שמחת יום טוב קכד

שכתבתי כיון דדייקינן דהמשנה דוקא בבהמת קדשים מיירי אבל דחולין שרי' א"כ הכא סתם לן תנא ביו"ט כר"ש. לכן נראה דודאי מסוכנת דעתיה עליה להשליכה לכלבים ואפילו לר' יהודה לא הוה מוקצה ולא פליגי רק בשבת דבשבת אי אפשר לשוחטה בין השמשות וס"ל כמ"ש לעיל (דף כ"ה) דהא דשרי לשחוט מסוכנת ולא חיישינן שמא תהיה נבלה ולא תפרכס משום דכל מה שעושה לצורך אוכל נפש מותר אפילו יבא האוכל נפש בענין דלא שכיח לא חילקה התורה באוכל נפש. וא"כ אף שיודע שמסוכנת וקרוב לומר שלא תפרכס מ"מ כיון שיש אפשרות שתפרכס מותר לו לשוחטה. וא"כ י"ל לר' יהודה נמי מקרי מוכנת לכלבים בין השמשות. שהרי יכול לשוחטה ע"ד שאם תמצא כשירה יאכל ממנה. ומ"מ מסתמא תמצא נבילה, דכל שלא פירכסה וידוע איסורה הוה אצלו מוכן לכלבים ג"כ בין השמשות. שהכנה דאדם נסתלקה, שבמה שהיא מסוכנת, יותר היא מוכנת לכלבים מלאדם. ואי מתרמי שהיא כשרה איגלאי מילתא שמוכנת לאדם. עכ"פ לכלבים הוכנה טפי מלאדם. ולא פליג ר' יהודה רק בשבת שבין השמשות אין ראויה אף לכלבים דכל זמן שחיה לא יוכל לנוחרה מחמת איסור שבת אף דלא הוה מוקצה מחמת איסור ממש, שהשחיטה אינה אלא תיקון האיסור מ"מ לר' יהודה שפיר הו"ל מוקצה מחמת שעומדת לאדם ובין השמשות דשבת אין בידו לתקן שתהיה ראויה לכלבים מחמת שמסוכנת ומתייאש מהכנה דאדם מ"מ אין התקון בידו שתהיה ראויה לכלבים. אבל ביו"ט שהתיקון בידו לשחטה ואז תהיה ראויה או לאדם או לכלבים, גם לר"י לא הוה מוקצה. לכן שפיר אתיא כדברי הכל. דר' יהודה מודה ביום טוב שראויה בין השמשות או לאדם או לכלבים וכיון שמסוכנת דעתיה עליה להשליכה לכלבים. ובין השמשות התקון בידו להשליכה לכלבים לכ"ע שרי. ודברי הרי"ף כמעט מוכרחים מקושיא הנ"ל דכיון דדומיא דחלה קתני משמע במסוכנת דחולין שרי' ודו"ק

בגמרא מאי אין נמנין אר"י אמר שמואל אין פוסקין כו' ופירש"י דמקח וממכר אסור בשבת וביו"ט בספר עזרא (נחמיה י"ג) עכ"ל. שם אינו מבואר רק בשבת. מיהו גם ביום טוב אין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד. ולקמן (דף ל"ז) פירש"י משום ממצוא חפציך עיין בתיו"ט וצ"ל דכאן לא שייך מצוא חפציך דהרי עושה לצורך אוכל נפש דיו"ט לכן פירש"י כיון שגזרו על מקח וממכר אין חילוק בין שבת ליום טוב. ואפשר דנחמיה גופיה אסמיך ליה אקרא דממצוא חפציך

בפירש"י בד"ה היכא עביד דקתני שוחט וכו'. משמע דשוחטין ומחלקין לא קאי אעיו"ט רק ביו"ט ס"ל לרש"י דעלה קאי שוחטין

דף כ"ח ע"א בגמרא לא שנו כו' אמר רב יהודה אמר שמואל לא שנו אלא לחדדה כו' מכלל דבשל עץ כו' ויש לדקדק אמאי לא דייקינן כן אמתניתין מכלל דמשיאה ע"ג חברתה אפילו לחדדה מותר וכן אי מיירי להעביר שמנוניתה י"ל דמשיאה ע"ג חברתה דוקא להעביר שמנוניתה אבל לחדדה אפילו ע"ג חברתה אסור וכדדייק באיכא דמתני לה. וצ"ל בהך לישנא ס"ל דלהשיאה ע"ג חברתה לעולם שרי דמשני מדרך חול ואינו נראה כמשחזת כלל ואפילו לחדדה מותר

