שמחת יום טוב קלח

נפל לתוכו מן הטפל והטיח אין גורפין אותו דמתקן מנא הוא ואתיא כרבנן דאמרי מכשירי אוכל נפש אסירי ע"כ לשונו. וצריך עיון דלקמן בגמרא אמרינן ואם אי אפשר לו לאפות אא"כ גורפו מותר. ופירש"י כר"י. משמע דבאפשר ר"י מודה דאין גורפין. וא"כ י"ל דמתניתין אפילו כר' יהודה כדמשמע פשטא דתני ר"ח בר יוסף קמיה דרב נחמן. משמע דקאי אמתניתין. ובמתניתין י"ל כיון דנקט אבל מכבשין, י"ל דאפשר לעשות ע"י מכבשין. ובהא אפילו ר' יהודה מודה לפירש"י. ואפשר דרש"י משמע ליה דאין גורפין התנור אפילו אי אפשר לאפות אבל מכבשין אם אפשר לאפות ע"י כיבוש אבל אם א"א לאפות אלא ע"י גריפה לרבנן אסור אפילו א"א לאפות דלר' יהודה נמי אינו מותר רק בא"א לאפות. וממילא לרבנן אפילו א"א לאפות אסור. ועיין בכ"מ (פ"ד מהלכות יו"ט דין ט') שכתב לסברת הה"מ דלא פסקינן כר"י במכשירין מ"מ בא"א לאפות מותר לגרוף . ולפ"ז לר' יהודה דמתיר מכשירין אפילו אפשר לאפות בלא גריפה מותר דהא אמרינן לעיל (דף כ"ח ע"ב) דגריפת תנור פלוגתא דר"י ורבנן ונראה דרש"י ס"ל דאם אפשר לאפות בלא גריפה גם לר"י אסור דהשתא במכשירין שאפשר לעשותן מעיו"ט ס"ל דאסור כ"ש כשאפשר לעשות ביו"ט בלא מלאכה. מיהו אכתי הוה מצי רש"י לפרושי דאפילו לר"י אין גורפין בידע מבעוד יום שצריך לגרוף וכמו שפירש"י לעיל בלא ידע מבעוד יום אלמא בידע מבעוד יום אפילו לר"י אסור דהו"ל לעשות מעיו"ט ולא הוה צריך לפרושי סתמא כרבנן דלפירש"י ודאי הלכתא כר' יהודה וכדתני תנא קמיה דרב נחמן. וכן בדביתהו דר' חייא פירש"י גרפי התנור. אלמא הלכתא כר' יהודה לפירש"י וכן רבא כר"י ס"ל דאמר אזדהר מחרוכא. ועיין מ"ש בסמוך

בפירש"י בד"ה אזדהר מחרוכא כו' כלומר גרוף התנור וכו' עכ"ל. וקשה לפירש"י דאתיא כר"י לעיל א"כ קשה איך פסק לשמעיה לגרוף הא רבא גופיה ס"ל לעיל (דף כ"ח) הלכה ואין מורין כן גבי השחזת סכין. ואפשר דדוקא בסכין אין מורין כן דאפשר לחתוך בלי השחזה ופסקה אגב דוחקא אבל בתנור שמתקלקל הנעשה בו מורין כן לכתחילה

בתוס' בד"ה וקטמא שרי כו' פירש"י לגבלו ותימא דאפילו בנתינת מים ע"ג עפר חייב משום מגבל עכ"ל. ועיין בר"ן נראה מדבריו דגיבול נמי שרי ביו"ט לצורך אוכל נפש אלא דמחוי כמגבל לבנין וקיטמא לאו בר גיבול לבנין הוא לכן שרי אף דהוה מגבל. ולענ"ד נראה ליישב פירש"י דודאי הא דאמרינן באפר דבר גיבול הוא היינו לפי המלאכה המצטרכת לאפר וכששוהה זמן הראוי מיתקן האפר כראוי למה שחפץ לעשות בו אבל בשעה מועטת אינה מתגבלת כראוי וכאן שאין צריך רק לסתום התנור אין בו שיעור גיבול הראוי לאפר ומ"מ חייב אם שהה זמן שמתגבל כידוע להם ושפיר חייב כמו מדביק פת בתנור אף שנאפה ממילא מ"מ חייב ואם רידהו קודם פטור וכמו כן באפר אפשר שאינו מתגבל רק כשישהה יום או יומים וכאן שצריך לו לפי שעה לסתום פי התנור לאו בר גיבול הוא כיון שמצטרך לו בטרם שיהיה שיעור גיבול המצטרך לאפר. ודברי רש"י נכונים

ועיין ברא"ש בשם רבינו תם שפירש קיטמא שהוא להניח על התנור להחזיק חומו אבל עפר אסור שמא ימרח וכתב הרא"ש מיהו בכולה שמעתא משמע איסוריה משום מגבל ולא משום מירוח ע"כ. ונראה ליישב דברי ר"ת דודאי בטיחה איכא משום גיבול ומשום מירוח כשטח אותו ומחליקו בתנור. מיהו משום מירוח לא היה איסור שהרי כשצריך לסתום התנור ולמרח בטיחה הוה מכשירין שא"א לעשותן מעיו"ט ואין איסור משום המירוח כיון דהותר המירוח לסתום פי התנור גם להחזיק חום התנור שלא יפול הטיט. וזה א"א לעשות מעיו"ט לסתום פי התנור. מותר נמי למרח להחזיק חום התנור מכח מתוך שהותר לטוח פי התנור אלא כשמניח אפר להחזיק החום א"ל לגיבול אבל כשיניח עפר כשירצה למרחו לטוחו בתנור אף דבשביל הטיחה אין איסור מ"מ חיישינן שיתן מים עליו כדי לטוחו בתנור ואז יהיה מגבל. והגיבול היה יכול לעשותו מעיו"ט, לכן לא הותר רק להניח קיטמא שאין דרכו למרח לכן לא חיישינן שיתן עליו מים למרחו שאינו מתחבר היטב עם חרס התנור אבל עפר אם יתן עליו מים אפילו שלא יהיה איסור ממרח דאי אפשר מעיו"ט מ"מ אסור משום גיבול דאפשר לעשותו מעיו"ט. ודו"ק היטב

ומ"ש הרא"ש דסוגיא משום מגבל. היינו משום דקאמר ארקתא דנהרא סמכינן. ולענין ממרח מאי מהני רקתא דנהרא וציירי מאתמול. ולפמ"ש י"ל דהמירוח מותר משום אוכל נפש. רק כוונת ר"ת אם ימרח ע"כ יתן מים על העפר והוה מגבל. וגיבול אסור. דאפשר לעשותו מערב יו"ט

מיהו מ"ש רש"י גיבול טיט תולדה דלישה הוא, צ"ע. דלישה גופה מותר ביו"ט. וי"ל כמ"ש לעיל (דף י"ד) דמלאכה שאין דרך לעשותה לאוכל נפש ביו"ט אין להתיר. לכן גיבול טיט תולדה דלישה הוא. ואף דגיבול לתנור דרכו לעשות ליומו. מ"מ כיון דעיקר גיבול טיט הוא לבנין יש לאסור כאן

בגמרא אמר רב נחמן אבנים של בית הכסא כו' א"ל שאני התם דקעביד אהלא. צ"ע דטעם זה לא מהני כלל כדפריך רבה זוטי לרב אשי וע"כ משום כבוד הבריות הוא וא"כ הכי הו"ל לשנויי משום כבוד הבריות. ואפשר לומר דשפיתת קדירה לצורך יו"ט נמי הו"ל להתיר כמו כבוד הבריות שהרי אין לו לאכול ביו"ט אם אין לו מקום לשפות הקדירה. ואע"ג דכבוד הבריות חשוב טפי מ"מ הכא הוה עראי טפי הך שפיתה דקדירות והו"ל להתיר לצורך יו"ט. ומשני דעביד אהלא והוה טפי מבנין עראי של בית הכסא במה שעושה אוהל. וניהו דבית הכסא שרי משום כבוד הבריות, משום צורך יום טוב לא שרינן. כן נראה לי , ודו"ק

בתוס' בד"ה מלמטה כו' וא"ת איך מסדרין השולחן כו' ואפילו בשבת מחזירין עכ"ל. לפענ"ד לק"מ דלא מיקרי אוכל רק כשעשוי להניח תחתיו במדורה עושה אוהל להניח העצים תחת האוהל וכן בקדירות נותן האור תחתיהם אבל בשבת כשמחזיר הקדירה אינו נותן האור לא מיקרי אוהל דלא איכפת ליה בחלל שתחתיו. וכן בשולחן אינו רק להשתמש בשולחן ולא בחלל שתחתיו. וכ"כ הטור (בסי' תק"ב) סברא זו בשם הרשב"א בשם התוספות. מיהו נראה דזהו סברא אחרת. ולפום סברא זו לא נצטרך לחלק בין יש לה מחיצות די"ל אפילו אין לו מחיצות מיקרי אוהל. אלא דבהך סברא לא היה היתר למ"ש ר"ת בתוס' שבת (דף קל"ח) להושיב הקדירה על טרפיד (נ"ל שקורין דרייא פוס) דכאן נותן האור תחתיו. ולסברא דאין לו מחיצות שרי

דף ל"ג ע"א בא"ד אלא נראה דאפילו ר"ש מודה כו' אבל הכא מתכווין לעשות מה שהוא עושה עכ"ל. לכאורה היא תפיסה גדולה על רש"י וכמ"ש הרא"ש ולא נהירא על פירש"י. וחלילה שיהיה נעלם מן המאור הגדול אשר כל רז לא אניס ליה סברא פשוטה כזו מיהו לפענ"ד דברי רש"י יש להם מקום. דבפרק כלל גדול (דף ע"ה) גבי חלזון דפריך דליחייב נמי משום נטילת נשמה ומשני מתעסק הוא אצל נטילת נשמה דכל כמה דאית ביה נשמה ניחא ליה טפי דליצל צבעיה ופריך הא מודה ר"ש בפסיק רישא. הרי בהדיא דקרי ליה אין מתכוון אף שמתכוון לעשות וליטול נשמה מן החלזון מ"מ מיקרי דבר