שמחת יום טוב קלה

ר' יהודה אמר שמואל אין מביאין אלא מן המכונסין שבקרפף . והא שמואל לא ס"ל מוקצה בפ' מי שהחשיך שמואל כר"ש. וא"כ טפי הוה ניחא לאוקמה מתני' שלא להחמיר במוקצה. ועוד קשה הא לרב נחמן לעיל בריש מכילתין ב"ש לית להו מוקצה. וא"כ תקשי ליה ברייתא דב"ש וב"ה תרווייהו אית להו מוקצה ולאינך אמוראי דלא מפלגי בין שבת ליו"ט. א"כ ודאי ב"ה לית להו מוקצה כדאמר רב נחמן לעיל אנו אין לנו אלא ב"ה כר"ש וב"ש כר' יהודה. והרי בברייתא בין ב"ש ובין ב"ה ס"ל מוקצה. ואין לומר דרש"י מחלק בין י"ט לסבת. חדא דב"ש לית להו מוקצה ביו"ט. ועוד דרש"י לא ס"ל לחלק כלל בין יו"ט לשבת כדלקמן (דף ל"ג). לכן נראה דטעמא דרש"י דהך מוקצה כגרוגרות וצמוקין הם לרשב"א דכ"ע מודו ביה. וכ"כ הפ"י דגם לרש"י מתני' כהלכתא. ומ"ש הצל"ח דרשב"א ס"ל דשייך ביה מעמר. אינו נראה בעיני שאין זכר מזה בדברי רש"י. ועיין בסמוך

בתוס' בד"ה מן הקרפף כו' תימא הא הוה מעמר דהוא אב מלאכה עכ"ל. הר"ן בשם אחרים פירש דמעמר ביו"ט לצורך אוכל נפש מותר כמו שמותר ביקוע עצים ומדינא אפילו מפוזר בשדה שרי וקשה כיון דמעמר הוה מלאכה כמו תולש. וא"כ כיון דלתלוש מן המחובר אסור אפילו לצורך אוכל נפש א"כ גם מעמר יהיה אסור. וצריך לחלק להר"ן דתולש מן המחובר דרכו לימים רבים אבל מעמר אין דרכו לימים רבים כ"כ. וכמ"ש הר"ן ריש פרק אין צדין. מיהו לשיטת התוס' בריש מכילתין דלא שרי רק מלישה ואילך ומעמר קודם לישה הוא

בא"ד דלא שייך עימור אלא במקום שגדילים שם עכ"ל וקשיא לי אכתי לרבא שם דאמר האי מאן דכניף מילחא ממלחתא חייב משום מעמר אביי אמר אין עימור אלא בגדולי קרקע. ואכתי תקשי לרבא דס"ל אפילו במידי דלאו גדולי קרקע שייך מעמר. אם כן לכאורה דשייך עימור בגדולי קרקע אפילו במקום שאין גדילים שם. ויש ליישב דמ"מ במלחתא שם מקום המלח והעיטור שם אבל במקום שאין גדלים אפילו בגדולי קרקע לא סבירא ליה מעמר. וכמ"ש התוס'

אלא דקשיא לי דבפ' הזורק (דף צ"ו ע"ב) קאמר דמקושש מעמר הוה. ופירש"י תלושין מפוזרין היו ועימרן כדאמרן לעיל האי מאן דכניף מילחא חייב משום מעמר. נראה דרש"י דייק טובי וכל דבר מזוקקים. דלכאורה היה לו לפרש לכ"ע דלא פליג אביי רק במלח שאינו גידולי קרקע לכן י"ל דרש"י ס"ל כמ"ש התוס' דלא הוה מעמר רק במקום שגדילים. ובמדבר ודאי לא היה מקום גידול עצים. דהא במדבר ארץ שאינה מצמחת כמ"ש בחולין (דף פ"ח ע"ב). וביו"ד (סימן כ"ח) דאין מכסין בעפר המדבר. וא"כ במקושש דכתיב ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש מקושש עצים. ולמ"ד מעמר א"כ שייך מעמר אפילו במקום שאין גידול העצים. מיהו איכא מ"ד תולש היה ותקשי ג"כ הא במדבר אינו מצמיח. מיהו י"ל דתולש הוה מעצים שבאהלים המחוברים לקרקע ותלוש ולבסוף חיברו לענין שבת הוה כמחובר כדלקמן (דף ל"א ע"ב) דחותמות שבקרקע כו' אבל לא חותך. וכיון דשייך ביה סתירה אפשר דגם תולש שייך. וגם אפשר שהיה להם אילנות בעציץ נקוב ותולש עצים מהם ומשכחת לה תולש אבל מעמר קשיא הא עכ"פ שם לא היה מקום גידול עצים במדבר ולא משכחת לה מעמר אבל תולש מעציץ נקוב חייב שפיר. וכן מבואר ברמב"ם (בפ"ח משבת דין ג') אבל עימור במדבר קשה לדברי התוס' דלא היה מקום גידול עצים במדבר

