שמחת יום טוב קכח

דלית ליה מוקצה עכ"ל. בגמרא איכא תרי לישני בזה . ולכאורה קשה על רש"י כיון דרש"י ס"ל דגם ביו"ט קיי"ל כר"ש דלית ליה מוקצה. וכמו שמבואר בפירש"י לקמן (דף ל"ג) בד"ה והלכתא. א"כ טפי הו"ל לאוקמה כהלכתא כר"ש דלית ליה מוקצה. וי"ל דמ"מ לא ניחא ליה לרש"י כיון דאיכא סתמא דאין מבקעין עצים כר' יהודה ניחא ליה לאוקמה כולהו סתמי כחד תנא

בתוס' בד"ה דדרו כן ברגלא כו' פ"ה וקשה דבס"פ האומנין משמע דמשאוי כבד נושאין בקל ברגלא עכ"ל. ויראה דלק"מ דהא אמרינן התם באגרא נפיש לחד וזוטר לתרי וברגלא הוה פשיעה שהרבה במשאוי שני בני אדם. א"כ מסתמא דרו ברגלא משאוי כבד בשני בני אדם והשתא אי דרו באגרא בתרי שהוא זוטר לתרי שפיר הוה שינוי להקל. וכן משמע מלשון רש"י כאן

בגמרא תנן אין מטפחין ואין מספקין ואין מרקדין. צ"ע שלהי תענית ביום הכיפורים בנות ישראל יוצאות וחולות בכרמים ואולי יש חילוק בין מרקדין למחולות דמחולות שרי וריקוד אסור. מיהו זיל בתר טעמא שמא יתקן כלי שיר. א"כ מה חילוק בין מחולות או ריקודין כיון שדרך מחולות ג"כ ע"י כלי שיר. וצ"ע

בתוס' בד"ה אין מטפחין פ"ה משום שיר או אבל. ולא נהירא ת"ל דאסור משום צער אפי' במועד. ואפשר בת"ח אין מועד בפני ת"ח הה"ד ביו"ט היה מותר אי לא גזירה דכלי שיר. ושייך אף לקינן

בד"ה תנן אין מטפחין פירש"י שמא יתקן כלי שיר מיהו לדידן שרי עכ"ל. צ"ע דהוה דבר שנאסר במנין וצריך מנין אחר להתירו. וגם יתקע שופר בשבת להפוסקים דאין רה"ר בזמן הזה. ואפשר דקשיא קושיית המג"א לימא הטעם דאין תוקעין משום שמא יתקן כלי שיר ול"ל טעמא שמא יעבירנו. ואי אמרינן סברת התוס' דמשום כלי שיר כשאין בקיאין לאסור. משא"כ משום שמא יעבירנו ד' אמות בר"ה. מיהו צ"ע להפוסקים דאין ר"ה בזמן הזה אטו נימא להתיר תקיעת שופר בשבת וכ"ש שאין להתיר משום שאין בקיאין לתקן. לכן לא ירדתי לסוף דעת התוס' ופוסקים שנמשכו אחריהם בזה

בגמרא ולא היא כו' דהא תוספת יה"כ דאורייתא ואכלו ושתו עד שחשיכה וכו'. וקשיא לי לפמ"ש הה"מ (בפ"ה משבת) והביאו הב"י (בסי' רס"א) שתוספת זה אי אפשר שיהיה בעוד השמש זורחת על הארץ. דהא תנן וכולן ב"ה מתירין עם השמש. ואי אפשר שיהיה ג"כ בין השמשות שהרי תוספת זה אינו אלא עשה ובין השמשות ספק כרת הוא. אלא ודאי תוספת זה מתחילת השקיעה סאין השמש נראית על הארץ עד זמן בין השמשות וכו' עכ"ל וא"כ יש לתמוה כיון דאמר דאכלו ושתו עד חשיכה. משמע אפילו בין השמשות בכלל שהוא ספק כרת ועדיף מן עשה דתוספת. וא"כ למה תלה כאן בתוספת. אפילו לא יהיה תוספת יה"כ דאורייתא. מ"מ הא אפילו בספק כרת לא מחינן בהו כיון דאכלו עד חשיכה. ול"ל למיתלי בתוספת יה"כ שהוא דאורייתא. ומכאן אפשר להביא ראיה לדברי הרמב"ם שסובר דספיקא דאורייתא מדאורייתא לקולא. וא"כ כל הבין השמשות מן התורה להקל ואין איסור תורה בין השמשות במלאכה ואכילה ותוספת יה"כ הוא מובלע בבין השמשות . וכמ"ש בקונטרס עשרים גרה במגן אלף. וא"כ הבין השמשות לאו מן התורה הוא רק מה שאוכלים בתוספת של יוה"כ, ומכאן ראיה ג"כ לשיטת התוס' דפ"ד דכריתות הביאם הפר"ח בקונטרס הספקות דבין השמשות של ערב שבת לא מקרי אתחזק איסורא. ולהכי שפיר ספיקו להקל אבל אם נימא בין השמשות הוה אתחזק איסורא. א"כ מאי אריא תוספת יום הכיפורים הא הוה ספק כרת וכמ"ש. ואפשר דהרמב"ן מפרש עד חשיכה היינו בין השמשות. וצ"ע

ע"ב בפירש"י בד"ה אין נוטלין בפסח כו' עכ"ל. לכאורה קשה דלמאי דמוקי באיסורייתא או בסמוך לדפנות א"כ אפילו בסוכות החג שרי. ואפשר דקשיא ליה לרש"י מאי קמ"ל דאין נוטלין עצים דהא פשיטא כיון דמתני' בסוכה עומדת פשיטא דאין נוטלין. א"כ עיקר הרבותא דנוטלין מן הסמוך הו"ל למיתני נוטלין עצים הסמוכים לסוכה. לכן אפשר לומר איפכא דיש להבין מאי פריך הא סתר אהלא קשה דילמא ס"ל כמאן דאמר מכשירין מותרין. וא"כ אם אין לו עצים י"ל דמותר לסתור אהלא כדי שיבשל ביו"ט דהוה מכשירין לצורך אוכל נפש. לכן י"ל דמשמע ליה אין נוטלין אלא מן הסמוך. משמע דיש עצים סמוכים. וא"כ פשיטא כיון דאפשר לו לבשל בעצים הסמוכים פשיטא שאין נוטלין. והשתא י"ל לפי האמת ה"ק אין נוטלין עצים מן הסוכה אלא מן הסמוך היינו משום דיש סמוך לה עצים וא"כ אין נוטלין עצים דאפילו מכשירי אוכל נפש לא הוה. ואין ה"נ אם אין לו עצים סמוכים דמותר לסתור אהלא משום דהוה מכשירין. והשתא מוכח שפיר דאיירי בסוכה שאינה של מצוה דאילו בסוכת מצוה תקשי ליתני רק נוטלין מן הסמוך לסוכה. ואין לומר דקמ"ל דדוקא ביש סמוך הוא דאסור למסתר אהלא. אבל באין סמוך מותר מטעם מכשירין דהא סוכת מצוה אסורה מטעם שעצי סוכה אסורין כל שבעה. אם כן הוה ליה למיתני נוטלים מן הסמוך. ודו"ק

מיהו לפי האמת לא מצינו לשום מ"ד לסתור אהלא. וכבר כתבתי בכתבים וקצת שנתחדש אכתוב

בפירש"י בד"ה ור"ש מתיר אפילו מן הסכך . ויש להבין מאי בעי רש"י בזה. ואפשר דקשיא ליה לרש"י מאי פריך והא סתר אהלא נימא דר"ש מתיר באסורייתא ות"ק אינו מתיר רק בסמוך דוקא ובאסורייתא אוסר. אלא ודאי ליכא חילוק בין סמוך לדפנות או אסורייתא. לכן ע"כ מתיר אפילו מן הסכך

בגמרא אמר רב נחמן בר יצחק הכא בסוכה נופלת . ויש לדקדק איך אמר אין נוטלין עצים מן הסוכה אלא מן הסמוך והא בסמוך אפילו עומדת מותר. ואפשר לומר דקאי נמי אסוכה רעועה שסמכה לחזק שלא תפול. וקמ"ל דמותר אפילו למאן דאמר דאית ליה מוקצה כה"ג לאו מוקצה היא שהרי לא הועיל לו החיזוק. מיהו במשנה יש לדייק איך קאמר אין נוטלין עצים מן הסוכה אלא מן הסמוך פשיטא דסמוך לאו בכלל סוכה הוא וכיון דנקט מן הסוכה ממילא סמוך מותר. ואפשר דקמ"ל בסמוך שנתן לחיזוק וס"ד שיהיה אסור משום שנתן לחיזוק הוה סמוך ג"כ בכלל סוכה וסתר אהלא וקמ"ל כיון שאינו מתכוון לסתור אוהל ולא הוה פסיק רישא דאפשר שלא תפול אם יקח הסמוך לכן מותר מיהו ברייתא דאתיא כרב יהודה ומיירי בנופלת. שפיר י"ל דקמ"ל דכיון דנפלה לאו מוקצה הוא שהרי לא הועיל לה הסמיכה שמ"מ נפלה. ואתי שפיר לרב יהודה ג"כ דס"ל דבר שאין מתכוין אסור ודו"ק

אלא דיש לדקדק מאי פריך הא סתר אהלא, הא י"ל דמיירי באסורייתא ות"ק פליג אפילו באסורייתא ואינו מתיר רק סמוך לדפנות. וצ"ל דא"כ בסוכת החג נמי שרי ומוכח דבסוכת מצוה אסורייתא שריא. עיין בט"ז (סימן תקי"ח)

שם מי דמי התם יושב ומצפה. וכתב הר"ן דהא דפשיטא ליה דר"ש מודה באינו יושב ומצפה הוא משום דמודה ר"ש בכוס וקערה ועששית משום דאינו יושב ומצפה. והפני יהושע הקשה עליו שאני דדחויה בידים. לכן כתב דמוכח מבכור דר"ש ס"ל דכל שאין מומו ניכר מבעוד