שמחת יום טוב קלט

שאינו מתכוון, שאינו מכוון למלאכת נטילת נשמה אלא דהוה פסיק רישא, ובהך איסורא לא חיישינן לפסיק רישא שהרי גדולה מזו פירש"י ביומא (דף ל"ד) דבצירף דרבנן אף ר"י מודה דדבר שאינו מתכוין מותר. והובא בתוס' מסכת שבת (דף מ"א ע"ב). וא"כ כ"ש הכא שאינו מתכוין ורוצה בבנין כלל. ולא דמי כלל לבנין של קיימא דשרי באין מתכוין. ואדרבא איפכא קשיא ליה. דהא רש"י ס"ל ביומא דבדרבנן אפילו לר' יהודה דבר שאינו מתכוין מותר וכמ"ש בתוס' שבת. ואין להאריך כאן

בגמרא ת"ר אין סומכין את הקדירה בבקעת. וכתב המהרש"א דאפילו למ"ש התוס' לעיל (דף לא) דטלטול מוקצה מותר לצורך אוכל נפש הכא שנהנה מן המוקצה הוה כמוקצה לאכילה. והפ"י תמה דא"כ בטלת עיקר דין טלטול מוקצה לצורך יו"ט שכל שהוא לצורך גופו הרי הוא נהנה מן המוקצה. ולא הבנתי דבריו. דהנה זה מצינו בתוספות שלשה פעמים לעיל (דף ח') בתוס' ד"ה אמר ר"י במה שמסלקין אפר הכירה לאפות הפשטידא. וכן לעיל (דף כ"ח) גריפת תנור. ולעיל (דף ל"א) ליטול הלבינים. ובכולן צדקו דברי המהרש"א שכל זה אינו סילוק היזק שהתנור הוא האופה וההנאה הוא מן הפירות וכשנהנה מן התנור והפירות כבר נסתלק המוקצה ואין המוקצה מסייע לו לבשל או ליהנות מן הפירות רק סילוק המוקצה ובשעת ההשתמשות כבר עבר המוקצה בשעת ההשתמשות ההנאה משא"כ כשמסמך הקדירה בבקעת הרי בשעת הבישול הוא נהנה מן המוצה והמוקצה גורם הבישול גופיה הוה כמו מוקצה לאכילה. והיינו טעמא דאסור להסיק התנור במוקצה שהרי ההיסק וחימום התנור עצמו הוא המתקן האוכל. והדברים הללו ברורים בכוונת מהרש"א ופשוטים. ולא ידעתי מה גודל חרי אף הגאון בעל פני יהושע. שהרי הדבר פשוט כמו שכתבתי

שם לימא ר"א כר"ש ס"ל. וקשה א"כ אמאי לא פליג נמי ברישא. ועוד פשיטא דר"א בר"ש מקיל טפי במוקצה וכמו שהקשה הפני יהושע. מיהו י"ל במאי דמפליג בריש מכילתין דביו"ט דקיל אסור טפי איסור מוקצה והא לא שמעינן לראב"ש עדיין באיסור יו"ט לזה קאמר לימא דגם ביו"ט כר"ש ס"ל. מיהו אכתי קשה ליפלוג ראב"ש גם ברישא דאין סומכין הקדירה ואי סמוך התנא שמקיל במקל אדרבא קשה ל"ל כלל התירא דראב"ש במקל רק לימא ר"ש וראב"ש מתירין. ונראה מזה לסייע על סברת בעל המאור בריש מכילתין שהקשה איך מצינו להחמיר ביו"ט טפי משבת דביו"ט יהיה מוקצה אסור ובשבת מותר. ותירץ דלא אסור ביו"ט רק במידי דאסור בשבת מכח איסור שבת וביצה אין דרך לגומעה חיה. וא"כ בשבת אסור משום בישול. והנה סמיכת הקדירה בבקעת לא משכחת לה בשבת וכן בדלת פשיטא דבשבת בקעת אסורה בטלטול שאין תורת כלי עליו וא"כ ר"ש מתיר ביו"ט אפילו במידי דבשבת אסור בהחלט מכח איסור שבת. והנה הנהגה במקל בשבת משכחת לה קצת דהיינו בחצר אבל בר"ה לא משכחת לה שאסור להוציא ולהעביר המקל. וא"כ י"ל דה"ק דראב"ש ס"ל במקצת כר"ש אביו דהיינו אפילו ביו"ט מתיר והיינו דוקא במקל דמשכחת לה קצת בשבת בחצר בהא ס"ל דאין להחמיר ביו"ט יותר משבת אבל בסמיכת הקדירה בבקעת לא משכחת לה כלל בשבת. והשתא י"ל דבהא מודה ראב"ש דאסור ביו"ט אבל במקל דמשכחת לה בשבת בחצר מקיל דוקא דלא יהיה יו"ט חמור משבת. וה"ק לימא משום דכאבוה ס"ל מקיל במקל כיון דמשכחת בשבת בחצר. ומשני דבסברא אחריתא פליגי ולא איירי במוקצה כלל. ודו"ק. ובהכי ניחא מה שהקשה הר"ן ל"ל להרי"ף להביא טעמא דחינגא הא בלא"ה סובר הרי"ף מוקצה ביו"ט. ולפמ"ש י"ל דנ"מ בשבת בחצר. ודו"ק

