שמחת יום טוב קמא

משמע פשטא דמילתא דפליגי בפסחים (דף כ"ה ע"ב) בלא אפשר וקמכוין. היינו מדרבנן. אבל לא לחיוב חטאת. אלא דר"א שמותי מתלמידי שמאי לא ס"ל מתוך. לכן מוקי כר"א והשתא לרבנן תו לא קשיא ולית להו שובר החבית כו'. די"ל דאפילו מכוין לעשות * לא שייך חיוב חטאת. דמתוך * כלי שהותר ליטול ממנו גרוגרות אפילו מכוין לכלי נמי הותר . אלא דמשמע ליה דמתני' דשובר את החבית ע"כ ר"א היא. והוא דכיון דלרבנן לא הותר רק מכח מתוך דר"ח לא ס"ל הואיל ולרבנן מותר מכח מתוך משמע ליה דסתם מתני' לא ס"ל מתוך וכמו שפירש הר"ב במשניות דמתני' דאין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד אתיא כב"ש דלא ס"ל מתוך

והשתא פריך שפיר ולית ליה לר"א מתני' דשובר החבית ובלבד שלא יתכוון לעשות כלי דכיון דר"א לא ס"ל מתוך לכן בקוטם להריח פטור ובקוטם לכלי חייב והיינו משום דלית ליה מתוך. וא"כ פריך ולית ליה מתני' דמתני' לא ס"ל מתוך. א"כ בקוטם לכלי חייב חטאת והו"ל לגזור גם בחבית אטו שיתכוין לעשות כלי. דהא סתמא דמתני' דאין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד אתיא כב"ש דלא ס"ל מתוך. וא"כ ע"כ תאמר סתם מתניתין לא ס"ל מתוך א"כ למה פוסק שובר החבית וניחוש שמא יכוון לעשות כלי. ומשני במוסתקי וזהו אי לא ס"ל מתוך. והשתא צדקו דברי הרמב"ם לשיטתיה דפוסק הואיל ומתוך. אם כן שפיר פסק בקוטם להריח מותר דאפילו יקטום לכלי שייך הואיל ומתוך. וליכא איסורא דאורייתא וכן אפילו יתכוין לכלי ליכא איסורא דאורייתא הואיל וראוי ליטול ממנו גרוגרות ושפיר שייך הואיל ומתוך. ובכן עלו כהוגן דברי הרמב"ם כפתור ופרח

ואין להקשות לפ"ז תקשי הא דאמר שמואל בשבת (דף צ"ב) כל פטורי שבת פטור אבל אסור חוץ ממפיס מורסא. והוא משנה בעדיות (פ"ב) המפיס מורסא אם לעשות לה פה חייב ואם להוציא ליחה גם לעשות ליחה פטור ולא אמרינן מתוך שהותר להוציא ליחה גם לעשות לה פה מותר. די"ל דלעשות לה פה צריך אומנות ובענין אחר וכן משמע מלשון הרמב"ם. וצ"ע

ע"ב בתוס' בד"ה פטור אבל אסור כו' וקשה מאי מאריך בלשונו כו' עכ"ל. לפום רהיטא אמרתי ליישב בפשיטות דודאי רב כהנא דמותיב לרב יהודה קושיא אלימתא מחיוב חטאת. וא"כ אם היה מתרץ לו חיוב חטאת עדיין היה אפשר שיסבור רב כהנא דרב יהודא דאמר אוכלי בהמה אין בהם משום תיקון כלי היינו משום דליכא חיוב חטאת אבל פטור אבל אסור מדרבנן. להכי גילה לו רב יהודה כונתו דהיתר גמור הוא אפילו לכתחילה לכן אם היה כדבריך אבל לא קשיא כו' וממילא ברכין מותר אפילו לכתחילה

עוד אפשר לומר דה"ק ליה אדמותבת מברייתא דחיוב חטאת דודאי כר"א אתיא דלרבנן ליכא חיוב חטאת תותיב לי מהך ברייתא לא יקטמנו להריח בו שאינו מפורש דאתיא כר"א

בא"ד ועוד קשה דמשמע דבקשין כו' עכ"ל. קושיא זו תמוה דהא לקמן מסיק דלר"א דס"ל בקטמו לכלי חייב חטאת בקטמו להריח פטור אסור ורב יהודה ס"ל כרבנן בקטמו לכלי פטור ג"כ וממילא להריח מותר לכתחילה. וכבר עמדו המפרשים בזה

בא"ד ואור"ת כו' אבל לדידך קשה דבקשין נמי קאמרת כו' עכ"ל. פיר"ת קשה להולמו דמה ענין הקושיא לאוכלי בהמה ליקשי ליה אהא דמפשח. ובפשיטות היה אפשר לפרש דמשמע ליה בפשיטות אי בקשין איכא חיוב חטאת עכ"פ יש לאסור אף ברכין לכתחילה אטו קשין וברייתא דאיכא איסורא דאורייא בקשין אין להתיר רכין לכתחילה. ור"י לא מודה ליה בקושיא דס"ל דר"א הוא כדלקמן. וכן צ"ל לפירש ר"ת ודו"ק. ועיין בסמוך