ולולי דברי התוס' היה נ"ל דמעמר לא הוה אלא במעמר להניח. אבל במעמר לצורך יו"ט להדליק ביו"ט אין בו משום מעמר בעצים. לכן ביו"ט שרי שהוא צורך הבערה והסקה לבו ביום והוה כבורר ביו"ט לעיל (דף י"ד ע"ב). לכן ביו"ט שרי לגבב ואפילו לא צריך לבו ביום י"ל דאין כאן מלאכה. די"ל הואיל אי מקלעי לים אורחים חזו ליה העצים . ולא משכחת ביו"ט מעמר מן תלוש ומגבב דהכל הוא לצורך אוכל נפש ואין בו מלאכה כלל דמעמר לא מקרי רק מעמר להצניע לכן בשבת הוה מעמר להצניע. לכן המקושש חייב משום מעמר שאין בשבת צורך לעצים. אבל ביו"ט לא הוה מלאכה כלל שהרי צריך ליומו. כן נ"ל ודו"ק היטב. ודברי התוס' צ"ע. גם לפי המדרש הבאר מעלה להם פירות א"כ היה אילנות מן הבאר ושייך תולש

בגמרא והא אנן תנן מן הקרפף יש לדקדק דילמא מתני' בסמוך לעיר ושמואל איירי באינו סמוך לכן בעינן מכונס שבקרפף. וצ"ל דמשמע אלא מן המכונסין שבקרפף משמע דמפוזרין לא משכחת כלל בקרפף ולהכי חזינן בקרפף משכחת מפוזר ג"כ והיינו בסמוך. וניחא בזה דלא מקשה מרישא דתנן בשדה מן המכונס ושמואל לא אמר רק מכונס בקרפף. ולפ"ז ניחא דברישא י"ל דמכונס בשדה אינו אלא בסמוך. ושמואל מיירי ברחוק. לכן בעינן קרפף. להכי מקשי כיון דלישנא דמתני' בקרפף מביא מן המפוזרין איך אמר שמואל דוקא מכונסין. ומשמע דלא משכחת כלל מפוזרין בקרפף. ודו"ק

שם ואי אתנח מנא מאתמול. ויש לדקדק דבשלמא לפירש"י דטעמא משום מוקצה א"ש באתנח מנא אינו מוקצה. אבל לפירוש הר"ן דאתנח מנא הוא להכבידם שלא יתפזרו. א"כ אכתי קשה מאי מהני אתנח מנא. הא אכתי יש לחוש כשישתמש בהם מסתמא יסיר הכלי. וא"כ תו יש לחוש שיפזרם הרוח. ועוד דהא מסתמא ביו"ט אינו צריך לכולם ביחד שהרי כל היום הוא מבשל מה שצריך ליו"ט. וא"כ אכתי קשה כשישתמש בהם ויסיר הכלי. א"כ אם בא לבשל לאחר שעה כבר הם מגולים ויש לחוש שיפזרם הרוח וכשיבא להשתמש בהם לאחר יהיה מגבב. וצ"ל להר"ן באמת צריך שיהיה הכלי עליהם כל היום. וא"כ נ"מ בין פירש"י להר"ן. דלרש"י הטעם משום הכנה ומוקצה. א"כ כשכבר הניח הכלי עליהם אפילו מגלה הכלי ביו"ט. מ"מ שוב אינם מוקצים. שהרי הכינם קודם יו"ט ואין מוקצה לחצי שבת. אבל להר"ן צריך שיהיה הכלי מונח עליהם כל זמן שמשתמש בהם שלא יתפזרו. ואפשר דגם להר"ן לא חיישינן דילמא אתי לגבב מן המפוזר רק כשלא עשה היכר. אבל אחר שהניח כלי עליהם כבר מידע ידע דמגבב אסור אפילו ניטל הכלי מותר ליטול מהם כשהם מכונסים דכבר ידע שאסור לגבב א"כ יפזרם הרוח ידע דמגבב אסור. ואדרבה לפירש"י יש לדקדק איך אמר שמואל אין מביאין אלא ממכונס שבקרפף הא לפירש"י אם הכין קודם שכנסם אפילו נתפזרו אח"כ יוכל ליטול דתו לא הוה מוקצה. אבל להר"ן ניחא דמפוזר לעולם אסור משום גיבוב. מיהו י"ל גם לפירש"י מפוזר לעולם אסור דלא פלוג רבנן אפילו נתפזרו ביו"ט. מיהו בעלי קנים כל זמן שנשארו מכונסים מותר ליקח מהם שכבר הכינם. אבל להר"ן כל שנסתלק הכלי מהם אסור ליטול אם לא נאמר כמ"ש כיון דמצרכינן ליה לאנוחי מנא עלייהו מידע ידע דגיבוב אסור. וכל כמה דלא פיזרן הרוח מותר ליטול מהם

אלא דקשיא ליה לפי דעת אחרים שהאיסור משום מגבב משמע דלא שייך בהו מוקצה דהא פירשו מתני' לר' יהודה דס"ל מוקצה משום מגבב משמע דמוקצה לא שייך בהו. וקשה לקמן (דף ל"ג) דאמר ר"א מגבב ממה שבחצר ומדליק שכל מה שבחצר מוכן הוא. וקשה דה"ל ליתן טעם על מגבב שאין בו משום מגבב כיון דאיסורא דהבאת עצים משום מגבב הוא הוי ליה למיהב טעמא שאין בו משום מגבב דזהו עיקר איסור הבאת העצים. וי"ל דהר"ן פירש דלכך אסור בשדה דמחזי כמגבב שלא ליומיה וא"כ בליקט