שמחת יום טוב קלד

הן אמת שדברי המהרש"א תמוהים אף שנראה ג"כ מהגהות הרא"ש מ"מ תקשי הסוגיא דפ' כירה דמייתי מהך סיככה כהלכתה ראיה דס"ל מוקצה מחמת מצוה. והשתא תקשי הא קתני עד מוצאי יו"ט אחרון של חג ע"כ בלא נפלו דבנפלו בחוה"מ לפי הגהת מהרש"א מותר. וכיון דבלא נפלו איירי לא מוכח מינה מוקצה מחמת מצוה. די"ל טעמא משום בזוי מצוה. לכן הדבר ברור שהגירסא שבתוס' נכונה שאסורין אפי' נפלו בחוה"מ. וביאור הדברים דודאי קושית התוס' דמבואר בשבת פרק כירה דאסור משום מוקצה למצותה. והיינו כמ"ש הפוס' פרק כירה שמן המטפטף אסור ג"כ משום מוקצה למצותה. וא"כ לא צריך טעם בזוי מצוה. ותירצו ע"ז דבחוה"מ לא שייך דהוא חול ומה שאסור בשבת הוא לפי שהקצהו למצות שבת ולאו דעתיה עליה. וזה לא שייך בחול המועד אי לא הוי שייך בזוי מצוה אבל כיון דשייך בזוי מצוה ונאסר לפי שהוקצה למצותו ומופרש למצוה. הנה מצינן שגם נר חנוכה אסור אפילו מה שנשתייר משום מוקצה למצותה. וכמ"ש התוס' פרק כירה (דף מ"ד) בד"ה שבנר. הרי בהדיא דאף בחול אסור משום מוקצה למצותה. אבל הדבר ברור שבענין מוקצה למצותה נמי יש חילוק דמה שהוקצה משום שנאסר ליהנות מדבר שהוקצה והפריש למצוה משום בזוי מצוה נעשה כעין הקדש לגמרי ואסור ליהנות ממנו כעין נר חנוכה שנותר ממנו מן השעור שאסור אפילו לאחר חנוכה. אלא דבסוכה לא שייך לאסרו לעולם שמסתמא לא אתקצאי רק לזמן החג . נמצא אי לאו טעמא דבזוי מצוה. לא שייך לאסור בחוה"מ שא"צ הכן רק ביו"ט בשביל שאין דעתיה עליו. אבל כשהאיסור משום בזוי מצוה. הרי לא היה דעתו ליהנות ממנו אף בחוה"מ משום בזוי והקצהו לגמרי למצוה. לכן אפילו נפלו אסור כמו נר חנוכה שהרי עדיין המצוה עליו ואינו מצפה שתפול נמצא שע"י בזוי מצוה נעשה מוקצה אפילו בחוה"מ שטעם מניעתו שימנע ממנו מטעם בזוי שייך נמי בחוה"מ. לכן אפילו נפלו בחוה"מ נמי אסור שמחמת בזוי מצוה נעשה מוקצה למצותו גם בחוה"מ ואפילו נפל בחוה"מ אסור דלא גרע ממותר נר חנוכה. ודברים אלו ברורים למשכיל על דבר אמת לאמיתה של תורה. ודלא כנראה מהגהות אשר"י ומהרש"א. ולפ"ז ל"ק על הטור מה שהקשיתי דשפיר מיירי הא דאם התנה בנפלו ואסורין מכח מוקצה מחמת בזוי מצוה. ומ"מ לא ראיתי שום רמז בתוס'. ושום הכרח שלא יועיל תנאי בנויין אפילו לא נפלו. והרי הרי"ף סובר אפילו בסוכה גופה מהני תנאי לפירושו של הר"ן. וכן הרמב"ם כתב סתם דתנאי מהני בנויין. משמע אפילו לא נפלו. וכן דעת כל הפוסקים

גם בלשון התוס' בשם ר"ת בפרק ב"מ ראיתי גמגום דהקשו דמאי מקשי מעצי סוכה שאסורים מן התורה על נויין וכתבו וז"ל והשיב ר"ת דבין נויי סוכה בין עצי סוכה היתרים על הכשר סוכה לא אסורי רק משום ביזוי סוכה או מוקצה. והמקשה דפריך מנויי סוכה אעצי סוכה לא ידע שיש חילוק בין יותר מכדי הכשר ומשני באומר איני בודל כו' וכן על עצים היתירים על הכשר סוכה מהני בה פנאי אבל כדי הכשר סוכה חיילא קדושה מן התורה ולא מהני תנאה כו' עכ"ל. ודברי ר"ת צריכים ביאור דכיון דהמקשה לא ידע שיש חילוק בין כדי הכשר ליותר מכדי הכשר הוה ליה לתרץ זה החילוק ול"ל למימר איני בודל . ועוד מי הכריח לר"ת לנוד מפירש"י דבעצי סוכה לא שייך איני בודל דע"כ בדיל משום סתירת אוהל. וא"כ דוקא בנויין מהני תנאי שאין בהם משום סתירת אוהל משא"כ בעצי סוכה אפילו יותר מכדי הכשר מ"מ לא שייך איני בודל משום סתירת אוהל. מיהו אחר העיון נראה כוונת התוס' דנויין דמיין ליותר מן הכשר סוכה להכי פריך מנויין על סוכה. ובס"ד ס"ל דאין לחלק. ואביי ורבא משום דס"ל לפי האמת דגם בנויין לא מהני שאר תנאי רק איני בודל והוצרכו לומר דמיירי באיני בודל. ולפי שאם נפרש כפירש"י דבעצי סוכה לא שייך איני בודל א"כ הרי אין מי שיחלוק על סברת המקשה שאין חילוק בין שיעור סוכה להיותר מן ההכשר. לכן מפרש ר"ת שזה החילוק נבלע בשינויא דאביי ורבא דלכך לא מהני בעצי סוכה משום שאסורין מן התורה וא"כ לר"ת מהני ג"כ תנאי אפילו על היותר מהכשר מן הסוכה עצמה כ"ש בנויין. ומה שהעתיק הב"י דברי הר"ן שכתב דלא מהני תנאי בנויין. קיצר במקום שהיה לו להאריך. כי המעיין בר"ן יראה שכוונתו רק על תנאי בעלמא שישתמש בהם. אבל תנאי איני בודל ודאי מהני

