שמחת יום טוב קכג

דס"ל מוקצה א"כ באין מומו ניכר הוי מוקצה לר"י ואמר כן לר"י דממילא נשמע דלר"ש אין רואין מומין עכ"פ ולמאן דאית ליה מוקצה אינו מן המוכן ור"נ ב"י דייק מפשטא דמתני' דלישנא דר"ש

ע"ב בפירש"י בד"ה ביו"ט ואם נולד בו מום בזה הי' רשב"י אומר מין זה מן המוכן ואפי' עבר ובקרו לא ישחוט שהוא כמתקנו לגמרי עכ"ל. נראה סברת רש"י דבהיה בו מום מעיו"ט כבר נפל עליו הספק עכ"פ. משא"כ בשנולד המום ביו"ט דוקא. א"כ בכניסת יו"ט היה בחזקת איסור גמור

בד"ה ושוין כו' ולקמן מוקי ביתבי דייני התם. פשט לשון רש"י משמע שזה נתינת טעם דלכך לא הוי תיקון א"כ קשה איך ס"ד דטעמא משום דאין מוקצה לחצי שבת הא ע"כ בלא"ה בע"כ מיירי ביתבי דייני התם. ואפשר לומר שלא חידש רש"י זאת אלא לאדא בר אוכמי דס"ל דכאן מבקרין אותו לכתחילה. א"כ צריך שלא יהיה בו חזקת איסור כלל. ולקמן קאי לפי האמת דליתא לאדא בר אוכמי. ולכן שפיר י"ל דעכ"פ בנולד במומו יש להתיר בדיעבד. ועיין מ"ש לעיל

דף כז ע"א בגמרא מאי הוי עלה. עי' בפ"י שתמה כיון דאמר מסתברא כר"ש א"כ ודאי למה לא יהיה הלכה כר"ש. ונראה דדיוקו מדתני לה בלשון חכמים. וי"ל דמסתברא מכח סברא היינו אי אמרינן מוקצה שפיר מסתבר כר"ש. וא"כ י"ל דברייתא דתני ליה בלשון חכמים היינו משום דס"ל לכמה תנאו דס"ל מוקצה ביו"ט יש לאסור לפי שאינו מן המוכן. משא"כ למאן דלית ליה מוקצה אפשר דמסתבר הלכה כר"י להתיר אע"ג דאין רואין מומין. מ"מ י"ל דלא ס"ל מוקצה. וא"כ לא מוכח מדתני ליה בלשון חכמים

בפירש"י בד"ה אמרו הלכה כר"מ בבכורות השתא משמע שמעידין קהלא קדישא על ריש בן מנסיא כו' עכ"ל. עי' מהרש"א. ונראה פשוט דכוונת רש"י מדאמר הא אינהו קשישי בשלמא אי קאי על ר"ש בן מנסיא כיון דר"ש בן מנסיא בימי רב ובניו היו. א"כ קהלא קדישא שאחר רבי שמעון קשישא מר"ש בן מנסיא אבל אי קאי אר"ש סתם מנ"ל דקהלא קדישא קשישי מר"ש. דר"מ עם ר"ש בן יוחאי היו בדור אחר ולא שייך קשישי וגם קהלא מנ"ל דקשישי מר"ש. וגם רש"י פירש בשיטת ר"מ אמרו שהזקנים נתנו דעתם ואמרו פלוני נוטין אחר דברי פלוני שהיה לפניו. ור"ש עם ר"מ בדור אחד היו

בגמרא א"ל אביי אטו התם ברואין מומין פליגי. עיין בפ"י שתמה איך יחלוק אביי על קהלא קדישא. ונראה ליישב דהא פשיטא לן אם אין רואין מומין ביו"ט: והיינו לפי שהיה בחזקת איסור אין להתירו ביו"ט ודאי י"ל כר"מ דאסור אם לא הראהו לחכם. אלא דאי אמרינן רואין מומין ביו"ט. מ"מ אפשר דמ"מ בלא הראהו אסור מטעם קנס כמו שאמר אביי. ואם כן הוי שפיר קהלא קדישא ובשיטת ר"מ אמרו דכיון דאין רואין מומין ביו"ט ודאי יש לאסור אם לא הראהו לסכם. רק דאביי קאמר אפילו רואין מומין. מ"מ בקנסא י"ל דפליגי. וא"כ מוכח כדברי הרמב"ם דלדידן דקיי"ל אין רואין מומין ודאי אסור. רק ר' יהודה לשיטתיה דס"ל רואין מומין מתיר. ודו"ק

