שמחת יום טוב קכה

משחיזין במשחזת. משמע להעביר שמנונית מותר וגם ע"ג חברתה מותר ג"כ. ולפי דברי הה"מ הא דאמר הלכה ואין מורין כן לא קאמר הלכתא כר' יהודה דלשיטתו פסק כרבנן רק הלכה לפסוק כן. וצ"ע דרבא גופיה אמר דרשינן משמך הלכה כר"י. משמע דגם רבא ס"ל הכי. ועיין מ"ש בסמוך ליישב. מ"מ רחוק הוא שהרמב"ם סמך על זה דרבא גופיה לא יסבור כר' יהודה ויותר נ"ל בדעת הרמב"ם דלא קיי"ל כר' יהודה רק במילי דרבנן כגון להשחיז הסכין בעץ או חרס או אבן כמ"ש הרמב"ם דהוה רק מדרבנן דהוה השחזה כלאחר יד ובהא קיי"ל כר' יהודה. אלא שאין מורין כן שמא יבאו להקל בשל תורה. אבל בדאורייתא לא קיי"ל כר' יהודה ולהכי אסור לכבות הנר מפני דבר אחר ומפני הפסד ממון כדלעיל (דף כ"ב ע"א). והא דאמרינן דרשינן משמך הלכה כר' יהודה. היינו לענין השחזה דוקא ולא במשחזת שלה דהוה מלאכה גמורה. ולעיל משחזת של אבן אינה העשויה לתקן הסכין דבכה"ג מלאכה גמורה ואסור וזה נ"ל יותר ממה שנדחקו הקדמונים בזה. ובתוס' לעיל (דף כ"ב). וצ"ע

שם איבעיא להו מהו להראות סכין לחכם ביו"ט כו'. הרי"ף פירש דהחשש שמח יצא חוץ לתחום. והפני יהושע תמה אם כן גם ראיית טריפה תהא אסורה. ותירץ דראיית טריפה מילתא דלא שכיחא הוא. ואין זה מספיק דא"כ כל שאלת חכם תהא אסורה ביו"ט שמא לא ימצא חכם וילך חוץ לתחום. לכן י"ל אדרבה משום שצריך לחכם תמיד לשאלת בדינים וכן ללמוד ושכיח טובי וידוע לו שאין הולכין חוץ לתחום בשביל שאלת חכם. אבל להראות סכין סובר הוא משום כבודו של חכם שרי לילך אחריו מחמת שלא יוכל לשחוט ביו"ט בלי ראיית סכין ומימנע משמחת יו"ט לגמרי. אבל בראיית טרפה אפשר לו לשחוט אחרת לשמחת יו"ט. אבל סכין שאפשר שלכל העיר לא יהיה בשר לשמחת יו"ט. אבל טריפה אין בו שמחת יו"ט דשמא תהיה טריפה. לכן דוקא בראיית סכין מורה התירא לנפשיה אבל שאר הצטרכות שצריך לחכם הרי מעשים בכל יום שאין הולכין מחוץ לתחום בשביל שצריך לחכם

ועוד נראה דהכי מבעיא ליה כיון שאינו רק בשביל כבוד חכם וכיון דאיכא חששא שילך מחוץ לתחום, יותר נתיר לו לשחוט מבלי שיראה הסכין לחכם שזהו כבודו שלא יתמעט כבוד שמים ויבא לידי איסור תחומין ויוכל לשחוט בלי ראיית חכם. א"כ אין הפסד ממה שנאסר לו להראות הסכין לחכם. אבל בטריפה הרי יפסיד עי"ז הבהמה ושמחת יו"ט. פשיטא ליה דלא גזרו

ובהכי ניחא מה שהקשו על הרי"ף הא לקמן גבי אין רוכבין דבעי למימר שמא יצא חוץ לתחום ומדייק ש"מ תחומין דאורייתא. משמע אי תחומין דרבנן לא גזרינן שמא יצא חוץ לתחום. והרמב"ן נדחק דבכאן חיישינן שיצא חוץ לי"ב מיל. ולפמ"ש לק"מ דודאי משום חשש תחומין דרבנן אין לגזור אם צריך לרכיבה לא הוה ליה לגזור משום דתחומין דרבנן ופעמים אית ליה פסידא ומניעת שמחת יו"ט. אבל כאן אם נאמר שלא יראה לחכם יוכל לשחוט בלא חכם וא"צ להראות כלל ומורינן דאין מראה לחכם ושפיר יכול לשחוט אפילו בלא ראיית סכין, שאין זה נגד כבודו, שאינו נמנע רק מפני חשש איסור כל דהו ואין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'. ואתי שפיר הכל ודו"ק היטב