ועיין פירש"י שבת פרק כירה שכתב ג"כ ז"ל. ומהך דתני רבי חייא בר"י הו"ל לאתוביה ברישא אלא ניחא ליה לאתובי מברייתא דר"ח ור"א. ותמוה דהא מהך לא קשיא כלל. ונראה דבלא"ה הקשו התוספות שם דהו"ל למימר טפי אין מוקצה אלא גרוגרות וצמוקים לכן נראה דודאי לא מצינו פלוגתא רק במותר השמן שבנר. ואי ר"ש לית ליה רק באיכא תרתי מוקצה למצותו ומוקצה לאיסורו. א"כ גם לחכמים לא מצינו רק דס"ל מיגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא. א"כ רבנן נמי לא ס"ל מוקצה למצותו לחוד וא"כ ממילא מר"ש נשמע לרבנן דכיון דלר"ש אין מוקצה רק בשעה שהוא דולק א"כ ממילא לרבנן לא פליגי רק במיגו דאתקצאי אבל מוקצה למצותו לחוד גם רבנן לא ס"ל. וא"כ לא מצי אמר גרוגרות וצמוקים. דהא לא מוכת לרבנן דלא ס"ל מוקצה למצותו דודאי רבנן ס"ל כל מוקצה. אבל מדאמר בהך פלוגתא דטעמא דר"ש משום דאיכא תרתי נשמע דגם רבנן לא ס"ל מוקצה למצותו. וא"כ לרבנן שפיר פריך דעכ"פ מוכח מברייתא דנויי סוכה דס"ל מוקצה למצותו. אלא דבעי לאתובי נמי לר"ש מברייתא דר"ח ב"י דאפילו ר"ש אית ליה מוקצה למצותו. וא"ש. וניחא בזה מה שהקשה בני הנבון אהרן שי' הא איכא נמי גרוגרות וצמוקים לר"ש. ולמ"ש ניחא דאפלוגתא דר"ש קאי דלא אמר רק משום דאיכא תרתי אסר ר"ש. וממילא גם לרבנן לא אמרינן מוקצה למצותו לחוד

ועוד אמרתי ליישב דנקט גרוגרות וצמוקים דודאי הא דבעי חטין שזרען ובצים שתחת תרנגולת הוא משום דחיה בידים. וא"כ נראה דשמן שבנר בשעה שדולק לא גרע מדחיה בידים. והשתא קאמר דבכי הא נמי לא ס"ל רק משום הואיל והוקצה למצותו הוקצה לאיסורו א"כ ממילא דלא ס"ל מוקצה אפילו בדחיה בידים. וא"כ י"ל דמהא מוכח ליה דלא ס"ל הך מוקצה דחטין שזרען כו'. ושפיר נקט שמן שבנר שזה ענין פשיטות האבעיא

עוד פירש"י בפרק כירה על ברייתא דסיככה כהלכתה ועיטרה בקרמים דליכא למימר משום סתירת אוהל דבחוה"מ ליכא סתירת אוהל משמע דס"ל בנויין שייך נמי סתירה. ולכאורה סותר מ"ש בביצה דבעצי סוכה לא מהני תנאי דע"כ הוא בודל משום סתירה וא"כ גם בנויין לא יועיל תנאי . מיהו אין זה סתירה דכוונת רש"י בסתמא ביטלן לסוכה. משא"כ בהתנה איני בודל ליכא סתירה דלא בטלי לסוכה. וניחא בזה קושית התוס' שהקשו לר"ש תקשי עד מוצאי יו"ט אחרון. ולפמ"ש לק"מ דביו"ט אחרון בלא"ה אסור משום סתירה. וכבר אמרתי זה בילדותי בימי חורפי מיהו התוס' נראה דסבירא להו דבנויין לא שייך סתירת אוהל ודו"ק

דף ל"א ע"א בפירש"י בד"ה מן המכונס אם כנסו מעיו"ט כו' ואינו מוקצה כו' עכ"ל. משמע דרש"י ס"ל הטעם במשנה משום מוקצה. וכתב המהרש"ל ביש"ש לפ"ז למאן דלית ליה מוקצה שרי וק' לי הא