוקים אפילו בשבת אסור דהא ר"ש מודה ביה והרמב"ם ביו"ט וא"כ למה צריך רושם הא בדרבנן יש ברירה. ולפי מ"ש ניחא דבמידי דבעי מעשר חיישינן טפי שיסמוך לעשר ג"כ אברירה. וראיתי בלח"מ שתמה למה כתב ביו"ט הא במוקצה דגרוגרות וצמוקים אפילו ר"ש מודה וא"כ אפי' בשבת הוה מוקצה. ונדחק שכולל כל מוקצה, ולא נהירא אלא נראה דהרמב"ם ס"ל כפירש"י דמיירי באחזו ולא אחזו דבעי הזמנה. אלא דס"ל דניהו דר"ש ס"ל מוקצה דגרוגרות וצמוקים וכמו שפסק הרמב"ם (בפכ"ו מהלכות שבת דין י"ד) היינו בלא חזו כלל. אבל אחזו ולא אחזו לר"ש לא הוה מוקצה כיון דחזי למקצת אנשים לא גרע משאר מוקצה. לכן העתיק דין זה דווקא ביו"ט. אבל בשבת אחזי ולא אחזי שרי לגמרי. וראיתי להפר"ח שכתב באחזו לא בעינן רושם כיון דגלי דעתיה דניחא ליה. ולפמ"ש ניחא דרושם בעי משום חשש הפרשה. דבהא לא סמכינן אברירה

ודע דהרמב"ם שכתב הדין בשביעית משמע דבשאר שני שבוע הו"ל קבע לאו משום דיו"ט קבעה דהא פסק הרמב"ם (בפ"ג ממעשרות) דאפילו שבת אינה קובעה בדבר שלא נגמרה מלאכתו. אלא הטעם משום דאמר מכאן ועד כאן הו"ל קביעות כדאמרינן לקמן. והרמב"ם לא ס"ל כר"א דמותרו חוזר כדפסק כת"ק דלקמן בנוטל זתים מן המעטן

ויש לתמוה על הה"מ שכתב על לשון רש"י והטעם ג"כ ששבת קובעת למעשר בשאר שני שבוע אפילו אכילת עראי כנזכר בהלכות מעשרות (פ"ה). והוא תמוה (דבפ"ה דין כ') כתב הרמב"ם פירות שנגמרה מלאכתן וחשכה עליהם ליל שבת נקבעו ולא יאכל מהם אפילו לאחר שבת עד שיעשר ע"כ. הרי שאינו קובע רק בדבר שנגמרה מלאכתו ומוקצה סתמא לא נגמרה מלאכתו כדמוכחא הסוגיא בכאן . וגם הרמב"ם לא איירי בשבת רק ביו"ט ויו"ט לא קבע ולא נזכר בדברי הרמב"ם רק שבת שקובע ולא יו"ט. מיהו זה יש לדחות דס"ל להה"מ דיו"ט ושבת חדא הוא ושבת כמו יו"ט לענין קבע. מיהו הא קשה איך כתב הה"מ על דברי הרמב"ם ששבת קובע. כיון דהרמב"ם פוסק שאינו קובע רק בדבר שנגמרה מלאכתו. וצ"ע. ועיין בסמוך

בגמרא כיון דכתיב וקראת לשבת עונג קבעה אפילו בדבר שלא נגמרה מלאכתו כפי פשטא דמילתא