שם למימרא דרבא כר"י ס"ל. וכתב הצל"ח דלפמ"ש מהרש"א דיש חילוק במוקצה דטלטול י"ל דמותר אבל תשמישו אסור א"כ מאי קושיא מבר אווזא די"ל דשם אינו רק טלטול אבל אוד דהוה תשמיש להשתמש במוקצה אסור. ולפענ"ד נראה דהא דאמרינן בפ' מפנין דבשר תפל מותר לטלטלו דלא ס"ל מוקצה לטלטול מ"מ להשליך לכלבים מידי שאינו מוכן לכלבים אסור. ותדע לך דלעיל בריש מכילתין אמרינן בשבת סתם לן תנא כר"ש מהך דמחתכין את הנבילה לפני הכלבים ואכתי מאי ראיה דילמא לא סתם לן תנא רק במוקצה לטלטול וביצה שהיא מוקצה לאכילה סתם לן כר' יהודה. א"ו כל שמטלטלו להשתמש בו או להנאת בהמתו הוה כמו לאכילה ובשר תפל דמותר לטלטלו לאו להנאתו רק שלא יסריח מחמה לצל אבל לא להשליכו לכלבים אם אינו מוכן לכלבים דהנאת בהמתו כמו תשמישו של מוקצה הוא ואסור למאן דאית ליה מוקצה

וארווח לן בזה תמיהת התוס' בשבת (דף י"ט ע"ב) בד"ה הני כרכי דזוזי שהקשו למה חסר רב הא רב ס"ל במוקצה לטלטל כר"ש. ולפ"ז ניחא דשם איירי ליהנות מן המוקצה והוה כמו מוקצה לאכילה. וכמ"ש מהרש"א. מיהו קשה לי לשיטת ר"ת שהביא הרא"ש בסוף מכילתין בשם בה"ג שפוסק לאסור נולד. א"כ מאי קשיא ליה ממסיקין בשברי כלים. דלמא הכא בבר אווזא משום נולד הוא כיון דלהלכתא נמי מפלגינן בינייהו

בפירש"י במשנה בד"ה לחצוץ בו שיניו וכו' והא דנקט שלפניו משום רבנן כו' עכ"ל. ויש לדקדק דהתינח במשנה יש לומר משום רבנן אבל בברייתא לקמן ע"ב דר"א אמר משלפניו וחכ"א לא יטול אלא מאבוס של בהמה אי ס"ל לר' אליעזר דמכל החצר מותר א"כ למה נקט משלפניו. ואין לומר משום רבנן דמדרבנן דקאמרי לא יטול אלא מאבוס של בהמה. משמע ודאי דאפילו משלפניו אסור ולא משכחת היתירא רק מאבוס של בהמה לחוד. משמע ודאי דקיסם אסור אפילו משלפניו ויש ליישב ועיין בסמוך

בתוס' בד"ה ר"א פירש"י כו' ותימא דבפרק המוציא משמע דדוקא קתני וכו' עכ"ל. ודאי לפום גירסת הספרים פריך שם מן הברייתא והקושיא י"ל מרבנן דס"ל דלא יטול אלא מאבוס של בהמה. ואין מקום לדברי התוס' בזה אם לא שהיה להם הגירסא דהקושיא מן המשנה וכמו שהוא בלשון התוס'. אלא דיש לדקדק לפירש"י אמאי לא פריך ממתניתין דרבנן אסרי וטפי הו"ל להקשות ממתני' ונראה דממתניתין לא קשיא דיש לומר י מודו לר"א לחצוץ שיניו דאיכא כבוד הבריות לכן לא נחלקו אלא על מגבב להדליק דלא שייך כבוד הבריות בעינן דוקא משלפניו ולא אתי למעוטי לחצוץ שיניו. אבל למסקנא אי אפשר לומר דרבנן מודו בלחצוץ שיניו. דהא לפי האמת אסרי בברייתא דלא יטול אלא מאבוס של בהמה. ולזה הוכרח רש"י לומר דרבנן לחצוץ שיניו כלל לא שרי. ועיקרו מוכח לים רש"י מן הברייתא א"כ צריך לאתובי מן הברייתא. אבל אי לאו הברייתא י"ל דרבנן מודו בלחצוץ שיניו משום כבוד הבריות. ואפילו בלא כבוד הבריות יש לומר דרבנן דוקא לגבב להדליק אסרו דאיכא טירחא יתירא אבל לחצוץ שיניו לא בעינן לפניו, דאין צריך אלא קיסם אחד, ולהכי לא סגי להקשות רק מן הברייתא,. אבל ממתניתין לא מצי לאקשויי. די"ל דרבנן מודו בלחצוץ שיניו. ולשיטת התוספות אין הקושיא רק מדיוקא לפניו דוקא. והא דלא פריך מרבנן דברייתא. י"ל דניחא ליה לפרוך ממתני' דבהא לא פליגי רבנן ור"א גם מרבנן דמתניתין לא מצי לאקשויי דשמא מודים בלחצוץ וכמ"ש לפי' רש"י. ודו"ק

בא"ד וי"ל דאין ה"נ כו' היינו דוקא גבי אכילה וכו' וכן