שמחת יום טוב קלז

הסתירה אין כאן מוקצה מאחר שעדיין לא באנו לדון על הפירות איסור מוקצה שהרי אסורים מכח איסור סתירה אבל במטה שיש עליה מפות כבר דנינו איסור הטלטול משום מוקצה בין השמשות ותו לא פקע וכן בסל כבר דנינו האיסור משום מוקצה אבל כאן לא הוצרכנו לדון האיסור משום מוקצה אף דהוה באמת מוקצה מחמת איסור הסתירה מ"מ אין צריך לדון האיסור משום מוקצה כשיש לנו לדון איסור מכח סתירה וכן בטבל לא נקרא שם איסור מוקצה רק דטבל אסור בטלטול מחמת איסור שיש בו ואין בו שם מוקצה לכן כשנסתלק הטבל אין מוקצה. כן נ"ל ברור ונכון בפירש"י

ועוד נ"ל ליישב פירש"י דכיון דבכל דוכתי אמרינן מיגו דאתקצאי בין השמשות איתקצאי לכולה יומא ומשמע לפום פשטא דבעינן שיהיה מוקצה בין השמש. וקשיא הא קיימ"ל כרבי דלא גזרו על שבות בין השמשות כדאיתא בעירובין דף ל"ב) ופסקו הפוסקים כרבי כדאיתא ובסי' שמ"ב) וא"כ לא משכחת מוקצה לבין השמשות. וצ"ל כמ"ש התוס' בריש מכילתין דמוקצה הוא כמו דאורייתא. וא"כ שפיר שייך מיגו דאתקצאי לבין השמשות וא"כ זהו דוקא בהוא מוקצה מצד עצמו כגון מוכני שיש עליה מעות אבל כאן דהמוקצה בא מאחר שאסור לסתור הבית. ובסתירה כי האי שהיא דרבנן לא שייך מיגו דאתקצאי בין השמשות. דאם נדון בין השמשות אם מותר לסתור בית כזה מותר בין השמשות. ולא שייך כלל מיגו דאתקצאי לבין השמשות דלענין סתירה דרבנן לא גזרו בין השמשות לכן לא שייך מיגו דאתקצאי ולהכי שרי. וכן בטבל פירש"י להדיא בפ' במה מדליקין דהא דאין מעשרין היינו כמ"ד גזרו על השבות בין השמשות. וא"כ לדידן דקיימ"ל כרבי דלא גזרו על שבות בין השמשות. א"כ לא שייך מיגו דאתקצאי בין השמשות מכח איסורא דרבנן ולהכי אם עבר ותקנן מתוקן. וא"ש החילוק בין דאורייתא לדרבנן דלא שייך אתקצאי בה"ש. וצדקו דברי רש"י על נכון. ודו"ק

בא"ד ואומר הר"ר משה כו' אבל טבל מיד שתיקנו נסתלק המוקצה עכ"ל וקשה לי דלעיל מבעיא לן (בדף כ"ו ע"ב) אי יש מוקצה לחצי שבת ופריך אי אחזו בין השמשות אחזו אי לא אחזו לא אחזו הרי נסתלק המוקצה כנעשו ראויים. וכן בבכור שנפל בו מום ביו"ט אפילו דיעבד אינו מבוקר וגם קדירות דוקא משום דהוה גמרו בידי אדם מותרים אעפ"י שנסתלק המוקצה שהרי עתה הם ראויים. וצ"ל דסברת התוס' לא שייכא רק כשאינם מוקצים מצד עצמם רק מכח ענין אחר כמו שהמוכני נעשה מוקצה מחמת המעות והפירות מחמת הבית בזה דוקא כשהמוקצה בעולם אסור אבל אותו דבר שנעשה מוקצה מצד עצמו אמרינן מיגו דאתקצאי ונעשה מוקצה שכשתמצי לומר מיגו דאתקצאי הוה אותו הדבר עדיין מוקצה אבל כאן המוקצה מחמת דבר אחר. ולפ"ז היה מיושב מה שהקשו משוחט בשבת דשייך מוקצה דשם הבהמה היתה מוקצה מצד עצמה. וע"כ התוס' לא נחתו לסברא זו. וא"כ צ"ע מהך דגרוגרות וצמוקים וגמרו בידי אדם. וצ"ע

