שמחת יום טוב קמ

מחלק התם עד כאן לשונם. וקשה בס"ד דלא אסיק אדעתיה לחלק בכך תקשי ליה המשנה אמאי מדליק מכל החצר ולחצוץ שיניו לא שרי רק משלפניו. וי"ל דבס"ד לא קשיא מן המשנה די"ל דכבוד הבריות גרע ולא שרינן רק משלפניו ולא לטרוח אבל הדלקה שהוא לצורך אוכל נפש שריא לגבב מכל החצר ול"ק רק למסקנא חילק התוס' שפיר דקובע מקום לאכילתו

בד"ה וחכמים וקשה כו' דלא כהלכתא עכ"ל. אין הקושיא על פירש"י דבלא"ה סתם לן תנא כר' יהודה במוקצה א"כ י"ל דחכמים נמי כר' יהודה ס"ל ואית להו מוקצה

בא"ד לכן נ"ל דטעמא דרבנן משום שמא יקטום עכ"ל . ויש לתמוה לפ"ז פליגי בסברות הפוכות לגמרי . דר"א סבירא ליה (לקמן ע"ב) בברייתא דקוטם לחצוץ חייב חטאת מתיר לחצוץ בלא קטימה. ורבנן דס"ל בקוטם לחצוץ דפטור אבל אסור וליכא חיוב אסרי לחצוץ גזירה משום קטימא הא אפילו יקטום ליכא איסור דאורייתא. ועוד דבלהריח ס"ל לחכמים כיון דקוטם לכלי פטור אבל אסור מותר להריח לכתחילה. ור"א ס"ל קוטם לכלי חייב חטאת אסור בקוטם להריח אטו שיקטום לכלי. ובקיסם יסבור ר"א דלא גזרינן ליטול קיסם אטו קטימה דלפי הנראה כ"ש דאיכא למיגזר נטילה אטו קטימה שהוא לגוף הדבר לחצוץ משנגזור קוטם להריח אטו קוטם לכלי מאחר שעכשיו אינו צריך לכלי כלל. וראיתי בצל"ח לקמן שכתב ולכאורה יפלא מה הוא ההכרח המביא אותנו דפליגי בסברות הפוכות הלא יש לפנינו דרך מרווח דחכמים שגזרו נטילה אטו קטימה גזרו קטימה להריח אטו קטימה לחצוץ כיון דשניהם הם קטימה ור"א כשם שאינו גוזר נטילה אטו קטימה אע"ג דשניהם לחצוץ ה"נ לא גזר קטימה להריח אטו קטימה לחצוץ אע"ג דשניהם הם קטימה וה"ל להביא פלוגתייהו דר"א ורבנן במשנתינו ע"כ . והפלאה זו איני יודע מה היא זו . ואדרבה יש לתמוה על הגאון בעל הצל"ח איך לא שם עינו ודעתו הרחבה בסוגיא שעסוק בה שהרי הברייתא לקמן דהך ברייתא בקשין לא יקטמנו ואם קטמו פטור אבל אסור לחצוץ שיניו לא יקטמנו ואם קטמו חייב חטאת . הרי ע"כ ר"א היא דאילו רבנן אינו חייב חטאת. וא"כ ע"כ ר"א ס"ל דקטימה לכתחילה אסור להריח ולחצוץ חייב חטאת אע"ג דמתיר בקיסם לחצוץ בלא קטימה ע"כ ר' יהודה דמתיר אליתא אלותא אתי כרבנן. ולפי שכבר כתבתי בזה זמן מה כמו שהוא בכתב מצורף לכאן. ומשם לשכנו תדרשנו

בתוס' בד"ה וחכמים אומרים כו לכך נראה כו' שמא יקטום עכ"ל. ויש לתמוה דר"א דס"ל לקמן בגמרא דאם קטם חייב חטאת לא גזר אטו קטימה. וחכמים דס"ל גם בקטם פטור אבל אסור יגזרו אטו קטימה כלפי לייא . ועוד קשה כיון דר"א גזר לקמן ואסור לקטום להריח משום שמא יקטום לחצוץ דחייב חטאת א"כ כפי הנראה כ"ש דיש לגזור ליטול לחצוץ אטו לקטום לחצוץ. ואמרנו לתרץ דר"א לשיטתיה אזיל דפעמים איכא לחצוץ לצורך אוכל נפש כדאיתא בחולין בפ' כל הבשר דבעי בשר שבין השינים אם מותר לאכול גבינה קרי עלה הבשר עודנו בין שניהם דעדיין נקרא בשר . והנה אם צריך לאכול גבינה איכא בחציצה צורך אוכל נפש כגון שצריך לאכול גבינה והבשר עודנו בין שיניו. אלא דתליא אי מכשירי אוכל נפש דוחין יו"ט. והנה ר"א גופיה לשיטתיה ס"ל בר"פ תולין כר"י דמכשירי אוכל נפש דוחה. ועדיפא מיניה דאפילו אפשר לעשותן מעיו"ט דוחין. וא"כ י"ל דלא לחנם נקט לקמן ואם קטמו לחצוץ ולפתוח הדלת. ולמה שיתף עמו פתיחת הדלת. אלא י"ל דסתמא לחצוץ מקרי צורך אוכל נפש אם עושה כן בשביל אוכל נפש ואפילו בלא גבינה אפשר שהוא לצורך אוכל נפש באיזו ענין. אבל לקמן מיירי דומיא דלפתוח הדלת דאינו בענין אוכל נפש ע"פ פשוטו אף דאפשר שאין לו מקום לאכול אבל לא איירי בהכי א"כ י"ל דבכה"ג מתיר במתני' כשהוא לצורך אוכל נפש שאפי' יקטום ליכא איסורא דאורייתא. לכן מתיר ר"א. ורבנן ס"ל מכשירין לא דחו. לכן אסרו לחצוץ אפי' לצורך אוכל נפש. ואין כאן סברות הפוכות