ועוד נ"ל ליישב דברי הרי"ף דכאן גזרו שמא יצא חוץ לתחום אף דתחומין דרבנן. מ"מ י"ל מכח הדרבנן איכא עבירה דאורייתא שהרי הסכין מסתמא ברשות היחיד ומוציאו לרשות הרבים גם מעביר ד' אמות בר"ה. והשתא כשימצא החכם חוץ לתחום הרי אסור לטלטל הסכין. והחכם שלא היה הסכין בתחומו אסור לטלטלו. א"כ עיקר ההוצאה ביו"ט היתה שלא לצורך לגמרי שאין בו אפילו צורך קצת וא"כ מכח חוץ לתחום עבר אשל תורה אבל לקמן באין רוכבין כשיצא חוץ לתחום אינו רק איסורא דרבנן. ושפיר דייק ש"מ תחומין דאורייתא דמסתמא לא חיישינן שילך חוץ לי"ב מיל גם בכאן לא חיישינן רק חוץ לתחום שבת אבל לי"ב מיל ודאי לא חיישינן. ולהכי פריך לקמן ש"מ תחומין דאורייתא דאף אם יטעה ויצא חוץ לתחום אינו אלא דרבנן אבל כאן אם יצא חוץ לתחום נהי דתחומין דרבנן מ"מ עביד הוצאה שלא לצורך כלל שהוא דאורייתא. לכן חשו כאן טפי. והרי זה נכון. ועמ"ש לקמן פרק משילין (דף ל"ו ע"ב) עוד ישוב לדברי הרי"ף

עוד נראה ליישב דברי הרי"ף. דודאי שלא להראות סכין לחכם סגי בטעמא שמא יצא חוץ לתחום דא"צ כ"כ אבל הא דאין רוכבין איתא בר"ה (פ"ד משנה ח') דשופר של ר"ה אין מעבירין עליו את התחום ולא רוכבין ע"ג בהמה ואם איתא דרכיבה משום גזירה דתחומין לא היה לנו להחמיר להעמיד דבריהם לבטל מ"ע דאורייתא. אבל לענין להראות הסכין סגי בטעמא כל דהו. ולק"מ

עוד י"ל דכאן אסור להראות סכין שמא יצא חוץ לתחום היינו משום דקיי"ל כרב יהודה דמכשירין מותר יצא במזיד מחוץ לתחום לכן אפילו בתחומין דרבנן חיישינן. מה שאין כן לטעות שיצא מחוץ לתחום ס"ל להש"ס אי תתומין דרבנן ליכא למיגזר. ודו"ק

בפירש"י בד"ה ואחד גריפת תנור וכו' ולא היה יודע בו מבעוד יום עכ"ל. וקשה מנ"ל לרש"י להתיר מכשירין שאפשר לעשותן בשביל חסרון הידיעה דילמא הכא איירי שנפל הטיח ביום טוב. וכן לעיל פירש"י שהיה טרוד אתמול. ומנ"ל דבכה"ג מקרי אי אפשר לעשות ונראה דרש"י הוכיח כן דלעיל (דף כ"ב) מסיק דלר' יהודה מותר לכבות הנר מפני דבר אחר אע"ג שהיה יכול לתקן מערב יו"ט במחיצה או לכפות כלי דדוחק לומר שגם קודם יום טוב אין לו כל אלה אלא משום דלא בריר ליה שיהיה צריך לדבר הוה בכלל מכשירין שאי אפשר לעשותן מעיו"ט . א"כ באין יודע או שהיה טרוד נמי שרי לר' יהודה

בגמרא מ"ט דת"ק א"ק הוא לבדו יעשה לכם הוא ולא מכשיריו. וקשה כיון דרבנן ס"ל לכם ולא לכותים ליכא קרא למכשירין והוא ל"ל. וי"ל דאי לא כתיב הוא הו"א לכם למכשירין דמכשירין מסתבר טפי לרבויי' מלמעט לכם ולא לכותים. מיהו לר' יהודה קשה אטו פליג אלכם ולא לכותים. ויש לתמוה דלא פריש בש"ס מנ"ל לר' יהודה למעט כותים כדרך הש"ס בכל מקום ובודאי ליכא מ"ד דשרי לכותים. ועמ"ש לעיל בזה. ואפשר לומר דרבנן ס"ל לכם ולא לכותים וכבר כתבתי דמהיכי תיתי להתיר וע"כ משום דמגיע הנאה לישראל כגון שהכותי נותן לו אוכל נפש או דלא קפיד אם יאכל הישראל ממנו. וס"ל לרבנן דבכה"ג אסור וכיון דבכה"ג אסור משמע ה"ה מכשירין. ור' יהודה ס"ל דמכאן מוכח דמכשירין שרי דמכשירין עדיף טפי שהכל לצורך ישראל. ובסברא בעלמא פליגי. אלא דר"י ס"ל מדאיצטריך קרא לכם ולא לכותים ש"מ דמכשירין שרי ורבנן ס"ל אי הוה שרי מכשירין הוה שרי נמי לכותים היכא דיש לישראל תועלת בבישול הכותי. כן נ"ל. ודו"ק היטב וצ"ע

שם אר"י אמר שמואל שפוד שנרצף אסור לתקנו ביו"ט פשיטא כו'. וקשה הא טובא קמ"ל דלר' והודה ראוי להיות מותר דהא מתיר מכשירין א"כ קמ"ל דלא כר' יהודה. בשלמא לשיטת הר"ן דאסור לעשות כלי לר' יהודה ניחא. אבל לפמ"ש לעיל דאין דברי הר"ן מוכרחים קשה מאי פריך פשיטא, ונראה דכיון דכבר אמר ר' יהודה אמר