שמחת יום טוב קלב

מ"מ כיון דקיי"ל הזמנה לאו מילתא וא"כ מאי חזית שנכשרת הסוכה בדופן שעשה כבר שמא נכשרת בדופן הנוסף ומאי חזית לעשות ההכשר במה שבנה תחלה שלשה דפנות. וכ"ש דקשה טפי על הרא"ש בפ"ק דסוכה שכתב דהדפנות לא מתסרי מן התורה והסכך אינו אסור רק כדי הכשר סוכה. והוא תמוה יותר דאיך שייך על הסכך יותר מכדי הכשר שהרי כל מה שיש סכך יותר הוא סוכה גדולה יותר והוה כמו עשה שתי סוכות ומהיכא תיתי שיותר אחת שהרי זו סוכה כמו זו. בשלמא על הדופן יש לדחוק שדופן רביעי אין מועיל למצות סוכה אבל מה שהרחיב הסכך לא שייך בו יותר מכדי הכשר דכולה סוכה דמצוה. ולא שייך לומר שאם לא הוסיף היתה כשרה שאין ענין התוספת שהוסיף לומר שהוסיף על הסוכה שהרי סוכה ממש הוא. ואפשר שכוונת הרא"ש הוא שהוסיף בעובי הסכך יותר מן השיעור הצריך דזה שפיר י"ל שלא נאסר. וגם בזה אפשר דאע"ג דקיי"ל בדאורייתא אין ברירה כיון דיושב תחת הסכך לא נאסר רק כשיעור שיושב תחתיו. מיהו מדברי הב"י (סימן תרל"ח) מוכח דס"ל דאפילו הוסיף על משך הסוכה נמי אינו אסור מן התורה

ותו תמוה לי על דברי הרא"ש דכיון דפשיטא ליה דדפנות אין אסורין מן התורה א"כ שוב אין לר"ת ראיה לחלק בין הכשר סוכה דקושית התוס' לא קשיא כלל דבפרק כירה שמע ודאי דאדפנות נמי קאי ושוין שאסורה דלא גרע מנוי סוכה שעל הדפנות שאסורין וא"כ עיקר הקושיא ל"ק כלל. והשתא מנ"ל לחלק בין שיעור הכשר סוכה ליותר מן השעור. דבשלמא אי לא מפלגינן בין סכך לדפנות שפיר מוכח כן. אבל בהך חילוקא דמפלגינן בין סכך לדפנות מתיישבת עיקר הקושיא ואיני מוכרח לחלק כלל. ואפשר להליץ בעד הרא"ש כי בלא"ה תמה הב"י בשם המזרחי איך לא ראה הרא"ש דברי התוס' כאן שכתבו בהדיא איסור בדפנות. ונראה ליישב ע"פ מ"ש התוס' בפ' במה מדליקין אהא דאמרינן שם אבוהון דכולהו דם ולא קאמר עצי סוכה דנפקו מקרא דאסורין ונילוף מיניה ביזוי מצוה. ותירצו דבסוכה דבמסתפק מהם איכא ביטול מצוה. והנה אי אמרינן בסוכה טעמא משום ביטול מצוה א"כ ממילא בדפנות נמי שייך איסור ביטול מצוה. ואין מקום לקושיית הרא"ש דסוכה בסכך קאי דמ"מ נלמד דפנות מסכך כיון דשניהם צריכים למצוה. אלא דקושית הרא"ש מנ"ל דטעמא משום ביזוי מצוה שמא הטעם דגזה"כ שתחול קדושה על הסוכה ואסכך דוקא קאי ולא אדפנות. מיהו לר"ש דדריש טעמא דקרא שפיר י"ל משום ביזוי מצוה וממילא לא מפלגינן בין סכך לדפנות וא"כ התוס' כאן כתבו שפיר דלר"ש דס"ל ג"כ בפ' כירה טעמא דמוקצה. ור"ש דדריש טעמא אין לחלק בין סכך לדפנות. משא"כ הרא"ם קאי לדידן דלא קיי"ל כר"ש בב"מ בפרק המקבל שפיר אין להוכיח מקרא רק הסכך לבד ולא הדפנות. דעל הסכך הוא דחיילא קדושה ולא על הדפנות דיש לומר דאין הטעם משום ביזוי מצוה רק דחיילא קדושה עלה. ואם כן יש לומר דאין איסור בדפנות מן התורה וצריך עיון