בפירש"י בד"ה חייב חטאת ויש עצי בשמים שהם אוכלי בהמה כו' עכ"ל. משמע שרש"י רצה ליישב דלא מצי לאוקמה בעצי בשמים שאינם מאכל לבהמה. וקשה כי משני בקשים נמי אין ראויין למאכל בהמה. וא"כ תקשי לוקמה ברכין שאין ראוין למאכל בהמה ולולי פירש"י היה נראה דמידי מאכל בהמה גורם ההיתר אלא דאותן שעומדין למאכל בהמה הם רכים מסתמא. וא"כ אפילו דבר שאין בהמה אוכלת מצד שאין דרכה לאכול דבר זה מ"מ אילו היה דרכה לאכול לא היתה בהמה נמנעת מפני הקושי אין בהם משום תיקון. וא"כ היינו הך דקשין אין ראויין. ויש לכוון גם בפירש"י כן. ודו"ק

בתוס' בד"ה כי הוינא כו' וא"ת למה נמנעו כו' עכ"ל . ר"ל כיון דבקשים נמי מותר. ואפשר לומר ליישב דלפעמים יקטום בשבת לצורך הלילה ואין שבת מכין ליום טוב. גם אפשר לומר דגזרו אטו מוגמר שיעשה המוגמר להריח במוצאי שבח. וכן משמע בברכות פ' הרואה דהיו רגילין במוגמר שמריח ריח בשמים מחוץ לעיר וזה אינו רגיל רק במוגמר

עוד י"ל דאם יקטום למצוה נקרא מתקן כמו בהדס בענביו מרובין מעליו אין ממעטין ביו"ט דהוה מתקן מנא דעושה ראוי למצוה. והשתא אם היה תיקון ומצות חכמים ביו"ט שחל במוצאי שבת ליקח בשמים להבדלה. א"כ אם היה קוטם להריח הוה תיקון מנא ואסור. לכן אין מברכין ביו"ט שחל אחר שבת על הבשמים. לכן ליכא שום תיקון בקטימה רק להריח בעלמא. אבל אי היה בו מצוה הוה נקרא מתקן מנא. ודו"ק

בגמרא תנו רבנן מגבב כו' מחזי כי מכניא ליומא אחרינא. כתב הר"ן ולא אסרינן ליה משום מעמר יש להביא ראיה מה שאמר בשם הר"ר יצחק בר' מאיר דאינו חייב משום מעמר אלא במקום שגדל שם ע"ש. ולא ידעתי צדיק מה פעל בזה. שהרי כבר מוכח כן מן המשנה לעיל (דף ל"א). וכמ"ש התוס' שם. ולפמ"ש הר"ן גופיה שם בשם אחרים מגבב מותר לצורך אוכל נפש. וא"כ גם מהכא אין ראיה לדעת אחרים מותר מן המשנה עצמה. וכבר כתבתי לעיל (דף ל"א) הנלע"ד דמגבב ליומו אין בו איסור רק ליומא אוחרי. והכי דייק לישנא הכא בגמרא כמגבב ליומא אחרינא

דף ל"ד ע"א בפירש"י בד"ה שצריך לבדקן כו' דילמא פקעי ואשתכח דטרח שלא לצורך עכ"ל משמע מלשון רש"י דחשש דאורייתא ליכא משום הבערה שלא לצורך דאם איכא חששא דהבערה שלא לצורך טפי הו"ל לרש"י לתפוס חשש הבערה. ודוחק לומר דכוונת רש"י אפילו ללבנן באש שהבעיר לצורך בישול ואפיה. דמ"מ איכא חשש טפי ולא פלוג רבנן בין שמבעיר בשביל הרעפים לחוד או שמבעיר בשביל דבר אחר דכך מדת חכמים להשוות מדותיהם. אלא ודאי ס"ל לרש"י דאין בזה חשש של תורה כלל. וגם במשנה לעיל דמגבב משלפניו פירש"י משום טרחא יתירא. וראיתי בצל"ח שהבין בדברי רש"י משום הבערה שלא לצורך. והוקשה לו שיהיה מותר מכח מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה שלא לצורך ומשום איסור דרבנן לא חיישינן דהא רש"י פירש לקמן אהא דפוצעין את האגוז במטלית משום דלא חיישינן שמא תקרע ואפילו תקרע לא איכפת לן דאין זה קורע ע"מ לתפור ע"כ. ומזה יליף דלכל מידי דיש חששא מדרבנן לא חיישינן. ולפענ"ד לאו כולהו בחדא מחתא מחתינהו דרש"י פירש שאפילו תקרע אין שום נדנוד ודררא דאיסורא כלל. לכן כתב רש"י לא איכפת לן דהא הו"ל דבר שאין מתכוין ולא הוה פסיק רישא גם מקלקל