שמחת יום טוב קכו

שמואל לעיל ומחלק בין לחדדה ובין של עץ א"כ השמיענו כזאת דלא ס"ל כר' יהודה להתיר מכשירין. ובזה ניחא דברי הרי"ף שלא הביא החילוקים דאמר לעיל בין משחזת של אבן. דשמואל דלא כהלכתא משום דקיי"ל כרב יהודה ולפמ"ש י"ל שפיר ראיה לדבריו מדפריך פשיטא ע"כ פשיטא לן דשמואל לא ס"ל כר"י. אבל אי הוה מצינן לפרושי דמימרי דשמואל אתיין אפילו לר"י א"כ קשה מאי פריך הכא פשיטא הא אכתי לא שמעינן דשמואל לא ס"ל כרב יהודה. אלא ודאי כדברי הרי"ף. ודבריו מוכרחים דלמאי דפסיק כרב יהודה ליתא לחילוקים הנ"ל שמחלק ר"י אמר שמואל. והא דמייתי הך דשפוד שנרצף י"ל דודאי מ"מ אסור לעשות כלי דהא אין מורין כן, וכ"ש כלי גמור דמ"מ אין להתיר תיקון גמור כיון דאין מורין כן אפילו במידי דלאו מלאכה גמורה היא

ועפ"ז נ"ל ליישב מה שנתחבטו הראשונים והתוס' לעיל למה אסרינן לכבות הנר מפני דבר אחר ולכבות הדליקה משום הפסד ממון. לכן נ"ל דודאי מן התורה שרי דקיימ"ל כרב יהודה במכשירין. מיהו כיון דחזינן דאמוראי פסקי הלכה ואין מורין כן אפי' במידי דלאו מלאכה גמורה א"כ ודאי מה שהוא מלאכה גמורה עכ"פ יש לאסור מדרבנן כיון דמלאכה גמורה היא. וזהו נכון. ודו"ק היטב

במשנה לא יאמר אדם לטבח שקול לי בדינר בשר. כתב התוי"ט ותמהני דמשנה שאינה צריכה היא דכבר נשנה לעיל אין. ופירש הרע"ב אין פוסקין דמים ע"כ. ונ"ל דלא קשה מידי דהתם נקט אין פוסקין דמים, היינו פיסוק דמים להשוות עמו לבא עם המוכר לעמק השוה. והכא מיירי שסומך על הטבח לשקול לו בדינר בשר כפי הרגילות ומכירו, ואפ"ה אסור

דף כ"ט ע"א בגמרא לא קשיא התם כשאינו עומד למדה. קשה דמ"מ אינו מיושב דמ"מ ר"י מקיל טפי מרבנן. ואפשר דנהי דאינו מיוחד למדה מ"מ כיון שהכלי עומד למדה הרי מ"מ מודד הוא. אלא כיון שעדיין לא הוחזק למדה משמע שאינו מכוון למדה וא"כ שפיר רב יהודה ורבנן דר"י לשיטתיה דס"ל דבר שאינו מתכוון אסור א"כ אפילו אינו מכוין למדה מ"מ מדה היא והוה כמודד לכן מחמיר הכא טפי ורבנן ס"ל כר"ש דדבר שאין מתכוון מותר לכן מקילי כאן טפי אבל במשקל שפיר רב יהודה מקיל טפי

שם הוא כנס שלש מאות כו'. צ"ע למ"ד שאף בחול עושה כן מפני מיצוי המדות מאין באו אלה

בפירש"י בד"ה לפני הגזברים של הקדש כו' והם לא הקדישום כו' דאילו הקדישום הרי קדשו שבאמת אין בו נדנוד גזל עכ"ל. ויש לדקדק כיון דבאמת אין בו שום נדנוד גזל והם היו חפצים להקדישום למה יעצום להפסיד הקדש. ואפשר לומר דצרכי רבים מצוה טפי מלהקדיש. והיינו מדחזינן בגזל וא"י למי גזל שעושה צרכי רבים ולא יקדיש. אף דבצרכי הרבים נמי לאו השבה מעליא הוא, מ"מ צרכי רבים עדיפא מהקדש. ועיין בסמוך בפירש"י

בפירש"י בד"ה אמרו להם חכמים כו' שהלקוחות מוחלים פ"י טרדתן כו' עכ"ל. וקשה בקטנים שלקחו מאי איכא למימר דבכה"ג פריך פרק אלו מציאות (דף כ"ג ע"ב) גבי תמרי דזיקי קטנים מאי איכא למימר דאין הפקרן הפקר. וא"כ אכתי איך יוצאין במה שמוכרין לקטנים . ולולי פירש"י היה נ"ל דכיון דידוע שאין העולם נזהרים בזה א"כ מיד המדה נמכרת מבלי בירורין ומיצוי ואי מדה יין או שמן בדינר הרי אינו נמכר רק המדה כמו שמריקין אותה והמיצוי אינה בכלל מכירה ומתחילה לא אקני ליה המיצוי . ובזה מדוייק הואיל והחמרתם על עצמכם א"כ הם קבלו המעות גם על המיצוי. נמצא מה שנשאר מן המיצוי הוה כגזילה בידם לכן עשו צרכי רבים. אבל שאר בני אדם דעתם שלא ימכרו רק כדרך התגרים, והמיצוי ישאר להם, וגם הקונים קונים כדרך כל הארץ וליכא גזל כלל אפילו בקטנים. ודו"ק

