שמחת יום טוב קלג

דביו"ט אחרון משמע נמי דאסורה . אלא דיש לתמוה על הרמב"ן דהא כבר הוכיחו התוס' שם דר"ש לית ליה מיגו דאיתקצאי דהא מתיר מותר השמן שבנר וכתבו דיו"ט אחרון לא אתיא כר"ש. וא"כ תימא לדברי הרמב"ן איך מוכח דר"ש ס"ל מוקצה למצותה דהא מתיר מותר השמן לית ליה מיגו דאיתקצאי. ונראה דהרמב"ן ס"ל דודאי ר"ש ס"ל נמי בסוכה מיגו דאיתקצאי. והא דשרי מותר השמן שבנר ולא אמרינן מיגו דאתקצאי י"ל משום דכיון דנשאר השמן איגלאי מילתא דלא הוקצה זה הנשאר. דהא קיי"ל בדרבנן יש ברירה. וא"כ הוברר הדבר למפרע שהנשאר לא שייך למצוה משא"כ בסוכה דהוקצה למצוה הסוכה בעצמה ס"ל גם לר"ש מוקצה למצותו. וא"כ שפיר י"ל דמושוין משמע דאפילו ביו"ט אחרון ס"ל דאסור משום מוקצה למצותו. ושפיר מוכח דסבירא ליה מוקצה למצותו

ויותר נראה לי דהרי"ף לפי גירסתו דגרס אין נוטלין עצים מן הסוכה ולא מן הסמוך לו. וא"כ י"ל דודאי מן התורה אינו אסור רק שעור שצריך לסוכה אבל מה שזרק אח"כ לסכך או לדפנות כיון שלא נתכוין בשביל סוכת מצוה דלמצוה לא צריך טפי ממה שהיה מעיקרא אינו אסור מן התורה דאף שבטל לגבי הסוכה לענין סתירת אוהל מ"מ לענין קדושה לא בטל מאחר שכבר היה לו הכשר סוכה ואין זה אלא לעבות או לחזק אלא מיהת כיון שנטפל למצוה הרי הוא כמו הסוכה דהוה מוקצה למצותה שהרי בטלו לסוכת מצוה ונעשה מוקצה למצותה. א"כ אין להועיל בה תנאי שהרי כל עיקר איסורו של הסמוך בשביל שבטל לגבי הסוכה ונעשה מוקצה לעיקר הסוכה דמצוה. א"כ אין טעם שיועיל בה תנאי יותר מן גוף הסוכה שצריך להכשר. והדר פריך כיון דקאמרת דמאי דבטל למצוה דין סוכה יש לו שאין יכול להפקיע קדושתה. א"כ בנויין אמאי מועיל תנאי. ומשני באומר איני בודל מהם כל בין השמשות. ואם כן שפיר קאי אסמוך. ובקאמר איני בודל לא ביטל הסמוך לגבי סוכה ולא נעשה מוקצה לה. ובזה א"צ לדחוק כמ"ש אבל עצי סוכה דחלה קדושה עלייהו איתקצאי לשבעה כמ"ש הרמב"ן. אלא דה"פ דודאי מאי דביטל לגבי סוכה לא מהני בה תנאה דכיון דהתנה לא ביטלה לסוכה כלל ולא חל קדושה עלייהו אבל עצי סיכה עצמה דחלה קדושה עלייהו דמה שצריך לסוכה דמצוה ע"כ חלה קדושה עלייהו ולא שייך לומר תנאי דאינו בודל שהרי צריך לסוכה דמצוה וע"כ בדיל מיניה לכן איתקצאי לשבעה דכיון שרוצה לצאת בה ע"כ בדיל מינה לכן איתקצאי לשבעה. וא"כ גם להרי"ף לא מהני תנאי אגוף הסוכה

ועפי"ז אמרתי ליישב דברי הרי"ף בסוכה (דף ט') שהקשה עליו הבעל המאור שפסק בציצית שצריך לשמה. ובתפילין משמע דפסק כחכמים דא"צ עיבוד לשמה ותירץ הרמב"ן די"ל בציצית שאני דכתיב גדילים תעשה לך לשם חובך. וסוגיא דמנחות דפליגי רב ושמואל בעשאה מן הסיסין וקאמר כתנאי בפלוגתא דרשב"ג ורבנן בתפילין אם צריך עבוד לשמן ורשב"ג ס"ל דבעי עבוד לשמן ס"ל כרב הסוגיא דהתם ס"ל דבסברא פליגי דלרב בכל מצות בעינן לשמה. ותמה עליו הר"ן בפרק השולח דא"כ תיקשי סוכה ישינה דב"ה מכשירין. ועפי"ז י"ל דבלא"ה הקשו התוס' בסוכה דקאמר התם בסוכה כתיב לך להוציא את הגזולה. והקשו התוס' הא בלא"ה הוה מהב"ע. והניחו בקושיא. ונראה ליישב דבלא"ה בפרק לולב הגזול דפליגי ר"א ורבנן בסוכה גזולה והמסכך בר"ה דר"א פוסל וחכמים מכשירין וקאמר מחלוקת בתוקף אח חבירו והוציאו מסוכתו דר"א לטעמיה כו' וחכמים לטעמייהו דס"ל קרקע אינה נגזלת וסוכה שאולה היא. ויש לדייק בלשון שתוקף את חבירו והוציאו מסוכתו ולא קאמר בפשיטות שגזל סוכת חבירו. לכן נראה דודאי יש לפרש הא דכתיב חג הסוכות לה' ודרשינן שחל שם שמים עליו יש לפרש דלא סגי בסוכה רק שיהיה שם שמים חל עליו ובענין אחר לא הוי סוכה של מצוה כמו קרבן שאם אינו מקדישו אינו קרבן. או י"ל דקרא גלי שחלה קדושה על הסוכה מ"מ לאו לעיכובא מצות סוכה הוא דאפילו אינה אסורה מ"מ יוצא ידי מצות סוכה. וא"כ י"ל דקרא אתי להוציא גזולה ר"ל אע"ג דקרקע אינה נגזלת ולא מצוה הבאה בעבירה מ"מ א"א שיחול ש"ש עליו להאסר שהרי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו וממילא כיון שאין שם שמים חל עליו ממילא אינו יוצא ידי מצות סוכה וא"כ י"ל להכי קאמר בתוקף את חבירו והוציאו מסוכתו בהא חכמים מכשירין דכיון שכבר ישב בה ממילא כבר חל ש"ש עליו לכן שפיר יצא כיון דקרקע אינה נגזלת. משא"כ אם עדיין לא ישב בה חבירו כיון דלא נאסרה עדיין וע"פ הגזלן לא יחול ש"ב עליו דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אינו יוצא גם כן. וא"ש

