שמחת יום טוב קלא

(ר"ס תרל"ח). ולכאורה היה נראה דהשגת הרא"ש מדשלל הרמב"ם עצי סכך עם דפנות משמע דאיסורן שוה מן התורה מיהו זה אינו דהא הרמב"ם כתב כל שמונת ימי החג. ובשמיני ודאי ליכא טפי מאיסור מוקצה. וא"כ י"ל דמדרבנן אסירי הדפנות ובזה ניחא מה שתמוה בסוגיא דבתחילה פריך שאין להועיל תנאי. והדר פריך ולא מהני בה תנאה וכו'. משמע דיש להועיל התנאי. ולפ"ז ניחא דודאי אם התנה משמע ליה ודאי אכל סוכה קאי בין הסכך בין הדפנות דהא הך דשוין בסוכת החג אסורה הסכך בודאי בכלל. וא"כ התנאי נמי על הסכך קאי. ומשני דאתאן לסוכה דעלמא. ואם התנה קאי ארישא. וא"כ כיון דקאי ארישא ממילא משמע בסיפא לא מהני שום תנאי. דאל"כ הו"ל למיתני הך ואם התנה ברישא ובסופא נמי אדפנות דמהני תנאי. וכיון דקאי ארישא משמע בסיפא לא מצינן לאשמועינן תנאי אפילו אדפנות דאל"כ לישמעינן בסיפא דמהני תנאי אדפנות מיהו אלא ודאי אדפנות נמי לא מהני ואדפנות פריך שפיר מ"ש מנויין דתרוייהו דרבנן. ומשני באומר אינו בודל מהם . ותנאי דברייתא לא איירי באינו בודל. ולא מהני כלל בסוכה דמצוה ולא שייך רק בסוכה דעלמא. ועמ"ש בסמוך בתוס' בד"ה אבל ליישב ג"כ לשיטת התוס'

ולפענ"ד תמיהא חזינא בדברי הש"ע (ר"ס תרל"ח) שהעתיק מלשון הר"ן שכתב ואם אחר השיעור הצריך מן הדפנות ונשלם הכשר סוכה הוסיף עוד דופן לא מתסרא אבל אם עשה הרבעתן סתם כולם אסורות ומוקצות ע"כ. ואמת הוא שהוא לשון הר"ן. אבל הוא תמוה דמי גרע דופן רביעי מנויי סוכה שעשאן לאחר הסוכה. וכן לגירסת הרי"ף ולא מן הסמוך ע"ז קאי ושוין דהסמוך לדפנות נמי אסור. הגם שיש לדחוק בכל זה. לפענ"ד הדבר ברור שכוונת הר"ן דלא מיתסרא היינו מן התורה מקרא דחג הסוכות. ואע"ג דסיים הר"ן אם עשה ארבעתן סתם כולם אסורות ומוקצות נא תילף מיניה דאם עשה הדופן הרביעי אח"כ אפילו מוקצה נמי ליכא דא"כ היכא כתב בעשאן סתם כולם אסורין ומוקצות הא מן התורה אסורות דהא הי מינייהו מפקית. אלא כוונת הר"ן דמפרש לשיטת הרי"ף שסובר דאינו בודל מהני אפילו לסוכה דמצוה ומפרש אבל עצי סוכה דכבר חיילא קדושה עלייהו כלומר שלא התנה אתקצאי לז' בע"כ ולא מהני בהו תנאה אחרינא. כמבואר בר"ן לשיטת הרי"ף. א"כ ע"כ אתקצאי דקאמר היינו מן התורה. שע"כ הוקצו ונפרשו לשבעה מן התורה. ואף דהתוס' דייקו דלשון אתקצאי משמע מוקצה. הר"ן לא ס"ל כן. לכן בד"ה ומיהו איכא למידק לא מייתי הר"ן רק דבפ' כירה מוכח דהטעם משום מוקצה אבל מלישנא דאיתקצאי לשבעה לא דייק דמשמעו משום מוקצה דס"ל דהוקצה מן התורה. (כי מוקצה הוא לשון מופרש כמו מוקצה ונעבד) ונ"מ שאם התנה על דופן הרביעי מהני ביה תנאי כמו בנויי סוכה כשהתנה עליהם אינו בודל לא מיתסרא. אבל בהמוסיף דופן ולא התנה עליו ברור דאסור. ודלא כמ"ש בש"ע. ולשיטת הרי"ף כפי מ"ש הר"ן נ"מ דדופן רביעי אינו אסור מה"ת דע"כ נויין אינן מן התורה דמשום ביזוי מצוה הוא. וכן י"ל מלשון התוס' בשם ר"ת שכתבו דאי עביד דפנות שלימות לא אסור רק מטעם איסור מוקצה וקשה הא קיי"ל בדאורייתא אין ברירה. וא"כ כולהו אסירי מן התורה. אלא ע"כ מיירי בגווני שכתב הר"ן שאח"כ הוסיף דופן ואז אסור משום מוקצה

