שמחת יום טוב קמב

הוא ומלאכה שא"צ לגופה אבל לטרחא יתירא ודאי חיישינן. דהא לעיל (דף ז' ע"ב) בחפירה חיישינן לאימלוכי אף דאין איסור דאורייתא כלל. וכן לעיל (דף ח' ע"ב) מספיקא לא אמרינן זיל טרח וכסי. וכן לעיל (דף י"א) לענין להוליך סכין אצל בהמה וכמה דוכתי. אדרבה פשטא דלישנא דרש"י שאין שום חשש של תורה. ונראה דרש"י מוכח לה מדשרינן לעיל (דף כ"ה) לשחוט בהמה מסוכנת משום הפסד ממון ולא חיישינן שלא תפרכס. אלמא שזה אינו חשש דאורייתא לכן שרי משום פסידא אבל הכא ללבן לכתחילה חיישינן דילמא פקעי והוה טירחא שלא לצורך. ועמ"ש בסמוך

בגמרא תנן התם כו' בעי מיניה ר' ירמיה מר' זירא מהו לשוחטה ביום טוב. הרי"ף השמיט בעיא זו לגמרי. וגם הרמב"ם והרא"ש פסקו לקולא. והר"ן ס"ל דספיקא דאורייתא הוא. ועיין מ"ש במפרשים ע"ד השמטת הרי"ף. ונראה לי ליישב בדרך חריף והוא דודאי קשה מה שהקשו המפרשים למה לא פשיט לה ממתני' דבהמה מסוכנת שיכול לשוחטה אם יכול לאכול כזית צלי. ונראה לתרץ דודאי בלא"ה י"ל דמתני' יכול לשחוט דעכ"פ תהיה ראויה לכלבים. ולעיל (דף כ"א) איכא פלוגתא אם מותר לעשות מלאכה בשביל בהמה ור"ע ס"ל אפילו נפש בהמה במשמע. והפוסקים נחלקו אי פסקינן כר"ע או כר' יוסי הגלילי וא"כ לא מצי פשיט ממתני' די"ל דאתיא כמ"ד אפילו נפש בהמה במשמע. אלא דאי אפשר לומר כן דא"כ אפילו אי אפשר לאכול כזית צלי מבעוד יום נמי יהיה מותר דלכלבים ראוי אפילו בלא צליה

אך י"ל דבשבת פרק כלל גדול (דף ע"ה) פליגי רב ושמואל דרב ס"ל שוחט חייב משום צובע והיינו אף משום צובע ומשום נטילת נשמה ג"כ. אלא דאמרינן התם צובע במאי ניחא ליה כי היכא דליתויס בית השחיטה וליתו אינשי וליזבנו מיניה פירש"י שיראו שנשחטה היום. נמצא לפ"ז לרב יש שתי מלאכות בשחיטה נטילת נשמה וגם צובע. והנה אפילו נימא דלכם אפילו לבהמה מ"מ לכלבים לא צריך שחיטה וסגי בנחירה. אלא דלענין איסור נטילת נשמה אין מרויחין בזה דבנחירה נמי איכא נטילת נשמה. מיהו לענין צביעה מרויחין דכשינחור לא שייך צביעה דלא שייך דניחא ליה דליתויס בישרא וליזבנו מיניה שהרי אינם אלא לכלבים. והשתא שפיר י"ל דמתני' אתיא כמ"ד לכם לנפש בהמה ג"כ ושפיר יכול לשוחטה שהרי ראוים לכלבים. ואין לומר אמאי צריך לאכול כזית צלי דלכלבים סגי בלא צליה . די"ל אי לא מצי אכיל כזית צלי יש לחוש שמא תהיה כשירה ואיכא איסור צובע דלכלבים לא צריך מלאכה זו. שאם ינחור בשבילם ליכא איסור צובע. שהרי לא שייך דניחא ליה דליתוס בית השחיטה. שהרי אינה ראויה למכור רק להשליך לכלבים. ואין לכלבים חילוק בין בשר שנשחט היום או אתמול. אבל כשראוי לאכול כזית צלי. ממה נפשך לא נעשה איסור. אם תהיה טריפה. הרי אין כאן איסור צובע. שאין עומדת רק לכלבים. ולא שייך דליתויס בית השחיטה ולזבנו מיניה. א"כ אין בשחיטה איסור נוסף על הנחירה. רק שיש לחוש שמא תהיה כשירה ועושה נמי מלאכה דצובע. ואם יכול לאכול כזית צלי מבעוד יום. הרי גם הצביעה לצורך אוכל נפש. משא"כ כשאין יכול לאכול כזית צלי מבעוד יום אסור לשחטה. דיש לחוש שמא תהיה כשירה ועביד מלאכה דצובע שהיא שלא לצורך אוכל נפש. ולכלבים לא צריך למלאכה דצובע דסגי להו בנחירה. וא"כ ליכא למיפשט ממתני' כלל. די"ל דאתיא כמ"ד אפי' לכלבים מותר