ע"ב בפירש"י בד"ה חלה כו' אינה ראיה לכהן כו' ואפילו ע"י אכילת בהמה דגזה"כ הוא כו' דרחמנא אחשבה עכ"ל. והקשו עליו מפסחים (דף ה' ע"ב) דדייק ש"מ מר' עקיבא אין ביעור חמץ אלא שריפה. ופירש"י דאי השבתתו בכל דבר י"ל תשביתו ביו"ט ויאכילנו לכלבים וקשה מאי ראיה דילמא אפינו לכלבים מקרי מלאכה דאחשבה. ועיין פני יהושע בפסחים. ומה שנדחקו בזה. ונ"ל ליישב בפשיטות דמסברא לא אמרינן אחשבה למלאכה רק בתר דחזינן דהתורה אסרה לבער קדשים טמאים ביו"ט אף דהבערה לצורך הוא כמו שפירש"י מ"מ איכא גזירת הכתוב שאין מתבערין ביו"ט מדהצריכה תורה להמתין עד בוקר שני, אף דלצורך התירה התורה ע"כ אחשבה הביעור למלאכה שהרי אין חילוק בין מלאכה גמורה מאחר שגם המלאכה דהבערה לאו מלאכה היא כשהיא לצורך יום טוב א"כ ע"כ דאחשבה רחמנא למלאכה, לכן אפילו להטיל לבהמה אסור שאין קדשים טמאים מתבערים ביו"ט. וזהו דוקא בקדשים דחזינן דהתורה אסרה הבערתן אבל מסברא לא נימא דחשבה למלאכה. וא"כ אי לא ס"ל לר' עקיבא אין ביעור חמץ אלא שריפה שפיר מצינו לאוקמה תשביתו ביום טוב ובענין שאינו מלאכה. ומסברא לא נאמר אחשבה. אדרבא אמרינן דתשביתו הוא ביום טוב והיינו משום דלאו מלאכה הוא כלל. ועיין מה שכתבתי בסמוך, ודו"ק

בתוס' בד"ה ועל החלה וקשה הא דאין שורפין כו' היינו משום טורח מלאכה וכו' עכ"ל. ולכאורה היה נראה דהך דהנותר ממנו עד בוקר באש תשרופו נאמר בפסח מצרים ופסח מצרים משמע שעדיין לא נהגו בו יו"ט דהא מרעמסס לסוכות ששים מיל שנסעו ביום ההוא. ואיכא דס"ל תחומין י"ב מיל מן התורה. ועוד דגם חימוצו לא נהג רק יום אחד כדאיתא בפסחים ודף כ"ז פ"ב). ושבת נמי איפקוד במרה אפילו על שבת לא נצטוו עד שבאו למרה וכ"ש יום טוב ואפ"ה משמע דהגזירה עד בוקר שני תשרופו א"כ ע"כ לאו משום מלאכה הוא רק גזירת הכתוב עמ"ש בפירוש ההגדה שלי. א"כ ע"כ בלא טעם מלאכה אסור לבער קדשים ביו"ט. וכיון דנקבע להם בוקר שני אין לבערן ביו"ט. ודו"ק, וצ"ע

בא"ד וקשה לפ"ז הא צליית פסחים כו' עכ"ל. לפענ"ד נראה ליישב סברת רבינו יצחק דודאי בתרומה י"ל דאף דיכול להסיקה תחת תבשילו מ"מ עיקר המצוה בשביל גבוה שאפילו אין לו תבשיל המצוה בשריפה וא"כ מצות הגבוה לא נעשית לצורך הדיוט. לכן אף לפעמים שמסיקה תחת תבשילו הוה עיקר צורך גבוה ומצות השריפה שהיא צורך גבוה אינה בשביל ההדיוט. אבל הפסח שהמצוה של גבוה היא אכילת הדיוט עצמו. א"כ חזינן דהמצוה בשביל ההדיוט שעיקרו אינו אלא לאכילה בשביל הדיוט . א"כ אינו בכלל גבוה כלל כמו שמותר לבשל קדשים שנשחטו בעיו"ט אפילו אם אין נדרים קריבין ביו"ט כיון שכולו צורך הדיוט. כן נ"ל ברור ונכון ליישב דברי הר"י

בגמרא אלא טעמא דקדישא הא דחולין שריא וכו' ומסיק במסוכנת וד"ה, לפ"ז משמע דאתיא דוקא כר"ש. וקשה דבריש מכילתין אמרינן ביו"ט סתם לן תנא כר"י הא הכא איכא סתמא כר' שמעון ביו"ט דבאינה מסוכנת שריא בטלטול. מיהו י"ל דבכה"ג לאו סתמא הוא דאיכא למימר דמעשה שהיה כך בבהמת קדשים. אלא דמדנקט התנא בהמה קדשים משמע דחולין שריא. ומסיק במסוכנת וד"ה. דבבהמת קדשים לכ"ע אסירא, ובחולין תליא בפלוגתא דר"י ור"ש ולא הוה סתמא. ועמ"ש לדברי הרי"ף. אלא דקשי' לי מאי פריך הא דחולין שריא הא כיון דמוקי מתניתין בבהמת קדשים איכא לפרושי שמתה מעיו"ט ודחולין שרי לכ"ע ודקדשים אפילו מתה מעיו"ט אסור שאסורה בהנאה ודאי אסורה בטלטול, וצ"ע

הרי"ף הביא הך אוקימת' דמתניתין במסוכנת ודוקא בבהמת קדשים אסורה . ותמה עליו בעל המאור דהיינו דוקא לר' שמעון. אבל הרי"ף דפסק ביום טוב כר' יהודה אפילו במסוכנת אסור משום מוקצה. והרמב"ן לא השיב ע"ז כלום. ולענ"ד נראה ליישב דקשיא ליה מה