שם מאן תנא דבמשחזת אסור אמר ר"ח דלא כר' יהודה וכו' ויש לדקדק לפמ"ש הר"ן דעשיית כלי גם לר' יהודה אסור דלא עדיף מאוכל נפש עצמו כל שנעשה לימים רבים אסור לעשות ביו"ט. וא"כ קשה נימא דר' יהודה מודה במה שהוא תיקון כלי שהוא אסור. וצ"ל לדעת הר"ן דכיון שאינו משחיז במשחזת שלה לא הוה לימים רבים רק לצורך יום טוב ומותר. ומ"מ קשה מנ"ל לומר דר' יהודה לא מודה בזה כיון שמודה שאסור לעשות כלי. א"כ כל זה ע"כ מגזירת כלים הוא ומנ"ל דר"י פליג בזה. ובאמת לפמ"ש לעיל (דף י"ד) הסברא שלא התירה התורה רק מה שדרך לעשות בכל יום ליומו לכן טחינת קמח אסור דאין דרך לטחון מה שמצטרך ליומו רק מכין לימים רבים לכן שחיקת תבלין שרי והכל לפי ענינו א"כ י"ל ודאי לר' יהודה כיון דדרך לחדד סכין ליומו שפיר מותר לר' יהודה אבל עשיית סכין ודאי אסור שאין דרך שימתין ביום שיצטרך לאכול שיעשה סכין בשביל זה אבל השחזת סכין דרכו מדי יום ביומו וכן משחיזין סכין לשחיטה לכן מותר מן התורה לגמרי במידי דאורחא לעשות ליומו שפיר מותר בכלל מכשירין וא"ש הגמ' כפשוטו, אבל לדברי הר"ן קשה מנ"ל דר"י פליג בזה כיון דבכה"ג גם לר"י אסור לעשות כלי. וא"כ לא מוכת כלל דר' יהודה פליג וצ"ע. גם מדברי התוס' דלקמן ע"ב ד"ה גריפת שכתבו דהוה מכה בפטיש משמע דלר' יהודה אפי' כלי גמור מותר לצורך נפש ודלא כסברת הר"ן. ותמהני על הרב בעל פני יהושע שממרחק הביא לחמו להוכיח דהתוס' לא ס"ל כהר"ן והרי מוכח כן בסוגיין בתוס'

שם מאן תנא דמשחזת אסור אר"ח דלא כר"י כו' וקשה דילמא אפילו כר"י אתי והיינו בנפגם מעיו"ט דמודה ר"י כמו שפירש"י לקמן. ונראה דכיון דע"כ מתני' דאין בין יו"ט לשבת אתיא דלא כר' יהודה כדמוקי במגילה דמתני' דלא כר' יהודה. וא"כ ממילא סתמא הך מתני' איירי אפילו נפגם ביו"ט כיון דבלא"ה סתם לן תנא דלא כר' יהודה ממילא מוקמינן מתני' אפילו נפגם ביו"ט. ועיין בסמוך

שם אמר ליה רבא לרב חסדא דרשינן משמך הלכה כר' יהודה. וקשה איך פשיטא ליה לדרוש הלכה כר"י . ואי משום דרבא ס"ל כר"י להלכה. קשה הא רבא ס"ל הלכה ואין מורין כן בסמוך דמיעבר סכינא אדיקולא. וא"כ כ"ש דלא דרשינן ליה בפרקא. דהא אמרינן בחולין (דף ט"ו) דאורי' לתלמידים כר"מ ובפירקא דריש כר' יהודה משום ע"ה. א"כ כ"ש אם הלכה ואין מורין כן דלא דרשינן ליה בפירקא. ואפשר לומר דלקמן מפרש טעמא דרב חסדא דכתיב לכם לכל צרכיהם. וקשה הא צריך לכם ולא לנכרים כדלקמן ע"ב. מיהו י"ל דע"ז לא צריך קרא דמהיכי תיתי להתיר לנכרים מה שאסור ביו"ט. מיהו י"ל דצריך קרא לרבה דס"ל לעיל (דף כ"א) באופה מיו"ט לחול דאינו לוקה משום הואיל אי מקלעי ליה אורחים חזי ליה. א"כ י"ל דאפילו לנכרים שרי דראוי אי מקלעי ליה אורחים. א"כ צריך קרא דלכם ולא לכותים ולא מוכח מכשירין. מיהו לרב חסדא לשיטתיה דס"ל דלא אמרין הואיל אי מקלעי ליה אורחים א"כ שפיר אייתר ליה לכם לכל צרכיכם למכשירין דשרי ביו"ט. וא"כ שפיר קאמר דרשינן משמך דמשמך ודאי מסתבר למדרש כר' יהודה לכם לכל צרכיכם דלדידך לא צריך לכם ולא לנכרים מסתבר טפי לדרוש למכשירין. לכן אמר כל כי הני מילי מעלייתא תדרשינן משמאי דייקא. מיהו למאן דס"ל כרבה דאמרינן הואיל. א"כ י"ל דצריך קרא דלכם ולא לנכרים. ואי נימא מכשירין מותרין ע"כ לומר תרתי שמעינן מיניה או תירוץ אחר. עכ"פ אינו פשוט כל כך. וא"כ רבא קאמר דרשינן משמך היינו לסברתך דלא ס"ל הואיל הלכה כר' יהודה . מיהו אנן דס"ל הואיל אינה הלכה פסוקה כ"כ. די"ל לכם ולא לנכרים ואין הדבר פשוט כ"כ. לכן ס"ל לרבא גופיה הלכה ואין מורין כן דאיהו ס"ל כרבה דאמרינן הואיל. ורב חסדא לא קאמר ליה רק לפי שיטתו דלא ס"ל הואיל אמר ליה תדרשון משמאי. ודוק היטב. ועיין ע"ב בסמוך

ע"ב בגמרא ואמר לי להעביר שמנוניתה כו'. משמע דלהעביר שמנונית מורין אפילו לכתחילה . וצ"ע למה השמיטו הרמב"ם (בפ"ד). גם לא זכר הך דמשיאה ע"ג חברתה שנאמר במשנה. וצ"ל דסמך על מה שכתב אין