אלא דהתוס' תמהו שם בפ' נוטל איך ס"ל לר"א דמכשירין שאפשר לעשותן מעיו"ט נמי דחו הא כתיב הוא ודרשינן הוא ולא מכשיריו. ומוקי לעיל לה (דף כ"ח ע"ב) אמכשירין שאפשר לעשותן מעיו"ט. וביקשו לומר דהיינו במילי דרבנן. והניחו בקושיא. אך נ"ל לתרץ דר"א י"ל דדריש הוא לאפוקי מה שאינו לצורך אוכל נפש כגון להוציא לולב וס"ת דלב"ש לא ס"ל מתוך ור"א שמותי הוא פירשו התוס' בנדה (דף ה') מתלמידי שמאי. וכ"כ לקמן ין (דף ל"ד ע"ב). וא"כ י"ל דדריש הוא אוכל נפש ומכשירין ולא שאר דברים להוציא לולב וס"ת וקטן כדלעיל. ולק"מ

ומעין זה ישבנו דברי הרמב"ם אך רוח אחרת אתו והוא (דבפי"א משבת דין ז') כתב של עץ שלפניו וקטמו לחצוץ שיניו או לפתוח הדלת חייב חטאת. והוא תמוה שפסק כר"א ורבנן פליגי עליה לקמן. ולא די לנו בזה הצער. אלא שפסק לענין בשמים (בהלכה ח') וז"ל ומותר לקטום עצי בשמים להריח בהם ואעפ"י שהם קשים ויבשים בין עץ גדול בין עץ קטן. ולקמן בגמרא מבואר דברייתא דס"ל לא יקטום אתיא כר"א דס"ל בקוטם לכלי חייב חטאת לכן להריח לא יקטום לכתחילה. וברייתא דס"ל קוטם לכתחילה ס"ל כרבנן דגם בקוטם כלי אינו אלא שבות. וא"כ יש להפליא כיון דפסק הרמב"ם כר"א דקוטם לכלי חייב חטאת איך פוסק דמותר לקטום להריח. והמ"מ לא מצא מענה בזה

לזאת אני אומר הנלענ"ד בישוב דברי הרמב"ם והוא דקשיא עוד דלקמן פריך ולית ליה לר"א שובר אדם את החבית ליטול ממנו גרוגרות ובלבד שלא יתכוין לעשות כלי ומוקי לה במוסתקי. והרמב"ם (בפכ"ג) לא הביא הך דבמוסתקי. משמע דהקושיא דוקא לר"א. והנה הרמב"ם שפסק כר"א דקטמו לכלי חייב חטאת. הו"ל להביא הך אוקמתא דבמוסתקי. לכן ליישב הכל אני אומר דחייליה דהרמב"ם מהך דפריך ולית ליה לר"א. והלשון תמוה דכי פסיקא ליה דהמשנה ר"א היא ואפילו בעי לאסוקי כר"א הול"ל נימא דלא כר"א לכן נראה דהרמב"ם קשיא ליה ג"כ איך יפלגו בסברות הפוכות דחכמים דמתני' יאסרו קיסם משום שמא יקטום הא בקוטם להריח לא גזרו אטו קוטם לכלי משום דקוטם לכלי ליכא רק שבות גם הוה סברות הפוכות כמ"ש לעיל. לכן ס"ל להרמב"ם דחכמים דמתני' ס"ל בהא כר"א דאם קטם חייב חטאת. לכן גזרו שמא יקטום. ופליגי עם חכמים דברייתא. ופסק כחכמים דמתני' (וכה"ג כתב מהרש"ל ביש"ש אהא דחכמים דמתני' ס"ל מגבב משלפניו וחכמים דברייתא ס"ל מגבב מכל החצר) ופסק כחכמים דמתני'

אלא דקשה למה פסק כר' יהודה דמפשח אלותא היה לו לגזור בקשין כמו לר"א. וע"ז נראה דקשיא ליה מה שהקשו התוס' בעירובין דפריך לקמן ולית ליה לר"א הא דתנן שובר אדם. וכתבו התוס' בעירובין (דף ל"ד) דהא לרבנן נמי קטם שמא יתכוון לעשות כלי. ע"ז ס"ל להרמב"ם דודאי אי מותר להריח גם בקוטם לכלי ליכא חיוב חטאת . והוא דהתוס' פסחים (דף מ"ז ע"ב) הקשו צרכי שבת לישתרי הואיל וחזו לחולה שיש בו סכנה מוכח דס"ל להתוס' דהואיל שייך אפילו בשבת. א"כ לא משכחת לה חיוב חטאת דאיכא למימר הואיל וחזי הקטימה לריח. אלא דלקמן הסוגיא לרב חסדא דלית ליה הואיל. אלא דמ"מ יש לומר מתוך שהותר להריח הותר נמי לכלי. וזה אפילו לרב חסדא דלית ליה הואיל אי אפשר שיהיה חיוב חטאת. דמ"מ י"ל מתוך שמותר להריח מותר אפילו מתכוין לכלי ולא שייך חיוב חטאת. וכן