בגמרא והנחתום מודד תבלין. משמע אפילו ידע מה קדירה בעי לבשולי א"צ להחמיר למדוד מערב יו"ט. ולא דמי לתבלין לעיל (דף ד') דאיכא כתישה שהוא תולדה דטוחן שהוא מלאכה דאורייתא. ונקט נחתום אפשר לפי שהוא מבשל הרבה אין יכול לשער, שצריך תבלין הרבה . ושאר כל אדם לוקח באומר וא"צ למדידה. עיין במ"א (ס"ס תק"ד)

שם והא תני דבי שמואל מותר ויש לדקדק נימא דשמואל לנפשיה אסר, דהא שמואל כהנא הוה כדאיתא במגילה. ואם כן בביתו לא שייך הטעם שתטול חלה בעין יפה. לכן אסור למדוד אבל מי שצריך ליתן לכהן, יש לומר דמותר. והיינו דתני דבי שמואל מותר. ועיין בסמוך

ע"ב בתוס' בד"ה שמואל כו' ואמר הר"ר שמואל מאייברא כו' אבל אנו שאין מפרישין אלא מעט כו' עכ"ל. ויש לתמוה לפ"ז היכא קאמר שמואל הלכה למעשה אתי לאשמועינן הא שמואל היה בבבל שהוא חוץ לארץ ובח"ל אין לחלה שיעור כמ"ש התוס' ר"פ כל הבשר וא"כ בלא"ה אסור מדינא למדוד דלא שייך כדי שתטול חלה בעין יפה מטעם שכתבו התוס' כיון דאין שיעור לחלת ח"ל. ואפשר דבזה יש סעד למה שכתבו הפוסקים דיש מתירין בפסח שצריך למדוד כדי שלא יוסיף על המדה ויבא לידי חימוץ וא"כ י"ל שמואל הלכה למעשה קאמר בפסח דשייך נמי כדי שימדוד בצמצום והוה כמו סברא דעין יפה. ובזה אפשר ליישב דברי הטור שכתב על היש מתירין בפסח ורי"ף אוסר. ותמה הב"י היכן מצא הטור דהרי"ף אוסר בפסח. ולפ"ז ניחא דקשיא ליה למאי נ"מ הביא הרי"ף הפלוגתא הא בלא"ה חלת חו"ל אין לה שיעור וגם בארץ ישראל אין לה שיעור שהרי נשרפת שכולנו טמאי מתים וע"כ נ"מ לפסח . ושפיר מוכח דהרי"ף אוסר גם בפסח. ושפיר דברי הטור מוכרחים

מ"מ יש לתמוה על התוס' דפשטא דמילתא משמע דקאמר הלכה למעשה אתי לאשמועינן משמע דלרב אפילו בח"ל שרי. ואפשר לפרש כן באמת הלכה למעשה אתי לאשמועינן היינו בחו"ל בבבל ששם מקום שמואל ולא שייך למדוד בעין יפה לכן אסור למדוד. ודברי הטור נכונים. מ"מ פשטא דמלתא לא משמע הכי. גם קשה רב שהיה בבבל איך אמר סתם מותר למדוד לפמ"ש התוס' ר"פ כל הבשר וברא"ש דחלת חו"ל אין לה שיעור. לכן לפום פשטא דגמרא יש לפרש דכיון שכבר התירו מדידה כשהיתה חלה נוהגת ליתן לכהן אחד מכ"ד בארץ ישראל גם בח"ל מותר למדוד כיון דהותר בא"י מותר נמי בחו"ל. וא"כ בזמן הזה נמי מותר אי לא פסקינן כשמואל. ובזה נוח לפרש הלכה למעשה אתי לאשמועינן שאין לו טעם כיון שמותר למה יחמיר ובפרט שיש בו דררא דמצוה ליטול חלה בעין יפה. ולפ"ז י"ל באמת דודאי בח"ל לא שייך הטעם כיון דאין לה שיעור . אלא מיהו רב ס"ל כיון שהותר הותר בכל מקום ולא נחלוק בין ארץ ישראל לחו"ל. והשתא שמואל למעשה מחמיר משום דלא שייך הטעם בחו"ל. ודבי שמואל דאמרי מותר אפשר היכא דשייך שתטול חלה בעין יפה והיינו בארץ ישראל. כן נ"ל ודברי התוס' צ"ע ותלמוד

במשנה הולך אדם אצל חנוני הרגיל אצלו. ופירש"י דנקט רגיל שמאמינו וכו'. ובמשנה לעיל נקט אומר אדם לחבירו. דהתם לא נקט רק בשביל המדה לאשמועינן דמדה אסור אפילו אין ביניהם דמים כלל אפילו נותן במתנה