מיהו למ"ד הזמנה מילתא היא הדרא קושיית התוספות לדוכתה הא הו"ל מצוה הבאה בעבירה. ואין לומר שעדיין לא ישב בה וע"י הגזלן לא נאסרה דמיד בשעת הזמנה נאסרה. וצ"ל דמשכחת לה בשלא עשאה לשם חג כלל דאפילו הזמנה ליכא. ושפיר י"ל דקמ"ל דלא נאסרה ע"י הגזלן לכן אינו יוצא בה. והנה מבואר בפרק נגמר הדין דאביי ורבא פליגי אי הזמנה מילתא הוא מייתי גם כן פלוגתא דרשב"ג ורבנן ומאן דס"ל דלא בעינן עיבוד לשמה ס"ל הזמנה לאו מילתא לא חיישינן לעיבוד. והשתא א"ש דברי הרמב"ן דלמאי דס"ל בסוגיא דמנחות (דף מ"ב) דרב ושמואל פליגי בסברא. א"כ פלוגתייהו אם הזמנה מילתא: ומאן דס"ל דלא בעינן ציצית לשמה הוא משום דס"ל הזמנה לאו מילתא. ומאן דבעי לשמה ע"כ ס"ל הזמנה מילתא. וכיון דס"ל הזמנה מילתא וקשה הא הו"ל מצוה הבאה בעבירה. וע"כ לומר דקמ"ל דלא נאסרה ע"פ הגזלן ובגזל קרקע דליכא מצוה הבאה בעבירה. וקשה הא נאסרה משעת הזמנה. וע"כ איירי בסוכה שלא הוזמנה כלל. ואם כן ממילא מוכח דלא בעינן סוכה ולשמה. דאם הוזמנה ליכא למימר דמיירי בקרקע דהא בקרקע ליכא גזל

בא"ד וא"כ היה יכול לתרוצי כו' מה חג אבל כשנפלה מותרין אלא האמת משני כו' עכ"ל. כוונת התוס' דעצי סוכה שנפלו נמי לא מהני בהו תנאי. ומטעם שפירש"י שע"כ בודל מהם בין השמשות משום סתירת אוהל לכן לא מהני תנאי. וא"כ בנויין שפיר מהני תנאי אפילו לא נפלו כיון דאמר איני בודל וליכא סתירת אוהל באוכלין כמ"ש התוס' לעיל ריש עמוד זה. ובטור (סימן תרל"ח) כתב ולחד תירוץ התוספות אפילו בנויין לא מהני תנאי רק אחר שיפלו ע"כ. ולא ידעתי לאיזו תירוץ כיון דכיון דאמר איני בודל לא חל קדושה עלייהו ואפילו בלא נפלו מותרין דמה חילוק בין נפלו ללא נפלו. ואי ס"ל דבלא נפלו איכא ביזוי מצוה ולא מהני תנאי לאסתפוקי מינייהו קשה א"כ בפרק במה מדליקין (דף כ"ב) דמייתי מנויין דטעמא משום ביזוי מצוה. וכתבו התוספות דע"כ טעמא משום ביזוי מצוה דמוקצה אינו אסור בחוה"מ. וא"כ ע"כ מיירי בלא נפלו דבנפלו ליכא ביזוי מצוה ואם כן מוכח דתנאי מהני אף בביזוי מצוה. שהרי אמר בסיפא ואם התנה הכל לפי תנאו. מוכח דמהני תנאה בביזוי מצוה. בפרט לפי מה שכתב המהרש"א בפ' ב"מ דבנפלו בחוה"מ שרי באמת. וא"כ ע"כ ברייתא דאסרה היינו בלא נפלו . הרי בהדיא דמועיל תנאי אפילו בלא נפלו דכיון שהתנה שאילו בודל מהם לא הקדישן לסוכה כלל: