שמחת יום טוב קכא

בו מום ישחוט. והא דנקט יעלה למאי דמסיק בש"ס דעיקר רבותא דלא יעלה א"ש. אבל בס"ד האי יעלה שפת יתר ואפשר דדוקא נקט יעלה דהא סתם בור עמוק עשרה וא"כ יש איסור מצד טרפות נפולה. ואם לא הלכה צריכה בדיקה. ולקמן (דף ל"ד) מיבעיא לן אי מחזקינן ריעותא ביום טוב במידי דצריך בדיקה. וא"כ אי מחזקינן ריעותא א"א לשוחטו אא"כ הלכה, א"כ צריך להעלותו לראות אם ילך ולא יצטרך בדיקה. ולמ"ד הלכה נמי צריכה בדיקה אפשר להוכיח ממתני' דלא מחזקינן ריעותא

בפירש"י בד"ה אין זה לאו משום מוקצה אסר ליה כו'. לכאורה בלא"ה כיון דנפל בו מום מעיו"ט לא שייך מוקצה. ונראה שרש"י בא לשלול פי' התוס' שנאמר דאסר ליה משום מוקצה כיון דס"ל אין רואין מומין ביו"ט ולהכי לאו דעתיה עליה ולזה אמר דלית ליה מוקצה. ולכן אף שאין רואין לכתחילה מ"מ הא אמרינן לקמן (דף ל"ד ע"ב) דטבל מוכן הוא אצל שבת הואיל ואם עבר ותקנו מתוקן. ופירש"י כיון דהגבהת תרומות ומעשרות דרבנן להכי הוה מוכן. ולכן ס"ל לרש"י נמי הכי דלא הוי מוקצה משום הך דאין רואין לחוד, ולהכי נקט רש"י טעמא דמתקן. והא דאמרינן בפרק כירה דמהכא מוכח דס"ל לר"ש מוקצה. י"ל בנפל בו מום ביו"ט בודאי לר"ש נמי אסור משום מוקצה. דאם אין איסור רק משום אין רואין הו"ל למימר בדיעבד דהוי מן המוכן. וכיון דאמרינן לקמן דאפילו בדיעבד אינו מבוקר ואמאי לא הוי כמו טבל דבדיעבד מתוקן. ולכן ס"ל דודאי כיון דבנפל בו מום ביו"ט אסור אפילו בדיעבד, ולכן החמירו גם בנפל בו מום מעיו"ט אף דלא שייך מוקצה לומר דביקרו אינו מבוקר שיהיה דינו כאלו נפל ביו"ט אבל בלא"ה לא היו מחמירין בדיעבד משום מתקן דלא הוה אסור רק לכתחלה. ובזו מיושב דברי רש"י מקושית התוס'. ועיין מ"ש בלשון התוס'

בתוס' בד"ה בכור ולפ"ה משמע דוקא דאינו מוכן להכשיר לכתחלה כו'. לכאורה תמוה דהא מבואר להדיא לקמן דאינו מבוקר אפילו דיעבד. ועיין במפרשים. ואפשר דכוונת התוס' אפילו דיעבד היינו נמי אם נשחט גם בשרו אסור ביו"ט משום מוקצה. ורש"י ז"ל י"ל דס"ל כמ"ש לקמן במקום אחר דאם שחט דבר המוקצה אפשר שמוטב שיאכל איסור מוקצה כדי שלא יעבור על של תורה בשחיטה שלא לצורך

בא"ד וע"ק דבשבת מוכח כו'. עיין מ"ש לעיל ליישב. ואפשר לומר עוד דודאי פשטה דשמעתא משמע דלא נזכר הכא מוקצה כלל משמע דעיקר טעמא משום אין רואין. ולדברי התוס' הו"ל לפרושי בהדיא דר"ש ס"ל דהו"ל מוקצה דאין יושב ומצפה. ולכן ס"ל לרש"י דמשום אין רואין. אלא מהא דאמרינן לקמן דבקרו אינו מבוקר אפילו בדיעבד י"ל דתליא בהך כיון שבקרו באיסור ואף במילתא דרבנן אמרינן מילתא דאמור רבנן לא תעביד אי עביד לא מהני. עיין חו"מ (סימן ר"ח) ובסמ"ע שם. וא"כ אי אמרינן אי עביד לא מהני שפיר י"ל דלהכי נמי בקרו אינו מבוקר ואין צריך לטעם דמוקצה. והא דבפרק כירה דס"ל לאביי הטעם משום מוקצה. אביי לשיטתו אזיל דס"ל אי עביד מהני. א"כ ע"כ הא דבקרו אינו מבוקר בעל כרחך הטעם משום מוקצה ופרש"י כאן לפי מה דקיי"ל כרבא דאי עביד לא מהני

ובהכי ניחא דברי רש"י לקמן שפירש בע"ב בד"ה ושוין שכתב ומשום דין אינו כדמוקי לקמן דיתבי דייני התם. ולפ"ז י"ל דודאי אליבא דאמת דקי"ל אי עביד לא מהני. א"כ כיון דמסיק בנולד הוא ומומו עמו שאין מבקרין אותו הו"ל למימר אי עביד לא מהני. ולזה י"ל דהא דאמרינן אי עביד לא מהני היינו בדבר שכבר הוחזק לאיסור ולכן אפילו בדרבנן י"ל דנשאר בחזקתו ולא מהני ההיתר משא"כ ביתבי דייני אין לומר. אי עביד לא מהני כיון דלא היה לו חזקת איסור מעולם. ולקמן דפשיט מיניה יש מוקצה לחצי שבת ומשני אביי דיתבי דייני התם. ואביי לשיטתיה ס"ל אי עביד מהני. ולכן אי אין מוקצה לחצי שבת א"צ לומר ביתבי דייני התם. ולכן אביי משני דוקא אי יש מוקצה לחצי שבת

בגמרא אי הכי לא ישחוט לא יעלה וישחוט מיבעיא ליה. לשון אי הכי קשה דלעולם קשה הך דלא ישחוט פשיטא בלי מום אסור לשחטו דהוה קדשים בחוץ. ואפשר לומר דהוה מצינן לפרש בכור שנפל לבור היינו סתמא בכור ביד כהן, וקיי"ל דאין הכהנים נאמנים על מומי בכור בלי ראיה שחשודים להטיל מום בבכור. א"כ אפשר לומר דמיירי שפיר שיש בו מום מבערב אלא שאין נאמן בלי ראיה. רק בנפל לבור ירד מומחה ויראה אם המום מחמת נפילה א"כ יש להתירו על ידו ובאם לאו אף שיש בו מום קדום לא ישחוט. אבל בהעלאה י"ל דאין איסור שהרי יודע הוא בעצמו שנפל בו מום מאליו ונאמן הוא על עצמו לענין זה. אבל השתא דמסיק דלא יעלהו והיינו דכיון דאין ראוי לשחיטה אסור להעלותו, פריך שפיר. וא"ש

עוד אמרתי דרך נכון וחריף ויתיישב מה שדחקו רש"י והתוס' דלמאי דמשני הכא בנפל בו מום לקמן דגרסי בכור תם שנפל לבור אם כן לית ליה לר"י הנשיא מוקצה א"כ תקשי נמי הך קושיא דהכא ולדידיה ליכא לתרוצי דנפל בו מום אחר כיון דמתיר אף בנפל בו ביו"ט. אך נראה דהא בלא"ה יש להבין מאי פריך דוקא אם פליגי ברואין ופירש"י דבמוקצה לא פליגי הא אפילו אי הוי פליגי במוקצה נמי תקשי הך למה נקט בנפל לבור דוקא פלוגתייהו. וצ"ל בפשוט דבלא"ה אי פליגי במוקצה י"ל דנקט נפל לבור שע"י הנפילה בא לו המום. ולהכי נקט בנפל לבור דאף דלא אסיק אדעתי' שנפל ויהיה בו מום מחמת נפילה מ"מ שרי ולא אמרינן מוקצה. והשתא י"ל דהוי מצינן לפרש דודאי יכול להעלותו בהיתר טלטול דהיינו שימשכנו ויעלנו ע"י הנהגה בחבל באופן שאין איסור טלטול. והא דאינו מעלהו בלי ראיית חכם ע"י הנהגה י"ל דמבואר במכות המנהיג בפסולי מוקדשין לוקה דהוי כשני מינים כצבי ואיל. וא"כ י"ל דיכול להעלותו ע"י משיכה בחבל וכדומה רק דאם אין בו מום אסור לטלטלו רק להנהיגו ואז אין איסור בהנהגה אך ביש בו מום דאז הוי פסולי מוקדשין וא"כ אסור להנהיגו וצריך להוליכו וזה יש בו טלטול ביו"ט. וא"כ צריך מומחה לראות אם יעלהו ע"י שמטעינו על כתפו או בהנהגה כי אם יש בו מום יטעינו על כתפו ואסור בהנהגה משום כלאים ואם אין בו מום יכול להעלותו בהנהגה ואסור להטעינו על כתפו מפני איסור יום טוב וא"כ נקט לא ישחוט דוקא דבהעלאה שפיר שרי או ע"י הנהגה או ע"י הטעינו על כתפו. אבל השתא דקאמר משום צער ב"ח לערים משמע שאין יכול להעלותו כלל אם כן פריך שפיר דלינקט לא יעלהו וא"כ לרבי לקמן דס"ל בנפל בו מום ביו"ט נמי שרי א"כ א"ש בפשיטות דנקט נפל לבור א"כ לא קשיא כלל למה נקט לא ישחוט די"ל דהעלאה בלא"ה שרי הנהגה אם הוא תם ואם יש בו מום ע"י הטעינה על כתפו

עוד אמרתי כי י"ל דודאי הכא נקט אם יש בו מום היינו מום שבודאי נפל בו מבערב יעלה וישחוט ואם לאו היינו שיש בו מום ספק נפל בו היום ספק מבערב א"כ הו"ל ספק מוקצה אלא דקיי"ל ספק מוקצה אסור דהוי דשיל"מ, אלא דביו"ד (סי' ק"ב) איתא דלא הוי דשיל"מ היכי שהמאכל מתקלקל. א"כ כאן נמי שנפל לבור וירא פן ימות א"כ לא הוי דשיל"מ אם כן היה לנו להתיר ההעלאה מספק ואחר שכבר הועלה לענין שחיטה הדר הוי ליה דשיל"מ ואם כן י"ל