שמחת יום טוב קכ

לכן פריך אמה צידה מעלייתא בעי. ואין לומר שהפרדס קטן. דא"כ קנתה ל"ל. וע"כ משום חולה וס"ל דהוה כחולה מחמת אשתא וצידה מעלייתא בעי

במשנה בהמה המסוכנת לא ישחוט כו' קשיא לי לרבנן אמאי מותר לשחטה שמא לא תפרכס והוה שחיטה שלא לצורך אוכל נפש דאסורה. והפני יהושע כתב משום הפסד ממון התירו. וכבר כתב הצל"ח דהוה ניחא אם אמרינן מתוך דליכא איסורא דאורייתא. אבל אכתי קשיא לר"ע דלא ס"ל מתוך. ואפשר לומר דמן התורה הוה ס"ס חדא שמא תפרכס ואת"ל לא תפרכס שמא כבר נעולה נשמתה קודם התחלת השחיטה כיון דחזינן שלא פירכסה י"ל דכבר נטולה נשמתה קודם שחיטה וכמו בן ח' חי אעפ"י שעדיין חי ומתנועע מ"מ חשיב ליה מחתך בשר בעלמא

עוד אפשר לומר כיון דצורך אוכל נפש המלאכה מותרת והוה כאילו לא עשה מלאכה . והשתא שמכוון לצורך אוכל נפש הו"ל כמו דבר שאינו מתכוין שלצורך אוכל נפש אין בו לתא דמלאכה רק שאפשר שלא תפרכס. אם כן הו"ל דבר שאין מתכוין ולאו פסיק רישא הוא דאפשר שתפרכס . ואי קשיא למאן דס"ל דבר שאין מתכוין אסור י"ל דס"ל דמותר מכח מתוך. ור"ע סבירא ליה דבר שאין מתכוין מותר

ולכאורה היה נראה דאפילו טריפה גמורה מותר לשחוט מן התורה אי אמרינן אין מבטלין איסור לכתחילה הוא מדרבנן. א"כ חזי לבטולי ברוב היתר. וקשה לפ"ז איך משכחת לה לכם ולא לנכרים. הא כולה חזי לישראל ע"י ביטול ברוב. (מיהו בשביל שיוכל לאכול שלא כדרך הנאתן אפשר דלאו אוכל הוא), מיהו י"ל דאי מדרבנן אסור הוה מלאכה שלא לצורך אוכל נפש מיהו מקרא דלכם משמע דאסור מן התורה לבשל ולעשות מלאכה לצורך נכרים. וצ"ל לזה דלא התירה התורה רק המלאכה לצורך אוכל נפש. אבל הכא עיקר המלאכה היא שלא לצורך אוכל נפש רק דלישראל מותר מכח מתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך. ובשביל נכרים לא אהני מתוך כמ"ש לעיל (דף כ"א) דומיא דלכם ולא לגבוה

מיהו נראה לומר ע"פ פשוטו שהתורה לא קפדה כל שעושה המלאכה בשביל אוכל נפש אפילו יהיה מציאות שיבא לאוכל נפש בצד רחוק שפיר מקרי מלאכה לצורך אוכל נפש שהרי לא הקפידה תורה במשכל לצורך אוכל נפש אם יותיר אפילו הרבה. וכן באופה מיו"ט לחול אינו לוקה הואיל אי מקלעי ליה אורחיה אפילו שיהיה המציאות האורחים בדרך רחוק. מ"מ עכ"פ שייך ביה מציאות אוכל נפש. ואין בו איסור מן התורה. והה"ד כאן כיון דעושה מלאכה בשביל האוכל נפש שיבא לכלל אוכל נפש אף שאינו מצוי הרי עיקר מלאכתו הוא בשביל אוכל נפש וליכא איסורא מן התורה. ולקמן (דף ל"ד) דמבעיא לן אי מחזיקין ריעותא למעט מדרבנן והכא משום הפסד ממונו התירו. ועמ"ש לקמן במקומו

בגמרא אי לימא לאפוקי מרב הונא. קשה הא ודאי מוכח דלא מחזקינן בטריפות שהרי אוכלין החלב וכמו שפירש"י בחולין אתמול אכלנו מחלבה ועכשיו נחזיקנה בטריפה. וצ"ל דמן התורה ודאי פשוט לן דעומדת בחזקת היתר רק שמא מדרבנן יש להחמיר. וקשה לפ"ז מאי פריך הא אנן תנן מתני' כרב הונא. ומאי קושיא הא בדרבנן שרינן משום הפסד ממון. ונראה דפשיטא לן שלא התירו חכמים איסורא דרבנן משום הפסד ממון מה שהוא אסור באכילה וע"כ דמותר באכילה מדינא אפילו בלא הפשט וניתוח. ומזה משמע דאפילו איסורא דרבנן ליכא בלא בדיקת הריאה. עיין מ"ש בי"ד (סימן ל"ו)