בא"ד ור"י פירש דודאי כ"ז שהסוכה בעמידה כו' אבל כשנפלה כו' וא"כ היה יכול לתרוצי כו' עכ"ל. לכאורה א"צ לדחוק דודאי בלא"ה הסוגיא תמוה דמעיקרא פריך ומי מהני בם תנאה. משמע ליה דלא מהני בה תנאה. והדר ומי לא מהני בה תנאה. ולפיר"י ניחא דודאי אי קאי אסיפא דסוכת החג בחג מהני בה תנאה. משמע ודאי דבכל גווני מהני בה תנאה. דהא סוכת החג בכל גווני משמע אפילו בחוש"מ מהני תנאי ואפילו עומדת דמשמע דתנאי מהני בכל גווני אף דרישא ע"כ איירי בנפלה אף דסתמה הבריות ברישא דר"ש מתיר וע"כ איירי בנפלה. דפשיטא דביו"ט ליכא מאן דשרי למיסתר אהלא. ואם כן סתמא כפירושה דודאי איירי בנפלה דלא ס"ד לאשתרויי ביו"ט סוכה עומדת וסתמא כפירושה דבנפלה איירי. אבל אי קאי אסוכת החג משמע אפילו עומדת מהני בה תנאה . דליכא למימר דמסתמא כשעומדת לא יטול דסתר אהלא דבחוה"מ ליכא סתירת אוהל. לכן מוקי ארישא. וכיון דקאי אשאר יו"ט ע"כ בנפלה איירי דסתירת אוהל פשיטא דאסור ביו"ט. והשתא דע"כ ארישא קאי ורישא בנפלה מיירי א"כ מוכח מדלא נקט בסיפא דסוכת החג אף דסתמא הו"א אפילו בעומדת מ"מ הו"ל לאשמועינן בהדיא ואם נפלה והתנה הכל לפי תנאו דהוה קאי בין איו"ט ובין אסוכה דמצוה. א"ו סוכה דמצוה לא מהני בה תנאה בשום אופן אפילו נפלה ופריך שפיר מנויי סוכה דמהני בהו תנאה ומשני באומר איני בודל הוא דמהני. וברייתא לא מיירי בסך תנאה ושפיר קאי אסוכה דעלמא. וא"כ ממילא ארישא קאי וסתמא בנפולה דליכא סתירת אוהל . והא דלא תני בנפלה אפילו בסוכה מהני תנאה דשאר תנאי לא מהני רק איני בודל . ובסוכת החג לא שייך כיון דבדיל וחיילא קדושה עלה ממילא איתקצאי לשבעה

ועפ"ז יש ליישב לשון התוס' שבת (דף מ"ה) בד"ה ואם התנה וכתבו וז"ל בריש המביא פריך עלה ומוקי בסוכה רעועה ונפולה עכ"ל. והוא תמוה דהא אהא דאם התנה ל"ק כלל אי קאי אסוכת החג י"ל דמיירי בחוה"מ ולא מקשינן כן ארישא בסוכה דעלמא דר"ש מתיר. ומה ענין זה לשם. ולפ"ז נראה דכוונת התוס' ליישב הא דמקשו דילמא מדאורייתא אסורה. וע"כ הקושיא דפרק המביא דפריך ולא מהני בה תנאה היינו משום דדילמא דרישא איירי בנפולה. וא"כ כוונת התוס' דע"כ הש"ס סמך על הא דמוקי פרק המביא בנפולה משמע דסוכת החג אפילו נפולה אסור. להכי דחק שפיר דאסר מכח מוקצה למצותו דכיון דקאי ארישא בסוכה דעלמא ממילא משמע דבסוכה דמצוה לא מהני תנאי אפילו נפלה דאל"כ ליתני נמי בסיפא בסוכת החג תנאי בנפלה דומיא דרישא. ובהכי ניחא ג"כ הסוגיא דפרק כירה דדייק מהך ברייתא דר"ש ס"ל הוקצה למצותו וקשה דלמא מייתי בלא נפלה ואסורה מן התורה. ולפמ"ש ניחא דכיון דרישא דר"ש מתיר. ולפ"ז פריך שפיר דמשמע דומיא דרישא אפילו בנפלה אסור

ודע כי הרי"ף לא הביא הך דאתאן לסוכה דעלמא. וכתב הרמב"ן שגירסתו דאינו בודל מהני אפילו לסוכה דמצוה רק שאר תנאי לא מהני. וכתב הרמב"ן דה"ק אבל עצי סוכה דאמרן אסורין בהנאה כל שבעה כשחלה קדושת סוכה עלייהו דהנהו בין קיימת בין נפולה אסורין שע"כ איתקצאי למצותה כל ז' ואע"פ שהתנה עכ"ל. משמע מדבריו דבלא התנה אסורה מן התורה. וקשה איך יפרנס הסוגיא דפרק כירה דדייקינן דר"ש ס"ל מוקצה מחמת מצוה. ונראה דהרמב"ן לשיטתו אזיל שהביא הר"ן בשמו דעצי סוכה אסורין כל ז' מן התורה כחגיגה ונויי סוכה אסורין משום ביזוי מצוה וביו"ט אחרון אסורה משום מוקצה למצותה. וא"כ ע"כ לומר הקושיא פרק כירה דמשמע שאסורין אפילו ביו"ט אחרון. ומזה דייקינן דס"ל לר"ש מוקצה למצותה. ובהכי ניחא דלא מקשו בפשיטות מברייתא דושוין בסוכת החג בחג שאסורה דר"ש ס"ל מוקצה למצותה. ולפ"ז ניחא די"ל דלא קאי רק אז' ימי החג לחוד וביו"ט אחרון אין שום איסור. ולהכי מייתי הך דאסור בנויי סוכה עד מוצאי יו"ט אחרון של חג. וא"כ כיון דת"ק ס"ל דביו"ט אחרון אסורה משום דאיתקצאי למצותה א"כ כיון דתני בהך ברייתא ושוין מוכח דר"ש ס"ל ביו"ט אחרון נמי אסורה וא"כ ע"כ דס"ל מוקצה למצותה ודייק שפיר. ולפ"ז משמע דגם יו"ט אחרון בכלל חג הוא דהא סוכת החג בחג קתני. וע"כ הקושיא