בגמרא ואמאי הא קסתר אהלא. לת"ק לא קשיא הא הוה סתירה מדאורייתא וליתסר מכח מוקצה דלא מבעיא לשיטת התוס' דאתיא כר"ש דלא קשיא ואפילו לפירש"י דלא ניחא ליה לאוקמא כר"ש היינו משום דביו"ט סתם לן תנא כר' יהודה מ"מ לא פסיקא ליה לאקשויי ממתניתין כיון דאיכא למימר דאתיא כר"ש לא פסיקא לאקשויי ועוד דגם הסתירה י"ל שהיא מדרבנן אי אחי כמ"ד מלאכה שא"צ לגופה פטור עליה. ואף דלפי האמת נראה דלכ"ע לא שרי בבית טוב דמ"מ קרוב לשל תורה היא. לכן פירש"י דאיירי דאוירא דליבני מ"מ לא פסיקא ליה לאקשויי ומשני באוירא דליבנא ופריך מהא רב נחמן דאמר שרגינהו ודאי אקצינהו. ומ"ש מהרש"א דלא ניחא ליה לאוקמא לר"מ כר"ש. ונמשך אחריו בעל הצל"ח בזה. ופילפל בזה. תמהני וכי פה קדוש יאמר דבר כזה. דהא רב נחמן גופיה מרא דהאי מימרא לא ס"ל בשבת מוקצה. כדאיתא בריש מכילתין אנו אין לנו אלא ב"ש כר' יהודה וב"ה כר"ש. וכל הפוסקים פסקו בשבת כר"ש מ"מ הא דשרגינהו אקצינהו הוא לכל הפוסקים ברמב"ם וטור וש"ע (סימן ש"ח) והיינו דר"ש אינו מתיר רק במידי דאיכא תורת כלי עליו. אבל אם שרגינהו לבנין ודאי אקצינהו. וכן הוא במג"א (סימן ש"ח סקל"ו) ופשוט ומוכרח הוא. ושגגה יצאה מלפני השליטים מהרש"א ובעל הצל"ח בזה. וזה פשוט

שם ר"מ אומר אף פוחת לכתחילה ונוטל ביו"ט אמרו אבל לא בשבת. אין הלשון מדוקדק דרבנן אסרו אפילו ביו"ט. ואפשר לפרש דבפוחת איכא תרי מילי איסור סתירה ואיסור טלטול הלבנים וס"ל לר"מ כיון דביו"ט אמרו להתיר טלטול לצורך אוכל נפש שרינן נמי הך סתירה דרבנן אבל לא בשבת דהטלטול אסור ממילא אסור להיות פוחת לכתחלה ונוטל. מיהו נראה דזה לשון של תנא דברייתא כלומר ביו"ט שייך פלוגתייהו אבל לא בשבת ואם נפחת ממילא נראה דגם בשבת מותר וכן משמע מפירש"י במשנה שמדמי לטבל דמוכן הוא אצל שבת. גם י"ל שהם דברי ר"מ וה"ק כיון דביו"ט אמרו מתיר ומפקיע וחותך כמו שהוא בהך ברייתא דמודים חכמים לר' מאיר דביו"ט מפקיע וחותך סבירא ליה לר' מאיר נמי פוחת לכתחילה ונוטל אבל בשבת, כמו שהחמירו להיות מפקיע וחותך, אסור גם כן לפחות

דף ל"ב ע"א בתוס' בד"ה אין פוחתין פירש"י וכו' ותימה פשיטא דאסור כו' עכ"ל. אין זו קושיא כ"כ דלא הוה כלי גמור שאינו מתקנו היטב לעשות ממנו כלי גמור רק לצורך שעה ובשביל אוכל נפש דהוה עכ"פ מכשירי אוכל נפש קמ"ל דאסור. מיהו קושיא השניה היא קושיא גדולה דקודם ההיסק הוה כלי אדמה. ונראה לפע"ד ליישב דקאמר מאן תנא דפחיתת נר מנא הוא לאו לענין איסורא נקט אלא דמשמע ליה כיון דגם בפחמין הטעם משום תיקון מנא. וכן חותכין הפתילה נמי משום כלי הוא. וא"כ קשיא ליה אמאי נקט ברישא טפי שעושה כלי, משמע דקמשמע לן דזהו כלי גמור, והיינו ממה שאח"כ כשמדליק בו נצטרף ברור הוה כלי גמור, ולזה קאמר מאן תנא

בפירש"י בד"ה ואין עושין פחמין דאינהו נמי כלי לצורפי זהב עכ"ל. לכאורה תמוה למה לא פירש מתוך כיבוי דלא סגי לעשות הפחמין בלי כיבוי וכן כתב הר"ן. ואפשר לומר דרש"י ס"ל משום כיבוי יש להתיר משום שהותרה כיבוי לצורך כגון בישרא אגומרי הותרה נמי לצורך קצת וכ"ש לשיטת רש"י דגם בשלא לצורך לגמרי אמרינן מתוך. אלא דקשה דהא לעיל מסיק דאסור לכבות הנר מפני דבר אחר וכן שלא תתעשן הקדירה אלמא דלא אמרינן מתוך בכיבוי לכן נראה דרש"י ס"ל דלר' יהודה דס"ל דמותר לכבות בשביל שלא תתעשן הקדירה שייך בכיבוי מתוך כיון שמותר לכבות אבל לרבנן משום בושרא אגומרי לחוד לא שייך להתיר מכח מתוך דבישרא אגומרי אין מתכוין לכיבוי והכיבוי אתי ממילא ובכה"ג לא שייך להתיר מכח מתוך אבל לר' יהודה דס"ל מכשירין מותרין ביו"ט א"כ גם כיבוי שרי לצורך אוכל נפש ומותר נמי שלא לצורך. וא"כ י"ל דרש"י הוכרח לטעם זה דהא במתניתין משמע דר' יהודה מודה בזה. ולזה הוצרך רש"י לטעם דמתקן כלי ומה שהקשה הפני יהושע למה לא פירש"י משום הבערה. לא הבנתי דהא הבערה מותרת לצורך יו"ט: ע"ב במשנה ואין גורפין תנור וכירים . ופירש"י אם