בתוס' בד"ה בחזקת איסור פירש"י אבר מן החי ולא נהירא דכיון שמתה כו'. אמרתי לחדד התלמידים ליישב הקושיא דלפי מה שמבואר כחולין בשוחט את הקנה ואח"כ ניקבה הריאה הוה כמאן דמנחא בדיקולא ואמר רב אחא ש"מ אין מזמנין נכרים על בני מעיים דבישראל דבשחיטה תליא מילתא אבל לנכרים דבמיתה תליא מילתא הוה כמאן דמנחא בדיקולא. וא"כ י"ל הבני מעים נשארים בחזקת אבר מן החי אף שמתה וממילא כל הבהמה בחזקת אבר מן החי דכיון שמקצתה אסור משום שעומדת בחזקת איסור אבר מן החי דבני מעים נשארים באיסור אבר מן החי ואי אפשר להתיר ספיקן. וכבר נודע השאלה מהגאונים אם לקח חצי צלע קודם שנולד הספק דמותר וחצי השני לאחר שנולד הספק שדעת קצת גאונים דכיון שזה שאחר שנולד הספק אסור אי אפשר לחלק דחצי יהיה מותר וחצי יהיה אסור וכמו שהביא הפר"ח בקונטרס אחרון. ואם כן י"ל בדעת רש"י כיון דעכ"פ הבני מעיים נשארים באיסור אבר מן החי אם לא נודע במה נשחטה ממילא הבהמה כולה אסורה וקאי בחזקת אבר מן החי כיון שאבר מן החי של בני מעיים לא נתבטל וממילא כולה בחזקת איסור. ודו"ק

אמנם נראה דבעיקר הקושיא י"ל דבודאי אפילו נימא שאף שנולד הריעותא מחיים לא נקרא בחזקת איסור וכמ"ש בחידושי ליו"ד. דהיינו משום דידענא שחזקת איסור שהיה לו מכח אבר מן החי כבר הלך וזה הריעותא שנולדה היא מכח טריפות ואין מחזיקין מאיסור לאיסור, וכדמוכח בפרק א"ט (דף מ"ב ע"ב). אבל כאן שעכ"פ הבהמה היא בחזקת איסור ואין אנו יודעין אם נעשה בה שום מעשה המתיר י"ל שבטל ממנה אבר מן החי ומאיזה צד שהיא אסורה דסוף סוף לא ידענו שנעשה בה מעשה המוציא מידי איסור. אבל באיכא ריעותא דחשש טריפות כיון שידענו שנעשה בה מעשה המתיר חזקת האיסור לא איכפת לן בריעותא שנולד מחיים. כי האיסור שמחיים הלך לו. ולולי הריעותא מחשש טריפות היה ההיתר ברור ע"פ מה שנשחטה, אין חילוק בין נולדה הריעותא מחיים או לא שכבר בטל האיסור שהיה מחיים ונעשה בה מעשה המתיר האיסור ובטל האיסור שמחיים. אבל במתה. אף שאיסור אבר מן החי בטל. מ"מ לא נעשה בה מעשה המתיר. אין נ"מ אם עומדת באותו איסור או באיסור אחר. דלאו שמא גרים אלא האיסור. ואנו לא ידענו שנעשה מעשה המתיר כמו בכל בהמות. ואין חילוק במה שמשתנה האיסור מאבר מן החי לנבילה. סוף סוף לא יצא מחזקת איסורו. ופירש"י נכון וברור

ע"ב בגמרא חצובא מקטעא רגליהון דרשיעי'. ראוי להבין מה צריכה התורה ללמוד מחצובא כיהודה ועוד לקרא. ונ"ל לפי שדרכו של יצה"ר להורות לאדם היתר לנפשו להשיג גבול רעהו בדבר מועט שצריך לו ולא יחשוב לו עון כל דהו השגת גבול. ולזה בא להורות בחצובא אשר אין ספק שהוא ית' בראו לתשמיש העולם לא יוכלו כל אדם ליזהר מהשגת גבול אפילו משהו כאשר תיחם בו יהושע ארץ ישראל. וכן נטיעה מקטע רגליהם דקצבים ובועלי נדות שלא יורה האדם היתר לנפשו שאינו שליט ביצרו להמתין זמן רב. ואם אמרה התורה ז' ימים וגו' תהיה לפעמים זמן רב שלא תוכל לטבול. וגם חומרא דר' זירא שתמתין על שבעה נקיים. ולא יסיתנו היצר לב אדם הרע מנעוריו לאמר שאינך מחוייב להמתין לכבוש תאותך זמן רב. ולזה בא לומר צא ולמד משני ערלה שהתורה הצריכה להמתין שלש שנים. ולפניו נגלו כל תעלומות אילו לא היית שליט ביצרך לכבוש יצרך זמן רב, אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו . וע"כ גלוי לפניו שתוכל לשוט ביצרך זמן רב. והבא לטהר מסייעין לו

דף כ"ו ע"א במשנה אם יש בו מום יעלה וישחוט . לכאורה הול"ל בפשיטות אם יש