בתוס' בד"ה אבל כו' יקשה דמשמע הכא כו' היינו מטעם מוקצה כו' עכ"ל. ונראה דעם פירש"י מתיישב הכל דרש"י פירש דאינו בודל לא מהני בסוכה כיון דע"כ בודל מהם משום סתירת אוהל. וא"כ י"ל שפיר בודאי בלא התנה אסורין מן התורה. אבל באומר איני בודל התנה שלא תחול הקדושה שפיר מהני התנאי. וכמ"ש הר"ן לדעת הרי"ף אלא משום דע"כ בודל משום סתירת אוהל ומן התורה ליכא איסור סתירת אוהל דסותר אינו חייב אלא ע"מ לבנות. וא"כ מעיקר דינא דאורייתא שפיר מצי להתנות גם על הסתירה כיון דמן התורה ליכא איסור סתירה אינו אסור רק משום מוקצה. וא"כ ה"ק אבל עצי סוכה אף שהתנה אינו בודל מ"מ חיילא הקדושה על ידו מחמת שבודל מכח איסור סתירה דרבנן וא"כ בלא אמר איני בודל אסורין מן התורה ובאמת באיני בודל אסורין מדרבנן כיון דעיקר איסור סתירה הוא דרבנן

אלא דהסוגיא דפרק כירה לא א"ש אכתי דמאי פריך לר"ש מהך דסוכת החג אסורה הא בלא התנה אסורה מן התורה. ומ"מ נראה ליישב גם זה דסמך אסוגיא דהכא דבסוכת החג לא מהני תנאי. והנה י"ל ודאי הא דלא מהני תנאי דאיני בודל דביו"ט ע"כ בדיל משום סתירת אוהל מ"מ בחוה"מ היה ראוי שיועיל התנאי דאף דבע"כ בדיל מכח סתירת אוהל ביו"ט מ"מ כי היכא דמהני תנאי בנויין אף שישב ונטפלו לסוכה לא חלה קדושה עלייהו כן ראוי ג"כ שיועיל בגוף הסוכה התנאי דמ"מ מאיסור קדושת סוכה לא בדיל רק כיון דאסור משום סתירת אוהל ובדיל מיניה הוקצה למצותו כל ז' כיון דע"כ בדיל מיניה ולא אהני טעמא דסתירת אוהל לענין קדושת סוכה אלא דכיון דע"כ בדיל מיניה ממילא איתקצאי למצותה. וא"כ י"ל דלרבנן דה"ל מוקצה למצותן לא מהני תנאי כלל כיון דלא מצי למימר איני בודל מכח סתירת אוהל ממילא אף בחוה"מ אסור משום מוקצה למצותו דלרבנן פשיטא דאסור מוקצה למצותו כיון דאיתקצאי ביו"ט ע"כ למצותה משום סתירת אוהל בדיל מיניה. מיהו למאן דלא ס"ל מוקצה למצותו ל"מ הך דבדיל בע"כ משום סתירת אוהל ביו"ט דמ"מ בחוה"מ אין טעם שתאסר שהרי התנה שלא תחול קדושת סוכה עליה ואי משום דבדיל משום סתירת אוהל א"כ עיקר מאי דבדיל משום מוקצה למצותו דהא מן התורה ליכא איסור בסתירה אלא כיון דבדיל מדרבנן משום סתירה ממילא מוקצה למצותו כמו שמן שבנר בשעה שדולק דאיכא תרתי מוקצה למצותו ומוקצה לאיסורו. וא"כ במה שנסתלק איסור סתירת אוהל הרי לא נשאר רק מוקצה למצותו כיון שהתנה איני בודל וא"כ לרבנן פשיטא לן דאפילו בתנאי אסורה כיון דס"ל מוקצה למצותו. והשתא דנקט ושוין משמע אפילו לר"ש לא מהני התנאי אפילו בחוה"מ וא"כ כיון דהתנה דאיני בודל ליכא רק משום איתקצאי למקצת יום טוב שאין התנאי מועיל ליום טוב ממילא איתקצאי לכל שבעה. ומוכח שפיר דס"ל מוקצה למצותו

וארווח לן בזו הסוגיא דתמוה למה מביא הך דסיככה כהלכתה התם בפרק כירה דפריך עלה ממאי דר"ש היא ומייתי הך ברייתא דהכא דושוין בסוכת החג ולפ"ז ניחא דמהך דושוין י"ל דלא מיתסרא רק בלא התנה ומן התורה אסורה דאי משום מוקצה למצותו י"ל בחוה"מ לא שייך מוקצה למצותו ואינה אסורה רק בלא התנה ובהתנה אפילו לרבנן שריא בחוה"מ אף דביו"ט בדיל משום סתירת אוהל לא איתקצאי לחוה"מ וא"כ תנאי שפיר מהני אבל אחר דמייתי דרבנן ס"ל הוקצה למצותו גם בחוה"מ א"כ ממילא היכי דאין שייך תנאי דאיני בודל אסורה משום מוקצה למצותו אף בחוה"מ. וכיון דתני ושוין משמע גם לר"ש לא מהני תנאי דלמאן דס"ל מוקצה למצותו פשיטא לן דאי איתקצאי ביו"ט למצוה איתקצאי לז'. ופריך שפיר

בא"ד ותירץ ר"ת כו' אבל אי עביד דפנות שלימות כו' עכ"ל. וקשיא לי כיון דעצי סוכה אסורין מן התורה ובדאורייתא קיימ"ל אין ברירה, וא"כ הי מינייהו מפקת. ואפילו נימא שעשה אח"כ דופן רביעי וכמ"ש הר"ן