מיהו כל זה לסברת רב דשוחט חייב משום צובע שפיר איכא לספוקי בעוף הנדרס דלא מצי למפשט ממתני' דמסוכנת. אבל למאי דקיימ"ל כשמואל סאין שוחט חייב רק משום נטילת נשמה כמו שפסק הרמב"ם בהלכות שבת. א"כ ליכא צביעה בסחיטה. א"כ ממילא נפשטה הבעי' במה ששנינו שמותר לשחוט המסוכנת. ואין לומר דאתיא כמ"ד לכם אפילו לכלבים. דא"כ ל"ל כזית צלי אפילו לכלבים נמי שרי . ואין לומר דלכלבים סגי בנחירה ולא צריך שחיטה דאין מרויחין בזה כלום דמה לי שחיטה מה לי נחירה עכ"פ איכא נטילת נשמה ג"כ. וע"כ כרבנן אתיא דאסור לבהמה ואפ"ה מותר לשחוט ונפשט ממילא ממתני' דמסוכנת מותר לשוחטה ושפיר סמך הרי"ף אפשטא דמסוכנת מותר לשחוט. ולא היה צריך הרי"ף להביא הבעיא כלל דאיפשטא לה ממתני' דמסוכנת. והכל נכון כפתור ופרח

ובאמת צריך לחלק בין האי דמסוכנת. והפני יהושע כתב דשם איכא הפסד וכאן ליכא הפסד כיון שיצא מכלל ריסוק אברים וטריפה חיה יב"ח א"כ ליכא הפסד ויותר היה נראה דדוקא בעוף דאיכא הפסד מועט ובהמה הפסד מרובה ואיכא למימר להפסד מרובה חששו להפסד מועט לא חששו. אך נ"ל שדברי הגאון בעל פני יהושע אינם בדקדוק. די"ל בפשיטות דודאי במסוכנת שרי משום הפסד אבל כאן שהשחיטה הוא כדי לבדוק אם תמצא טריפה. והשתא ממנ"פ אין לחוש להפסד דהתם פעל בה הריסוק שתהא טריפה. א"כ ודאי שחיטה שלא לצורך הוא ואם נימא דתבדק ותמצא כשירה. ע"כ לא פעל בה הריסוק. וא"כ ממילא שתמתין עוד ימים מחמת שלא פעל בה טריפות ובחזקת קיימת היא ואין להתיר השחיטה ביו"ט דליכא פסידא להמתין שהרי כשאנו מחזיקין שתמצא כשירה תוכל לחיות עד אחר יו"ט ואם תהיה טריפה למה נשחוט ביו"ט. אבל במסוכנת שאין החשש מחמת טריפות רק שלא תמתין עד אחר יו"ט שרו ליה רבנן משום הפסד ממונו. וזהו ברור

אבל דברי הר"ן דמחשיב ליה ספיקא דאורייתא לא ידעתי ביום שידובר ממתני' דמסוכנת דאי איכא חששא דאורייתא וכי משום הפסד ממון נשרי איסור דאורייתא. וצ"ל דס"ל דמסתמא נשאר בה עדיין חיות שתפרכס. אלא דהא ליתא דהא בחולין (דף ל"ח) מוכח דבסתמא לא מחזיקינן שפירכסה דהא אמרינן התם ר"ש אומר השוחט את המסוכנת ולמחר מצא כותלי בית השחיטה מלאים דם כשירה שזינקה וכמדת ר"א ע"ש בגמרא. א"כ מוכח בהדיא דמספיקא בחזקת איסור דפריך וניחוש דילמא בתחילת שחיטה זינקה. הרי דמספיקא אסורה מכ"ש שבחזקת איסור עומדת א"כ מוכח דלא אמרינן מספיקא שפירכסה. וא"כ תמה על עצמך איך מותר לשוחטה ביו"ט. וע"כ משום הפסד ממון שרי. וא"כ מוכח דמן התורה מותר לשוחטה. ואיך מחשב לה הר"ן ספיקא דאורייתא. וכבר כתבתי לעיל הטעם דמותר לשחוט דמ"מ עכשיו השחיטה לצורך אוכל נפש עכ"פ מוכס דליכא ספיקא דאורייתא בעוף הנדרס

ובהכי ניחא מה שתמה בתשובת חות יאיר (סי' קל"ח) בעל עבודת הגרשוני על המחבר בהלכות מילה (סי' רס"ו) דאדם שלא מל לא ימול בשבת ומייתי לה מהכא דמוקי ברעפים חדשים מפני שצריך לבדקן. ובא"ח (סי' תצ"ח) בעוף הנדרס פסק דמותר לשוחטו אלמא לא מחזיקינן ריעותא א"כ אמאי לא ימול. ולפמ"ש לק"מ דכיון דמוכח ממתני' דבהמה המסוכנת דליכא איסורא לשוחטה מן התורה . וע"כ דמ"מ מקרי שחיטה לצורך אוכל נפש. וכמ"ש לעיל. שפיר פסק להקל דע"כ הבעיא לחומרא בעלמא כיון דליכא פסידא. אבל בהך אדם שלא מל אם יעשה חבלה שלא כדין א"כ חילל שבת דאורייתא. לכן חיישינן טפי. אף דרבינו שמחה מריה דהאי דינא ס"ל להחמיר באבוסיה דהכא. מ"מ המחבר הכריע כן מדעתו הרחבה

ולפ"ז נראה דאיכא למישדי נרגא במ"ש בהג"א בשם איו שהטריפות מצויות כמו כשירות אין לשחוט ביו"ט. וכתב הב"י (בסי' תצ"ח) וזה על דברי מי מי שפוסק הבעיא לחומרא. ולפמ"ש אין ראיה כלל דודאי באתיליד ריעותא בבהמה. שפיר יש לחוש שלא לשחוט דליכא